התפילה בביהכ"נ
סיכום הלכתי
סיכום רעיוני
& & &
הדיון בחשיבותה של תפילה בבית הכנסת מתחילה
בגמרא. איתא בברכות ו. : "תניא
אבא בנימין אומר: אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: לשמוע אל הרנה ואל התפלה. במקום רנה שם תהא תפלה.
אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק, מנין
שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת, שנאמר:
א-להים נצב בעדת א-ל.
ומנין לעשרה שמתפללים ששכינה עמהם,
שנאמר: א-להים נצב בעדת א-ל".
קריאה בגמרא זו מעלה כמה שאלות.
1]
האם הכוונה של המשפט הראשון שאין כלל אפשרות שתפילות תשמענה מחוץ לכותלי
בית הכנסת?
2]
על מי מדובר כאן, יחיד או ציבור?
3]
האם הקב"ה תמיד מצוי בבית הכנסת, או רק כשציבור מתפלל שם?
4]
האם השימוש באותו פסוק גם לעניין ציבור המתפללים, ששכינה עימהם, מעיד על
קשר בין שני עניינים אלה, או שמא הקב"ה מצוי תמיד בבית הכנסת, ובנוסף, שומע
את תפילת הציבור בכל מקום.
דנו הראשונים בשאלות האלו, ודרך פרשנות גמרא
זאת – ואחרות - הגיעו למסקנות שונות בקשר לתפילות היחיד
והציבור בבית הכנסת וחוצה לו. אבל
לפני שניגש לפרשנות הגמרא, כדאי לברר את הסיבה לחשיבותו של בית הכנסת כמקום תפילה.
ניתן להציע שתי הבנות שונות בקשר לייחודיותו
של בית הכנסת כמקום תפילה.
1]
בגלל שבית הכנסת משמש כמקום הקבוע לתפילות הציבור, הוא תופס מקום מרכזי,
ונתפס כמקום המועדף לתפילות הציבור.
אבל חשיבותו נובעת מהחשיבות של מעמד התפילה בציבור שמעניק לבית הכנסת את
קדושתו.
2] בית הכנסת כמקדש מעט. לאור כמה סוגיות
בש"ס שמדגישים את ההמשכיות שבין בית המקדש, לבין בית הכנסת שבימינו. למשל
הרעיון שאחרי החורבן, השכינה שרויה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות[1].
כאן הקדושה של בית הכנסת יונקת מקדושת
המקדש, ומהווה מסתור זמני לשכינה למשך שנות הגלות, בלי קשר לעובדה שבד"כ מצוי
בתוך בית הכנסת מנין מתפללים.
לאור החקירה הזאת, ניתן לחזור לפירושים
לגמרא הנ"ל, ולנסות ולהבחין מדבריהם איזו משתי העמדות האמורות הם נוקטים
בעניין תפילת הציבור והיחיד בבית הכנסת.
ביטוי לצד הראשון, שקדושתה של בית הכנסת
יונקת מהציבור, מוצאת את ביטויה בפסק של הטור באו"ח סימן צ', שם כותב :
"...לא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת עם הציבור", מוסיף הב"ח בהסבר
דבריו שכשאין ציבור, אין הבדל בין בית הכנסת לבית אחר, ושכל מעלת בית הכנסת הנה
דווקא בעת שיש שם עשרה.
בדפי הרי"ף על ברכות ד., מצטט
הר"ן את ר' יונה: "…שאפילו שכאין
הציבור מתפללין, יש לו לאדם להתפלל בבית הכנסת, מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפילת
הציבור". כאן מחדש ר' יונה שעל
אף שאין כעת ציבור בבית הכנסת, בגלל קדושתו, שיונקת בלי ספק, לשיטתו, מכוח הציבור,
בית הכנסת נשאר בקדושתו גם בזמנים אחרים, ולכן על היחיד גם להתפלל שם.
זאת ועוד. לפי התוספות[2]
"… אין (תפילתו של יחיד) נשמעת,
אלא במקום שהציבור מתפללין".
זאת אומרת, העצה ההלכתית שנתן לנו ר' יונה היא באמת מבטאת אמת תיאולוגית,
דהיינו שאין כלל אפשרות שתשמע תפילתו של יחיד אלא בבית הכנסת. גם לשיטת התוספות, החשיבות של בית הכנסת,
נובעת מהעובדה שזה מקום התפילה של הציבור.
לשון הרמב"ם (הלכות תפילה ח-א) מתונה יותר:
"תפלת הציבור נשמעת תמיד (גם שלא בבית הכנסת) ...ולעולם ישכים אדם ויעריב
לבית הכנסת, שאין תפלתו נשמעת בכל עת, אלא בבית הכנסת".
לפי הרמב"ם, קיימת באופן תיאורטי,
אפשרות שתשמענה תפלתו של יחיד מחוץ לבית הכנסת, אבל בבית הכנסת, תפלתו נשמעת תמיד.
לדברי הרמב"ם מוסיף הכסף משנה:
"...כלומר שאפילו כשאין הציבור מתפללין, יתפלל בבית הכנסת, לפי שהוא מיוחד
לתפלת הציבור". הצל"ח (ברכות ו.) מסביר, לאור השיטה הזאת, שקדושתו של
בית הכנסת נובעת מהחשיבות של תפילה במניין, ושהחידוש בדברי אבא בנימין הוא שתפילתו
של יחיד אינה נשמעת כלל מחוץ לבית הכנסת. לעומת זאת ברור כי תפילת הציבור (שהיא
היא זו שמעניקה לבית הכנסת את קדושתו) תמיד נשמעת, גם מחוץ לכותלי בית הכנסת.
לפי הכיוון של מתן מיקום
מרכזי לבית הכנסת אגב ציבור המתפללים, ניתן לשאול: עד היכן הכוח של הציבור ביחס לתפלתו של היחיד המתפלל כעת בבית הכנסת. האם היחיד נהנה
מההמשכה של תפילת הציבור כל עוד הוא מתפלל בבית הכנסת או ששיפור האיכותי של תפילת
היחיד בבית הכנסת חל רק כשהציבור נמצא פיזית באותה שעה?
תוספות בע"ז ד.
מציינים ש "אינה (תפלתו של אדם) נשמעת אלא במקום שהציבור
מתפללים". זאת אומרת שהקדושה
שהציבור מעניק לבית הכנסת קיימת בכל זמן, ובכל הזדמנות שיחיד מתפלל שם, נתווסף
לתפלתו רובד נוסף מפאת עמידתו במקומה של התפילה הקבועה של הציבור.
בפשטות, לפי הכ"מ
המוזכר לעיל, דומה כי עצם העובדה שבית הכנסת מיועד לתפילות ציבוריות מעניק לו
סטטוס קבוע של מקום ששם נשמעים התפילות, גם ליחיד, ואפילו בזמן שהציבור לא מצוי
שם.
עלינו לשאול: מה בדיוק הייחודיות של המקום הקבוע לתפלת
הציבור?
לכך ניתן להציע תשובות
שונות.
1] תפילה בציבור היא תפילה חשובה, תפילה
שהקב"ה מיחס לה חשיבות, כפי שהגמרא אומרת שכשהקב"ה מבקר בבתי כנסיות ולא
מוצא שם מנין, הוא כועס (ברכות ו:). חשיבות זו של תפילת הציבור, היא זו שמקדשת את
בית הכנסת.
2] לפי הגישה השניה שהוצעה לעיל, התפילה של
הציבור עצמה שונה באופן מהותי, כשהוא נמצא בבית הכנסת.
לדעת בעל ה"עיני
יצחק"[3]
התפילה שבבית הכנסת עצמה, גם לציבור, שונה באופן מהותי מזו שמתקיימת במקום
אחר. רש"י על אתר אומר שבבית
הכנסת "אומרים שירה בנעימות קול ערב" על זה מוסיף בעל ה"עיני
יצחק" ש"בבית הכנסת הדרך להתפלל במתינות גם בפסוקי דזמרה ואינם ממהרים
לחטוף (את המילים) ובזה יתפעלו בלבם באהבתו וביראתו (של הקב"ה) ונקל להם
אח"כ לכוון בתפלתם. ולכך זוכים
שתשמע ותתקבל תפילתם. אבל המתפללים בביתם באיזה מנין, דרכם לזלזל ולמהר בפסוקי
דזימרה ורק בק"ש ובתפילה הם מתונים מפני שזו עיקר החיוב ועי"ז לא יתפעלו
להכין לבבם לכוון בתפילתם ולכך לא יזכו להתקבל תפילתם... וזהו רק אם נאמרו בבית
הכנסת בנעימות ובמתינות וכמו שדרך להתפלל בבית הכנסת ולא במניין (שלא בבית
הכנסת)".
לדעת ה"עיני
יצחק" התפילה שבתוך בית הכנסת, שונה מזו שמתקיימת במקום אחר. לא הציבור גורם
לקדושת בית הכנסת אלא הייחודיות של בית הכנסת גורמת לייחודה של תפילת הציבור שם -
הראיה שלתפילת הציבור במקום אחר אין את המעלות שיש לה בתוך בית הכנסת. ניתן לומר,
לפי הבנת ה"עיני יצחק", שהגורם של "בית הכנסת" עולה בחשיבותה
על זה של מנין. זאת אומרת שאולי לשיטתו עדיף להתפלל ביחידות בבית הכנסת מאשר במניין
שלא בבית הכנסת.[4]
בעל ה"עץ יוסף"[5]
מסביר את הייחודיות של בית הכנסת באופן מהותי עוד יותר. בהסבר המילים בפסוק[6]
"בעדת א-ל" מסביר שבית הכנסת היא ה"...בית מועד שלו... (של
הקב"ה) שכביכול הוא עומד שם עם המתפללים, דאסור לישב תוך ד' אמות של המתפלל
(מהרש"א)".
הרעיון שבית הכנסת מהווה
מקום מיוחד למפגש עם השכינה מופיע בכמה מקומות. בעל ה"פחד יצחק" במאמרו
מרחיב את הדיבור בנושא החשיבות הרוחנית של תפילה בבית הכנסת[7]. וכדאי להביא את המקור בלשון המחבר כדי
לעמוד על דעתו באופן מלא, וכך כותב:
"...אין סוף ענינו
של בית הכנסת מקום מיוחד לקיום מצוות תפילה, אלא סוף ענינו הוא בזה שהוא מקום
מיוחד לעמידה לפני המלך ומציאות מקום של קרבת אלוקים". ה"פחד יצחק" ממשיך ועומד על
השאלה: למה ההולך לבית הכנסת נקרא "עוסק במצוה" וההולך לסוכה לא?
וכך הוא עונה על שאלה זו:
"דהילוך פירושו
מיעוט המרחק, וקורבה פירושה בלי מרחק. והיכי דענין המצוה הוא מציאות הקורבה,
ההליכה היא התעסקות בגוף המצוה ולא במכשיריה. ומכיון שנתבאר לעיל דקדושתו של בית
הכנסת הוא מפאת היותו מקום של קרבת אלקים (מצב זה של קרבת אלקים מצד עצמו, ולא מצד
שבו מתקיימת מצוותה של תפלה) הרי שההליכה לבית הכנסת, נהי דבשעה שאנו דנים לענין
קיום מצות תפילה לא הוי אלא הכשר מצוה, וכגון ההולך למול את בנו, אבל מכל מקום
לענין הליכה למקום של קרבת אלקים ההליכה בעצמה הויא מעשה של התקרבות. וזה הוא שחלק
המהר"ל דההולך לסוכה רחוקה אינו משתכר בהליכתו אף על גב דההולך לבית הכנסת
רחוק ניטל שכר פסיעות יתירות משום דההולך אל בית הכנסת "נמשך אחר השי"ת.
והיינו כנ"ל דמכיון דההליכה לסוכה אינה אלא עצה לקיום המצוה, ממילא מכיון דיש
לו סוכה יותר קרובה הרי כל פסיעות היתירות אינם אלא פסיעות של רשות, מה שאין כן בההולך
לבית הכנסת דעצם ההליכה הויא מעשה המשכה אחר הש'"ת..."
הרב סולובייצ'יק במאמרו
על כיבוד ועונג שבת בספרו "שעורים לזכר אבא מרי ז"ל"[8],
רואה את החשיבות של בית הכנסת בצורה אחרת. הרב מחלק, מבחינה רעיונית, בין קדושת
המקדש לבין קדושת בית הכנסת, דרך עמידה על כמה הבדלים הלכתיים שבין שני המקומות.
למשל שבמקדש אדם חייב ע"פ מצות עשה דאורייתא לירא בפני המקדש, משא"כ
בבית הכנסת. מסביר הרב שבבית המקדש האדם כביכול מבקר אצל הקב"ה בביתו. לעומת
זאת בבית הכנסת, הקב"ה בא לביתו של אדם. "לפעמים הקב"ה מזמין את
האדם לביתו, בית עולמים, והאדם הוא אורחו של הקב"ה. על פי ההלכה, האדם נמצא
אז בבית הקב"ה. לפרקים, הקב"ה הממלא כל עלמין והמסובב כל עלמין, יורד
משמי ערבות, נענה לתפילת האדם והוא משרה את שכינתו בביתו של האדם".
למראות ההדגשים השונים
במאמרים אלו ישנו צד השווה. בית
הכנסת הוא מקום מיוחד, ייחודיותו נובעת מקדושתו כמקום מפגש בין האדם לקונו.
שני צדי החקירה שהוצעה
בהתחלה, דהיינו האם קדושתו של בית הכנסת נובעת מחשיבותו של הציבור, או ממקומו
כמפגש עם השכינה, כמקדש מעט, מתבטאות לדעתי במחלוקת הלכתית שבין הצל"ח[9]
לבין משכנות יעקב[10].
הצל"ח בביאורו לדברי אבא בנימין בברכות
(המובאים לעיל) כותב, שאם הציבור כבר סיים עיקר תפלתו, אך עדיין עוסק בשירות
ותשבחות כמו אשרי ובא לציון, עדיף שיתפלל היחיד שם בבית הכנסת, מאשר בביתו
ביחידות, וזהו שנאמר "לשמוע אל הרנה ", הואיל והקב"ה שומע אל הרינה
של הציבור, שומע גם את תפלתו של יחיד. בנקודה זאת, דומה פירושו של הצל"ח
להסברים של העיני יצחק והעץ יוסף.
ממשיך הצל"ח: "אבל אם נזדמן לו בי עשרה
המתפללים חוץ לבית הכנסת בציבור, ויש לו ברירה להתפלל עמהם בעשרה או ללכת לבית
הכנסת שהוא מקום קבוע תמיד לתפלה, אבל לא ימצא עשרה כי כבר השלימו הציבור תפלתם,
עדיף להתפלל בעשרה חוץ לבית הכנסת." ולפי הצל"ח פירוש המילים 'אין תפלתו
של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת וכו'' - שאין תפלתו של יחיד נשמעת אלא בבית הכנסת, אבל תפלתו של עשרה נשמעת
בכל מקום.
לעומת זאת, דעת ה"משכנות יעקב",
שאף אם יש לו מנין בביתו, עדיפה תפילה ביחידות בבית הכנסת, ולדעתו זהו שנאמר
"במקום רנה"[11] -
מקום שהציבור מתפללים תמיד - "שם תהא תפילה" אף ביחיד.
ברור[12]
שלדעת הצל"ח הערך עליון הוא הציבור. ולכן כשקיימת התנגדות חזיתית בין מנין
לבין בית הכנסת מכריע הצל"ח שמנין עדיף. ניתן בהחלט להסביר את פסקו על פי
הרעיון שכל קדושתו של בית הכנסת יונקת מציבור המתפללים, וממילא בית הכנסת כמקום
תפילה על אף חשיבותה, תופסת מקום משני לעומת תפילה במניין בכל מקום.
הסתכלותו של
המשכנות יעקב על ההתנגשות בין מנין לבין בית הכנסת היא אחרת, ועולה היא בקנה אחד
עם הרעיונות שהבאנו לעיל המסבירים את הייחודיות של בית הכנסת כמקום תפלה. בין אם הקדושה של בית הכנסת מתבטאת בכך
שזה הוא מקום מפגש עם השכינה (ע"פ ר' הוטנר) בין אם היא מצטיירת כמקום שבו
הקב"ה מבקר אצל האדם "בביתו" (הרוחני) (לפי פירושו של ר'
סולובייצ'יק). ברור שלפי דעת המשכנות יעקב, בית הכנסת היא הערך העליון, ולדעתו יש
להעדיף תפילה שם, ואפילו ביחידות, על פני תפילה בציבור שלא בבית הכנסת. מיותר לציין שגם לשיטה זו, יש ערך רב
למניין, ושיש להעדיף תפילה בבית הכנסת במניין לתפילה בבית הכנסת אחרת ללא מנין.
להלכה, נפסק
בפרי מגדים סי' צ' אות ט"ו שעדיף להתפלל בציבור בביתו מאשר ביחידות בבית
הכנסת - כמו הצל"ח, ועדיף להתפלל במניין בבית הכנסת מאשר מנין בביתו.
(שו"ע צ"ג בשם דה"כ).
הנושא שלנו מקבל
בירור נוסף בדיון הגמרא[13] סביב
השאלה מי נקרא שכן רע: "אמר ריש לקיש, כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו
נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר:
כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל
(ירמיה י"ב). ולא עוד אלא
שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: הנני נותשם מעל אדמתם וכו'" (ירמיה שם).
הדיון בפוסקים בדברי ריש לקיש נוגע
לענייננו. השאלה שנשאלת על סמך גמרא זאת היא: האם נאמרו דבריו דווקא לגבי מי שאינו הולך לבית הכנסת להתפלל
שם במניין, או שמא אף מי שאינו נכנס לבית הכנסת שבעירו להתפלל ביחידות נקרא שכן
רע?
בשאלה זו נסתפקו הצל"ח (ברכות ח.)
והפמ"ג (בסימן צ. מרמב"ם הל' תפילה ט:א משמע שרק כשמצוי מנין בבית
הכנסת, מי שאינו מתפלל שם נקרא שכן רע).
דייקו האחרונים
בלשון המחבר[14]: "מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו
נכנס להתפלל בבית הכנסת נקרא שכן רע", משמע שגם בזמן שאין מניין בביה"כ,
אדם שמתפלל בביתו ולא בביה"כ, נקרא שכן רע. וכן נפסק במשנה ברורה ס' צ'
ס"ק ל"ח. לעומת זאת, במצב ההפוך, דהיינו המתפלל בביתו במניין, פוסק
השערי תשובה שם[15]
(ס"ק ד' בשם מלכי בקודש) שאינו נקרא שכן רע, כי "כל בי עשרה שכינתא
שריא"[16].
אבל מאידך הוא
לא יצא ידי חובת תפילה בבית הכנסת, אא"כ המקום של מנין זה קבוע לקדושה. נראה שבעל ה"שערי תשובה"[17]בהסבר
דברי המחבר, מאמץ את שני הצדדים של חקירתנו במידה מסוימת. מצד אחד אינו נקרא שכן רע אם הוא מתפלל
במניין, ואף על פי שהמניין לא מתקיים בבית הכנסת, וזה לכאורה בגלל שקדושתו של בית
הכנסת נובעת מהיותו מקום קבוע לתפילה בציבור, וכל עוד אדם מתפלל במניין בכל מקום
שיהא, איננו נכנס לגדר "שכן רע", בגלל שהוא מקיים את מה שמוטל עליו. מצד
שני, ברור לדעתו, שיש יתרון לתפילת הצבור שבבית הכנסת לעומת תפילת הציבור שלא בבית
הכנסת[18].
וזאת לכאורה בגלל מעמדו המיוחד של בית הכנסת כמקום מפגש עם השכינה וכו'.
ברור לפי כל השיטות, שבית הכנסת היא המקום
המרכזי והמועדף לתפילה. ההבדל היחיד בין השיטות מבחינה הלכתית, הוא בשאלה היכן
להתפלל כשהמניין לא מתקיים בבית הכנסת. אבל לכו"ע יש להעדיף את בית הכנסת
כמקום הראוי ביותר לתפילה בין של יחיד בין של הציבור.
המקורות שהובאו
עד כה עוסקים, לכאורה, באדם שרגיל להתפלל ושרגיל ללכת לבית הכנסת. אפשר לשאול, איך להוביל אדם שאינו רגיל
להתפלל או להגיע לבית הכנסת למטרה חשובה זו? איך הוא יכול להרגיש כשהוא נכנס לבית הכנסת את התחושות הנשגבות
שמתארים הר' הוטנר והר' סולובייצ'יק?
דומני, שכשאדם
שלא רגיל לבא לבית הכנסת מציג את כף רגלו שם, הוא מרגיש זר. ומשתי סיבות. א] בגלל שהוא, לרוב, לא מכיר את האנשים. ב] בגלל שהוא לא יודע איך
להתפלל מהסידור, ולקרוא עברית וכדו'.
אבל לכאורה, הרעיונות המוזכרים ב"פחד יצחק" וב"שעורים לזכר
אבא מרי ז"ל" לא מצריכים לא בקיאות בסדור ולא הכרות אישית עם באי בית
הכנסת. על רקע זה רצוני להציע רעיון איך להוביל אדם שלא רגיל לתפלת בית הכנסת
להרגיש שהוא במקום מפגש עם השכינה.
אפשר, אחרי הסבר
די קצר של כמה מהרעיונות המובאים לעיל, להזמין אדם לבא לבית הכנסת לא בזמן של תפלה,
ובלי סדור, להתייחד שם עם קונו.
אולי בהתחלה באופן חד פעמי, אולי באופן קבוע אחת לכמה שבועות וכו'. ייתכן
מאוד שע"י חוויה בלתי אמצעית של קדושת בית הכנסת בלי ה"הפרעות"
שבד"כ מלוות אדם זר בביקורו בבית הכנסת, יתחיל להרגיש את קדושת המקום, ולחוות
את התחושות הנשגבות המתוארות ע"י הרב הוטנר והרב סולובייצ'יק.
אפשר להציע לאדם
כזה קריאה בטקסטים כמו תהילים וכו' בשפת המקום, או לעודד אותו לחבר בעצמו תפילה
שיאמר בזמן שהוא שוהה בהיכל בית הכנסת. אם חוויה זאת תוביל אותו להתעניין בצד
הציבורי של התפילה מוטב. אבל גם אם לא, הועלנו הרבה בזה שיהודי שהיה עד כה מנותק
מחיים יהודיים מתקרב, ולו באופן חלקי ביותר, לאלוקיו, במקום המיועד למפגש בין עם
ישראל לבורא עולם.[19] מפגש
זה חשוב גם מצד בניית זהות יהודית דתית בפני עצמה, וגם מצד הובלה להזדהות עמוקה
יותר עם ציבור המתפללים בקהילה. אם ביה"כ מהווה מקום מיוחד לעמידה לפני ה',
יאה לנו שנאפשר לכל חלקי העם היהודי לממש את זכותם לבא אל בית ה' ושם להתייחד עמו.
—
[1] מגילה כ"ט. "תניא
רבי שמעון בן יוחאי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום
שגלו שכינה עמהן ... מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות בבל ... בבי כנישתא
דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב ... ואהיה להם למקדש מעט. אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל."
[2] ע"ז ד. ד"ה כיון
[3] עין יעקב, כרך א' עמ' י"ד. (האגדה עצמה נמצאת
בברכות ו:).
[4] הבנה
זו אפשרית אבל לא הכרחית. ייתכן שקודם כל צריך להתפלל במניין, אבל ראוי שהמניין
יתקיים בבית הכנסת בגלל היתרון האיכותי של התפילה שם.
[5] עין יעקב כרך א' עמ' י"ד.
[6] תהלים פ"ב
[7] פחד יצחק, ראש השנה, מאמר ה:ד
[8] כרך ב', עמ' ס"ו-ס"ז
[9] צל"ח השלם, ברכות ו., עמ' כ:
[10] או"ח תשובה פ"ז
[11] ברכות ו.
[12] בספר "התפילה בציבור" המחבר מסביר את המחלוקת בין הצל"ח
לבין המשכנות יעקב על בסיס מחלוקת ראשונים בגרסא הנכונה של דברי אבא בנימין בגמרא
בברכות. לפי הרי"ף והרא"ש, הגרסא הנכונה היא: "אין תפלתו של אדם
נשמעת אלא בבית הכנסת" משמע אף ביחידות, ובמקצת ספרים הגרסא היא: אין תפלתו
של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין. משמע רק בעת שהציבור מתפללים
שם.
[13] ברכות ח.
[14] שו"ע או"ח צ:י"א
[15] ס"ק ד' שם בשם מלכי בקודש
[16] אבל עכ"פ "מידי חובת בהכ"נ לא נפיק אא"כ אותו מקום
שמתפללים בו קבוע לקדושה".
[17] כנ"ל
[18] ראה הערה קודמת
[19] ברור שכוחה של עצה זו יפה גם לאלה הרגילים לבא לבית הכנסת, לרענן - אם לא
לחדש - אצלם את התחושה של עמידה לפני הקב"ה במקום המיועד למפגש זה.
