א. מבוא
ב. מעמדם ההלכתי
של נוסחי התפילה השונים
ג. מעמדו של מנהג
המקום
ד. קביעת מנהג
במקום שלא הייתה בו קהילה יהודית בעבר
& & &
"י"ב שערים בשמיים נגד י"ב שבטים וכל
שבט יש לו שער ומנהג לבד ". במילים אלו מגדיר בעל המשנה ברורה הרב ישראל מאיר
הכהן (או בשמו המוכר יותר ה"חפץ חיים") את מעמד מנהגי בית הכנסת השונים,
ונוסחי התפילה השונים, המוחזקים על ידי בני עדות ישראל. וכיוון שמנהג ישראל דין
הוא, שומרים בני עדות שונות על מנהגיהם בכלל, ומנהגי התפילה בפרט, בהקפדה יתרה.
ובכן בכל זאת נשאלת השאלה בדבר ריבוי נוסחאות התפילה השונות, מהו הנוסח האמיתי או
המדויק? איזה נוסח נשתמר יותר מתקופת אנשי כנסת הגדולה ?
כתשובה לשאלה זאת ברצוני להביא את דברי
ה"חתם סופר" (שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן טו) : "הנה
כבר גליתי דעתי לכל העומדים לפני כי כך קבלתי מרבותי זצ"ל, והם מורי הגאון
חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדליר זצ"ל והגאון רבן של כל בני הגולה הפלאה
ז"ל אשר מימיהם שתיתי ת"ל וממקורם חצבתי, כי כל הנוסחאות שוות זו כזו
וכל שיש בזו יש בזו אלא שאין אתנו יודע עד מה, ואנו מתפללין ע"ד מתקני תפלות
ונוסחאות הללו כי כולם לדבר א' נתכוונו, כמו סגנון אחד לכמה נביאים ואין ב' נביאים
מתנבאים בסגנון אחד [סנהדרין פ"ט ע"א] כי כל נוסחא ונוסחא אינה אלא
סגנון אחד משונה מחברתה אבל הם עולים למקום אחד".
מדברי החתם סופר משמע שהשאלה בכלל לא רלוונטית.
כלומר אין זה חשוב איזה נוסח קדום יותר ואיזה מאוחר כי כולם מכוונים לדבר השם.
לעמדה זו של החתם סופר אפשר לצרף את דברי בעל המשנה ברורה שהבאתי בתחילת
המאמר.
וכאן אני רוצה להציג את נושא המאמר : על פי
איזה כללים נקבע נוסח התפילה בקהילה חדשה שאין לה מנהג המקום מוגדר וגם חבריה באים
ממקומות שונים ועדות שונות?
שאלה זו עלולה להתעורר בהקשר לארועים
היסטוריים שונים כגון הגירה המונית של יהודי מזרח אירופה לארצות הברית בתחילת המאה
ה- 20, והשתלבותם בקהילות יהודיות הקיימות או אפילו הקמת קהילות חדשות על ידי אותם
מהגרים. ביתר שאת עולה השאלה היום במדינת ישראל עם הקמת ישובים וערים חדשים בהם
חיים בצוותא בני כל העדות בקהילה אחת ולפעמים עם בית כנסת אחד.
השאלה הזאת עלולה להתעורר גם במקום כמו
גרמניה, אשר אליה היגרו בשנים האחרונות כ- 70 אלף יהודים ממדינות חבר העמים. חלקם
השתלבו בקהילות יהודיות קיימות אבל רבים אחרים התיישבו במקומות אשר קהילה יהודית
וחיים יהודיים לא התקיימו בהם לפחות 60 שנה.
למעשה אפשר לקבוע שלמנהג המקום יש מעמד
מכריע בכל התחומים ההלכתיים. לא נעסוק כאן בעצם שאלת היווצרותו של המנהג, השפעות
גיאוגרפיות והיסטוריות על עיצובו של מנהג בכל מקום ומקום. בשאלות אלו ואחרות עוסק
חיבורו הנפלא של הרב פרופ' דניאל שפרבר "מנהגי ישראל".
חשוב לציין כאן שלמעשה כל מנהג הוא מנהג
המקום, וכל מקום ומנהגיו שלו.
את השאלה העקרונית על ההתנהגות ההלכתית ביחס למנהג
המקום מסכם בעל המשנה ברורה כך (משנה ברורה סימן תסח ס"ק יד):
"ההולך וכו' - כללו של סעיף זה לפי דעת
מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת
ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה אם אין דעתו להשתקע בעיר
הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו
בצנעא בתוך ביתו אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר
לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא
כמו מלאכה אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל
להקל כמנהג מקומו. ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר ואפילו
אם ירצה אח"כ לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו
מנהג מקום זה כיון שבא לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך
למקום שמקילין תלוי ג"כ בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא
משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל כמנהג אותו המקום ואם אין דעתו להשתקע במקום זה
עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה
ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני
מחלוקת אלא יחמיר בצנעא"
לפי דבריו של בעל המשנה ברורה משתמע שמנהג
המקום מפקיע לאלתר את מנהגי מקום מגוריו הקודם של האדם. מנהגי המקום החדש חלים
עליו תכף עם הגעתו לשם. כלומר הדבר כל כך חד-משמעי שאפילו לא נדרשת מהאדם התרת
נדרים.
לעניין זה יש מספר סיבות :
א) ריבוי מנהגים עלול לגרום לבלבול בקרב
אנשי הקהילה, ובעיקר בקרב עמי הארצות.
ב) זה עלול לגרום לפיחות במעמדו של הרב
כסמכות ההלכתית המכריעה של הקהילה, מכיוון שכל אחד אוחז במנהגיו ולא רואה את הרב
כבר-סמכא לגבי מורשת עדתו או משפחתו.
ג) הסיבה השלישית לדעתי היא המכריעה, והיא
הסיבה החברתית. ריבוי מנהגים יכול לגרום לויכוחים וסכסוכים בין אנשי הקהילה. לפי
איזה נוסח יתפללו, מתי יגביהו את ספר התורה, לפני או אחרי הקריאה, באיזה מנגינה יתפללו
– שאלות אלה ועוד רבות אחרות עלולות
להעכיר את האווירה בקהילה.
דברי בעל המשנה ברורה מתייחסים במפורש לאדם
פרטי שעובר מקהילה לקהילה על מנת להשתקע שם, ומובן הדבר שעליו להשתלב בקהילתו
החדשה גם ברמה של התנהגות הלכתית ומנהגית. צריך לציין שיש חולקים על הגישה הזאת של
בעל המשנה ברורה, וביניהם הנצי"ב מוולוז'ין.
הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"א
יז) כותב ששינוי נוסח היינו איסור דדברי קבלה שלא לשנות מנהג אבותיו מקרא דאל
תיטוש. על כן פסק הנצי"ב שיש לו לאדם להשאר לנהוג כמנהג אבותיו באופן שאין
בזה מחלוקת, ובאופן כזה לשיטתו אין בזה איסור בל תתגודדו במנהג, ועל כן חזר הדין
של "אל תיטוש".
וכאן עלינו לברר, מה תעשה קבוצת אנשים
ואפילו בני קהילה שלמה אשר מסיבות
שונות הגיעו למקום חדש על מנת להשתקע? כמובן ששאלתנו עוסקת במקום אשר קיימת בה קהילה יהודית פעילה.
האם גם במצב כזה עליהם לעזוב את מנהג אבותיהם
ולהיטמע לגמרי במרחב ההלכתי החדש ? או שאולי
קיימת אפשרות של שמירה על יחוד קהילתי מכיוון שמדובר בציבור ולא בפרטים?
באותה תשובה שכבר הזכרנו דן הנצי"ב
בשאלה של שתי קהילות באותה עיר. (שו"ת משיב דבר חלק א סימן יז):
"והנה החינוך באזהרה דל"ת אחר שהביא לשון
הרמב"ם כתב בזה"ל, וממורי ר"א למדתי שאין איסור זה אלא בחבורה א'
שחולקים קצתם על קצתם והם שוים בחכמה שאסור כל כת מהם לעשות כדבריו שזה גורם
מחלוקת ביניהם... אבל בשני ב"ד חלוקין ואין שוין בחכמה לא נאמר ע"ז ל"ת...
"
לפי דברי הנצי"ב החשש למחלוקת קיים רק
בתוך בחבורה אחת, ולא במצב של למעשה שתי קהילות. וכבר סיכמנו שלפי הנצי"ב
במצב שאין מחלוקת הדין של אל תיטוש גובר על אינטגרציה קהילתית.
שונה מזה גישתו של רבי שמואל בן משה דמדינה
שחי בסלוניקי במאה ה16-. אמנם גם המצב שהוא נשאל עליו שונה, ומדובר במעין התבוללות
של קהילה שהגיעה למקום חדש בקהילה הקיימת. כמובן שמדובר בפסיקה שנאלצת להתחשב למצב
הנתון ולאחר מעשה אך מובן מדבריו של
המהרשד"ם שמניעת בילבול ומחלוקת גומרת על מנהג אבות. אף שגם הנצי"ב מדבר
על איסור דאל תיטוש רק במקום שאין מחלוקת, אבל עדיין מורגש הבדל מהותי בדגשים של
שני הפוסקים.
לא חסרות דוגמאות היסטוריות למצבים שאנו
דנים בהם ובכל מקרה ומקרה ההכרעה ההלכתית, אם אמנם הייתה כזאת, הושפעה במידה רבה
מהמציאות בשטח.
נתונים כגון גודל הקהילה, רמתה הרוחנית,
תלמידי החכמים שלה ורבניה, גיבוש הקהילה – אלה רק מקצת הגורמים אשר בסופו של דבר
יכריעו את עתידה של הקהילה הגולה במקום החדש.
כדוגמא אפשר להביא את הקהילה הארץ ישראלית
בתקופת הכיבוש הצלבני. בזמן הכיבוש רוב היהודים עזבו את ארץ ישראל ועברו למצרים.
במצרים התקיימה קהילה יהודית גדולה כבר זמן רב לפני שבני ארץ ישראל הגיעו לשם. ככל
הנראה תוך זמן קצר בני ארץ ישראל קיבלו את מנהגי יהודי מצרים ובזה הגיע קצה של
מסורת התפילה הארץ ישראל.
אבל אפשר להביא דוגמאות אחרות של שימור
המנהגים על ידי קהילות גולות גם כשהן
הוכרחו לעזוב את מקור היווצרותו של מנהגם ולעקור לארצות אחרות. כדוגמא אפשר
להביא את הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם. בני הקהילה ברחו מספרד לפורטוגל ולאחר מלחמת
ספרד-הולנד ב- 1648 עברו לאמסטרדם והקימו בה קהילה יהודית ספרדית גדולה ומבוססת.
בני הקהילה המשיכו לקיים את מנהגי יהודי ספרד ולא אימצו מסורת הלכתית אחרת. כנראה
שהדבר נבע גם מהעובדה עם הגעתם לאמסטרדם מצאו יהודי ספרד בעיר קהילה יחסית לא
גדולה ואף היא ברובה הייתה מורכבת מאנוסים אשר ברחו אחרי גרוש ספרד להולנד. ואכן
השאלה הבאה שאנו נעסוק בה היא:
מה יעשו בני קהילה מסוימת אשר נעקרו ממקומם,
ונאלצו מסיבות כאלו ואחרות לנדוד ולחפש להם מקום חדש. בהגיעם למקום החדש הם מגלים
שלא קיימת שם קהילה יהודית, וכנראה גם אף פעם לא התקיימה, ועליהם לייסד את מנהג
המקום החדש. איך ינהגו במצב כזה? האם ימציאו מנהגים חדשים? או אולי יאמצו להם את מנהגי
הקהילה הקרובה למקום המגורים החדש שלהם? או שמא ימשיכו לנהוג בלהחזיק באותם
המנהגים אתם באו?
למעשה כל הפוסקים תמימי דעים שבמצב כזה על
בני הקהילה החדשה הנוסדת במקום חדש ללכת אחרי מנהג מקומם הקודם, שהוא למעשה גם
מנהג אבותיהם. ןאלה דברי בית יוסף בסוגיה זו (בית יוסף חושן משפט סימן שלב אות ו
ד"ה ומ"ש ואם):
"וליחזי מהיכא אתו, דמשמע (דמעיר) [דבעיר] חדשה
שאין בה מנהג הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם, היינו לומר, שאם כל בני העיר החדשה
באו ממקום אחד, כולם הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם, כיון שזאת העיר חדשה ואין בה
מנהג ידוע עדיין, לפי שדעתם להנהיג העיר כפי מקומם הראשון .
דברי הבית יוסף מתייחסים במפורש לקהילה
הומוגנית בעלת מנהג אחיד ומגובש. בקהילה כזאת לא אמורה להתעורר מחלוקת לגבי קביעת
המנהגים גם במקום החדש. הרי כל בני הקהילה גדלו והתחנכו על מנהגי קהילתם וטבעי הוא
שימשיכו לאחוז בהם.
אבל בהכרח תתעוררנה שאלות מעין אלה במקום בו
קיימת קהילה הטרוגנית המורכבת מבני עדות שונות, איש איש ומנהג אבותיו בידיו. איך
תתנהל קהילה כזאת? מה יהיו סדרי בית הכנסת? למעשה זהו המצב בכל אותן הקהילות
שהזכרנו. הקהילה היהודית בגרמניה מורכבת מיוצאי הונגריה, פולין, רומניה, ליטא,
רוסיה, אוקראינה ועוד ארצות רבות. רובם ככולם יהודים מתבוללים אשר שום נוסח תפילה
לא נשתמר אצלם. כמובן שכל אחד צריך לחזור למנהג אבותיו בתפילה. באיזה נוסח יתפללו
אותם היהודים בעת שירצו לייסד להם בית כנסת, בעיר שלא הייתה שם קהילה יהודית
מקודם?
נעיין עתה בשאלה של הרב משה פיינשטיין
זצ"ל אשר מתייחסת במפורש גם למצב שהצגנו. (שו"ת אגרות משה חלק או"ח
ב' סימן כא)
"...בדבר מקום אשר מנהגיה הם בנוסח
אשכנז אבל מכיון שבמדינה זו דרים בכל סביבה גם אנשים שמנהגיהם בנוסח ספרד ומתפללים
ג"כ בביהכ"נ זה הנהיגו במשך הימים איזה מנהגים שנוהגין בהם המתפללים
בנוסח ספרד, פשוט לע"ד שאם רוב המתפללים הם מאלו דנוסח אשכנז ודאי לא היה
להם להנהיג אלו המנהגים נגד רוב המתפללים...
אבל דברים חדשים שאין בזה
סתירה להמנהגים הראשונים אלא שמתחלה לא נהגו בדבר זה ועתה רוצין להנהיג יש ודאי
רשות להנהיג אבל צריך הסכם אדם חשוב דהוא הרב של הקהל..."
מהתשובה אנו לומדים מספר כללים בנוגע לשאלה שלנו:
1) בכל קהילה יש ללכת לפי מנהג המקום
2) במקרה שהקהילה
כבר אינה קיימת ובאים לייסד במקום קהילה חדשה יש לנהוג כמנהג רוב המתפללים.
3) על פי הסכמת
הרב ורוב המתפללים אפשר להוסיף מנהגים חדשים, וזה רק במקרה שאינם סותרים את
המנהגים הקיימים.
כלומר אם רוב המתפללים מחזיקים בנוסח אשכנז
ויש מיעוט מתפללים בנוסח ספרד - נוסח אשכנז הופך למנהג המקום, ויחד עם זה יכולים
להוסיף מנהגים גם מנוסח ספרד במקרה שאין סתירה בין שני הנוסחים.
השאלה נוגעת במישרין למצב הקיים בהרבה
קהילות בארץ. אמנם את רוב בתי הכנסת בארץ ניתן להגדיר כעדתיים. בכל עיר אפשר למצוא
לרוב בתי כנסת מרוקאיים, תוניסאיים, תימניים, אשכנזיים, חסידיים ועוד. יחד עם זה
קיימת תופעה חדשה של קהילות קטנות בישובים דתיים למיניהם המורכבים מבני עדות
שונות, אשר מעונינים בחיי קהילה משותפים הכוללים גם את בית הכנסת.
כדוגמא אני יכול להביא את מקום מגוריי –
שבות רחל. שהוא ישוב קטן עם אוכלוסייה של כ- 60 משפחות. אמנם רוב תושבי הישוב הם
בני עדות המזרח, אך עדיין מבחינה עדתית ניתן להגדיר את שבות רחל כקהילה הטרוגנית
מובהקת. בישוב קיים בית כנסת אחד, שהנוסח בו לא מוגדר והוא נקבע לפי שליח ציבור.
אם תפילת הערבית של קבלת שבת הייתה ספרדית אזי תפילת שחרית תהיה בנוסח אשכנז או
ספרד (לפי החזן). בני הקהילה רואים את המצב הקיים כאידיאלי, והוא מהווה אתגר חברתי
ורוחני ממדרגה ראשונה. כמובן שמתעוררות בעיות עם תפילות יותר מורכבות, כמו בראש
השנה וביום הכיפורים, בהן קיים הבדל משמעותי בפיוטים שונים, אך גם בסוגיה זאת
נמצאו פתרונות שונים כמו שילוב פיוטים אשכנזים וספרדים. המצב מהווה גם אתגר חינוכי
של אחדות ישראל, אשר בראש ובראשונה צריך למצוא את הביטוי בבית הכנסת. יחד עם זה,
לדעתי, הגיע הזמן להתחיל בתהליך של יצירת מסורת ומנהג ארץ ישראלי חדש ומשותף, אשר
צריך להתבסס על המנהגים הקיימים של עדות ישראל השונות. מספר סיבות עומדות ביסוד
צורך זה. ולמעשה מדובר באותן סיבות שכבר מנינו לעיל: מעמד הרבנות, מניעת מחלוקות,
מניעת בילבול וכו', הסיבות הן אותן סיבות שהביאו להיווצרות המושג "מנהג
המקום" ויש לנו גם דוגמאות היסטוריות לאימוץ מנהגים חדשים על ידי קהילות שראו
צורך בחיזוק אותם מרכיבים שכבר הזכרנו בחייהם הרוחניים והקהילתיים.
דוגמא מצוינת מהעבר הלא רחוק היא התנועה
החסידית, אשר רובה ככולה אימצה לעצמה את נוסח ספרד כנוסח אחיד. על שינוי זה כותב
הרב עובדיה יוסף שליט"א בספרו "יביע אומר" (שו"ת יביע אומר
חלק ו-או"ח סימן י ד"ה (ג) ותבט) : "ומצאתי עוד לתלמידו של
המהר"ם שיק... שנשאל, אם מותר לשנות נוסח התפלה מאשכנז לנוסח ספרד שהוא
ע"פ האר"י ז"ל, והשיב, הנה ידוע שקודם מאתים שנה כל קהלות אשכנז
התפללו בנוסח אשכנז הישן, ומאז ועד עתה כמה מאות קהלות שינו מנהגם ומתפללים בנוסח
האר"י ז"ל, ופוק חזי מאי עמא דבר, דחזינן דנהוג עלמא לשנות לנוסח ספרד..."
ברור שהסיבה העיקרית של המעבר של התנועה
החסידית לנוסח ספרד היא השפעת קבלת האר"י על תורת החסידות, אך יחד עם זה אני
משוכנע של דבר זה היו גם סיבות חברתיות מהסוג שמנינו לעיל. דוגמא נוספת ויותר
אקטואלית לגבינו היא יצירת נוסח אחיד בצה"ל על ידי הרב גורן זצ"ל. יש
לציין שרוב גדולי ישראל דאז התנגדו לנוסח אחיד וגם בקרב חיילי צה"ל הוא לא
נחל הצלחה, אך עצם הרעיון יכול להוות דוגמא לקביעת מנהגים חדשים גם בתחום התפילה
אשר יהוו בסיס להיווצרותו של נוסח
ארץ ישראלי.
כמובן שאינני מדבר על נוסח אחד בכל חלקי ארץ
ישראל. אנו יודעים שגם בתקופות שעם ישראל ישב על אדמתו היו מנהגים שונים בגליל,
יהודה ועבר הירדן. כנראה שהיו גם
מנהגים מקומיים בעיירות וכפרים שונים.
כמו אז כך גם היום צריכים לבוא לידי ביטוי
הבדלים גיאוגרפיים, עדתיים, חברתיים בין יהודה לגוש דן, ובין הגליל העליון והנגב
אך כלל אחד לכולם – היווצרות המנהג ונוסח התפילה צריך להיות בהשפעת כל אותם
הגורמים המיוחדים לצורת חיינו כאן בארץ ישראל, ולא בהשפעת צורת החיים בברודי, קובנה, קזבלנקה או בגדאד. יצירת
מנהגי תפילה ארץ ישראלים חדשים תהווה חלק חשוב בתהליך הגדול של התחייה הלאומית
הישראלית, והפיכת קהילות ועדות ישראל לעם חי ותוסס אשר תורתו היא תורת חיים ולא רק
היסטוריה.
—
