הרב משה ליפשיץ

 

סוגים שונים של בתי כנסת

 

ראשי פרקים

 

מבוא

איסור מכירת ביהכ"נ

השיטה הראשונה לאיסור המכירה

השיטה השניה לאיסור המכירה

ההבדל ההלכתי בין שני הפירושים

סיכום

בית הכנסת של רב אשי

האפשרות למכור את בית הכנסת של רב אשי

סיכום

בית הכנסת של טרסיים

מסקנה

יוצאים מן הכלל

סיכום

 

&      &     &

 

מבוא

בהלכה יש הבחנה בין סוגים שונים של בתי כנסת. יש בית כנסת הנקרא "בית הכנסת של כרכים" אותו אסור למכור בשום אופן, לעומת  בית הכנסת הנקרא בהלכה בית כנסת של כפרים, אותו מותר למכור בהגבלות מסויימות. קיים גם סוג שלישי של בית כנסת והוא בית כנסת של יחיד, אשר הקדישו לקהל[1]. אין הגדרה מיוחדת המגדירה מהו כרך ומהו כפר.

בזמנינו קיימים סוגים שונים של בתי כנסיות בארץ ובתפוצות. ישנם בתי כנסת מרכזיים, יש מהם הקיימים עשרות או מאות שנים, וישנם בתי כנסת יותר קטנים. יש בתי כנסיות הנקראים "שטיבלאך", וכן בתי כנסיות בתוך בתי ספר, בתי כנסת במקומות ציבוריים שונים.

במאמר זה  נבדוק את המקורות השונים העוסקים בדין מכירת בתי כנסיות מסוגים שונים, וננסה להסיק מסקנות לאור תשובות האחרונים בעניינים השונים.

 

איסור מכירת בית הכנסת

במשנה במסכת מגילה דף כה ע"ב בתלמוד הבבלי נאמר:

בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחין תיבה……

במשנה נאמר שבני העיר יכולים למכור את בית הכנסת. אין במשנה הגבלה באיזה בית כנסת מדובר ובאיזה מקום. אולם שם בתלמוד הבבלי :

אמר  רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן[2] לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים אבל בית הכנסת של כרכין כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהוה ליה דרבים.

על אף שהמשנה לא חילקה בין סוגים שונים של בתי כנסת בתלמוד מצאנו חילוק בין בתי כנסת של כרכים לעומת בתי כנסת של כפרים. מדוע  חילקו בין בתי הכנסת של כרכים וכפרים? האם יש מקור לחילוק זה?

בראשונים יש שתי שיטות המסבירות את ההבדל בין בתי כנסת של כפרים לבתי כנסת של כרכים.

 

השיטה הראשונה לאיסור המכירה

השיטה הראשונה מדוע אסור למכור בית כנסת בכרכים שהובאה בראשונים היא, שבכרך שהוא עיר גדולה יש חשש שמא אחד מסוף העולם נדב כסף לבית הכנסת, ואי אפשר למכור את החלק הזה ללא הסכמתו.

בחידושי הרשב"א  בסוגיא[3] כתב: 'שמא אחד בסוף העולם שקנה, וחלקו מעכב ואינו כפוף לבני העיר'.  הר"ן כתב כהרשב"א וציין את הירושלמי כהוכחה לדברים. התוספות בסוגיא בביאורו השני כתב: 'ועוד יש לפרש כיון שרבים נותנים בבנינו ובשאר צרכיו'. גם האור זרוע ביאר כמו ראשונים אלו וכתב וזה לשונו: 'הוו להו דרבים והכל בעליהם ואין בני העיר לבדם בעליהם, ולא מצו מזבני ליה, פירוש, כיון דמעלמא אתו הני זוזי שבנו בהם בית הכנסת, שכן המנהג שבונים בית הכנסת בכרך גדול מתנדבים משאר מקומות ונותנים לצורך בית הכנסת, הלכך כולהו בעלים נינהו ואין בני העיר לבדם בעליהם הלכך אינם יכולים למכור, דשמא יש אחד בסוף העולם שיש לו חלק בה, והכי איתא בירושלמי…'.

אם כן הסיבה אליבא דשיטות אלו היא כאמור, החשש לתורם אנונימי אשר אינו מסכים למכירה ויש לו חלק בבית הכנסת מחמת תרומתו.

 

השיטה השניה לאיסור המכירה

השיטה השניה שהובאה בראשונים לדברי רבי יונתן בסוגייתנו, היא שבית הכנסת בכרכים הוקדש על דעת הרבים ולצרכם, וכל דבר שהוקדש על דעת רבים קדושתו רבה ולכן לא ניתן למוכרו. בתוספות ד"ה כיון  דמעלמא  קאתו  לה, כתב: 'נראה לפרש  הכי כיון  שרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל אף על פי שאין נותנים כלום בבנינו מכל מקום כיון דלדעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתו ואינן יכולין למוכרו '. לדבריו, הקדשה על דעת רבים חמורה יותר ולא ניתן למכור בית הכנסת כזה. הר"ן אף הוא מביא דעה זו בשם אחרים, ומציין שכיון שבונים אותה על דעת כל העולם, הרי הם כמקדישים אותה לכל.

רש"י כתב וזה לשונו^[4]: 'הוה להו בתי כנסיות דרבים, והכל בעליהן, ואין בני העיר לבדם בעלים להם'.  מלשונו  משמע כפירוש השני ולא כפירוש הראשון, והסיבה לדברי רבי יונתן שאין למכור בית הכנסת של כרכים לא נובעת מנתינת מעות על ידי הרחוקים, ולא תלויה בכך. ברש"י ביומא[5] כתב במפורש בענין מכירת בתי כנסת: 'שהיא עשויה לכל ישראל'. ברמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה טז כתב: ' במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת בבית הכנסת של כפרים שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם שיהיה להם להתפלל בו שאם רצו כולם למוכרו מותרין, אבל בית הכנסת של כרכין הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם'. כתב הרמב"ם במפורש כשיטה זו.  גם בבית הבחירה למאירי כתב^[6]: 'כל העולם חוזרים ובאים לשם והיא מקודשת על דעת כולם אי אפשר למוכרה בשום פנים'.

גם הרא"ש[7] ציין שאפילו אם ידוע שבני העיר בנו אותה לבדם ללא סיוע מבחוץ, כיוון דמעלמא קאתי לה בני העיר הקדישוה לדעת כל העולם.

ואם כן הסיבה לדעות אלו היא הקדושה של בית כנסת נובעת מכך שהיא על דעת הרבים.

 

ההבדל ההלכתי בין שני הפירושים

ההבדל בין שני פירושים אלו יבוא לידי ביטוי בעיר אשר ידוע במאה אחוז מי היו התורמים והבונים של בית הכנסת. לשיטה הראשונה מותרת המכירה ואילו לשיטה השניה תיאסר המכירה[8].

ואכן בשולחן ערוך אורח חיים סימן קנג סעיף ז' נפסק להלכה: "הא דבהכ"נ נמכר הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם  (ואפילו בנו אותה משל אחרים) (מרדכי ישן בשם ראבי"ה) ולכן יכולים למכרו... אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים אפילו בנו אותו משלהם אינו נמכר אלא א"כ תלו אותו בדעת היחיד שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור".

 

לסיכום

בית כנסת מרכזי של עיר שנבנה לצורך בני העיר והבאים לעיר מבחוץ לא יכול להימכר.

אולם בתלמוד מצאנו הבדלים בין בתי כנסיות שונים, ובית הכנסת של העיר אשר בנו אותו על דעת אדם מסויים או שהאדם הזה היה הסמכות הרוחנית הגבוהה ניתן למכירה.

 

בית הכנסת של רב אשי

"אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אף על גב דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו  אי בעינא מזבנינא לה[9]".

(בית הכנסת של מתא מחסיא למרות היותו בית כנסת אשר באים אליו מהעולם להתפלל בו, היות שהבאים הם על דעתי, אם ארצה אוכל למוכרו).

האם רב אשי היה בעל הבית היחידי של בית הכנסת ולכן הוא אומר בגוף ראשון שהוא בלבד יכול למכור את בית הכנסת, מהי מהות הקשר שבין רב אשי ובין בית הכנסת, ובפרט שהסגנון של רב אשי הוא מאד אישי?

בתלמוד הבבלי ישנם שלושה איזכורים של בית הכנסת של מתא מחסיא[10] ורב אשי. בסוגייתנו וכן בעוד שני מקומות:

במסכת שבת דף יא ע"א:

'אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה, שנאמר (עזרא ט) לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבתיו והני מילי בבתים אבל בקשקושי ואברורי[11] לית לן בה.  

אמר רב אשי אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה והא חרבה מאותו עון לא חרבה'.

ב"ב דף ג ע"ב:

כי הא דרב אשי  חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייל לפוריי להתם ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי.[12]

במסכת שבת מסופר שרב אשי אומר על עצמו ששיפץ ותיקן את בית הכנסת של מתא מחסיא. הוא  דאג  שההלכה הקובעת שבית הכנסת צריך להיות הגבוה ביותר מבתי העיר תקויים. מה בדיוק היה פעלו של רב אשי? רש"י פירש שם: 'קשקושי ואברורי - רב אשי ראש ישיבה היה במתא מחסיא, ומנעם מלהגביה בתיהם יותר מבית הכנסת'. מרש"י משמע שרב אשי כפה על בני העיר להשפיל את הבתים.  אם הכוונה של רב אשי הייתה לתת להם עצה שלא להגביה הבתים מהי הרבותא שמשמיענו רב אשי הרי גם הם ידעו כן. לפירוש רש"י רב אשי אם כן ציווה את בני העיר להנמיך את גגותיהם, או לא לבנותם גבוה יותר. הראש כתב שם בסוגיא, שמי שהגביה ביתו יותר מבית הכנסת כופין אותו להשפילו. והביא ראיה ממה שאמר רב אשי אנא עבדי לה למתא מחסיא דלא חרבה.  

לעומת פירוש זה ביאר הר"ח[13] את הנאמר : 'אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה' כך: 'שהגבהתי את בית הכנסת למעלה מכל גג'. רבנו חננאל לא פירש כרש"י שרב אשי כפה את בני העיר להנמיך גגותיהם, אלא שרב אשי צווה להגביה בית הכנסת. נראה שפירוש הר"ח יותר מסתבר. לפי פירוש רש"י עיסוקו של רב אשי היה עם בני העיר בכך שחייב להנמיך  את גגות בתי העיר.  בעוד שלפי פירוש הר"ח שיפץ רב אשי את בית הכנסת. קשה להבין שרב אשי עבר בכל העיר וחייב את האנשים להוריד את גגותיהם. לעומת זאת  קל יותר להבין שרב אשי עסק בשיפוץ בית הכנסת והגביה את המבנה שלו.

 רב אשי השתבח בצדק שעשה לטובת סורא שלא תחרב עוד'. בהגהות מימוניות על הרמב"ם[14] כתב שרבנו תם פירש את הסוגיא כרש"י, אבל מעשה היה בטרויי"ש באחד מקרוביו של ר"ת  שהגביה ביתו, וצוה ר"ת עליו  להגביה גם בית הכנסת, ועשו בנין אחד מצד אחד לבד בקרן אחד גבוה ולא חש להחמיר עליו יותר. ממעשה זה שהיה בעירו נראה שידע על פירוש ר"ח. מהדברים הללו מתחזקת לנו הראיה שרב אשי שיקם את בית הכנסת. רב אשי אף הוסיף חידוש אשר לא היה מקודם. הוא הגביה את בית הכנסת שהיה נמוך.

הסוגיא בב"ב המספרת לנו על רב אשי אשר ראה צורך לשפץ את בית הכנסת של מתא מחסיא וסתר אותו על מנת לבנותו. מסופר על מסירות רבה של רב אשי. הוא הכניס את מיטתו לשם כדי לפקח על השיפוצים[15].

באיגרת רב שרירא גאון[16] מפורש נאמר :'רב אשי בא למתא מחסיא וסתרא לבי כנישתא דבי רב ובניה כדאמרינן בהשותפים ועבד בה כמה תקנתא'.

יש לציין שברי"ף דפוס ראשון[17] גרס: 'רב אשי'. וכן ברי"ף כתב יד ניו יארק[18] גרס: 'רב אשי'. גם אם לא רב אשי עצמו שיפץ את בית הכנסת אלא בנו מר בר רב אשי,  אין בכך לגרוע אלא רק להוסיף וללמד אותנו על הקשר בין בית הכנסת של מתא מחסיא למשפחתו של רב אשי. בנו דאג לשיפוץ בית הכנסת עד כדי מסירות נפש בגופו. ביטוי זה : 'ועייל לפוריי להתם ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי', מתאר לנו מסירות ממש. אין ספק שאת המסירות הזאת למען בנין בית הכנסת שאב מר בר רב אשי מאביו.

 

האפשרות למכור את בית הכנסת של רב אשי

כבר ציינתי לעיל שסגנון התלמוד בדברי רב אשי: 'אי בעינא מזבנינא לה' בגוף ראשון. סגנון הלכתי המדבר עליו שהוא מוכר את בית הכנסת. לפי המקבילות בבבלי רב אשי שיפץ את בית הכנסת. כבר ציינתי לעיל את שתי השיטות המבארות את הסיבה למנוע מכירת בית כנסת. או מחמת הכסף, שיש חשש שמא שילם מי שהוא אנונימי ואינו מסכים למכירה והיא שיטת הירושלמי.

רב אשי ציין שיש בידו כח למכור את בית הכנסת. לפי הגישה הראשונה,  נשאלת השאלה איך יש כח לרב אשי למכור את בית הכנסת. הרי הוא רק שיפץ אותו. רב אשי אמנם הוסיף כסף אשר ניתן על דעתו, אך עדיין קשה  מה עם הכסף הראשון?

אבל לפי השיטה השניה שהיא אשר נפסקה להלכה  אומר רב אשי שהיות שהם באים לדעתו יש לו את הכח למכור את בית הכנסת אשר במתא מחסיא.

נוכחות האנשים - אומר רב אשי - לא מפריעה לי. לא מפריעים לי האנשים אשר באים לבית הכנסת, ואפילו אם הם באים מבחוץ, משום שהם באים על דעתי. רב אשי בסגנונו האישי רומז שיש לו קשר אישי לבית הכנסת. באים לדעתו בהיותו ראש הישיבה. אולם הוא גם בנה את בית הכנסת.

 

לסיכום:

גם בבית הכנסת של עיר יש כח למכור את בית הכנסת אם נעשה על דעת אדם מסויים.

ולכן רב אשי יכל למכור את בית הכנסת. והדבר מובן יותר לפי פסק ההלכה בשולחן ערוך.

 

בית הכנסת של טרסיים

בתלמוד מצאנו על בית כנסת נוסף בעיר שמכרו אותו בית הכנסת של טורסיים.

[19]אמר רבי יהודה מעשה בבית הכנסת של טורסיים שהיה בירושלים שמכרוה לרבי אליעזר [20] ועשה בה כל צרכיו.

ועל כך שאלו בגמרא:

והא התם דכרכים הוה ההיא בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוה.

להלן שלושת המקורות של הברייתא המובאת בסוגיתנו[21] :

בתוספתא ובירושלמי שנינו שבית הכנסת לא של אנשי טרסוס היה אלא של אנשי אלכסנדריה . בבבלי שינו את זה לבית הכנסת של טרסיים. ידוע בתלמוד הבבלי על בית הכנסת של טרסיים. במסכת נזיר דף נב ע"א:

                    'מעשה שהביאו קופה מלאה עצמות לבהכ"נ של טרסיים והניחוה באויר'.

ואם כן השם של בית הכנסת הזה בבלי אינו יחודי לכאן ונמצא בעוד מקום בבבלי, מה שמעיד על כך שיש כאן נתינת שם לבית הכנסת הידוע בבבלי. יתכן ששינוי השם בברייתא נובע מהשפעת התוספתא במקום אחר. בסוכה פ"ד עמ' 273[24] . מסופר  שם על בית הכנסת הגדול אשר באלכסנדריה :

אמ' ר' יהודה כל שלא ראה בדפלסטטון של אכסנדריא של מצרים לא ראה כבוד לישראל מימיו כמין בסלקי גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו פעמים היו שם כפלים כיוצאי מצרים ושבעים ואחת קטדראות של זהב היו שם כנגד שבעים ואחד זקן כל אחת ואחת מעשרים וחמש רבוא ובמה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו נטל לקרות והלה מניף בסודרין והן עונין אמן על כל ברכה וברכה והלה מניף בסודרין והן עונין אמן ולא היו יושבין מעורבבין אלא זהבים בפני עצמן כספים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן טרסיים[25] בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וכל כך למה כדי שיהא אכסניי בא וניטפל לאומנותו ומשם פרנסה יוצאה'.

נמצאנו למדים שבבית הכנסת של אלכסנדריה היו טרסיים. יתכן שמכאן נשתנה שמו של בית הכנסת של אלכסנדריים לבית הכנסת של טרסיים.

אמנם על הנימוק של מכירת בית הכנסת של טורסיים תירצו בגמרא:

'ההיא בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוה'.

לאחר התבוננות בתשובת התלמוד הבבלי המסבירה כיצד יכלו למכור את בית הכנסת לרבי אלעזר נראה, כי יש שני הדגשים בדיבור הקטן הזה של התלמוד. אמנם אפשר להבין בפשטות את תירוץ הבבלי שמדובר בבית כנסת קטן ופרטי, ולכן מותר למוכרו. אבל כאשר נדייק נראה שיש כאן כאמור שני דגשים שהם שתי שיטות, כפי שביארתי לעיל. דגש אחד : 'ההיא בי כנישתא זוטי הוה' בית כנסת קטן. בבית כנסת כזה לא קיים החשש של 'מעלמא קאתו לה'. ואין כאן בסוג זה של בית כנסת הקדשה לצורך הרבים. אמנם יש כאן בסוגיא דגש נוסף : 'ואינהו עבדוה'.  כלומר הם בנו את בית הכנסת מכספם. בירושלמי מובא רק תירוץ אחד: אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן.

בתלמוד הירושלמי מובא התירוץ: 'אינהו עבדוה' אין חשש לתורם לא ידוע. לא קיים בירושלמי התירוץ שקובע כי בית הכנסת הזה היה קטן. מכיוון שגודל בית הכנסת לא קובע לשיטת הירושלמי. מה שקובע הוא מי שילם עבור בנין בית הכנסת הזה.

לא כן שיטת הבבלי אשר דברה על הקדשה לצורך הרבים, ולא על תשלום המעות כמעכב מכירת בית כנסת. המילים: 'ואינהו עבדוה' אינן משנות כלל. הרשב"א בחידושיו כאן בסוגיא [26] כתב:  'דזוטא לאו דווקא'. אולם לדברינו התלמוד הבבלי היה חייב לציין שבית כנסת זה היה קטן כדי שלא יקבל דין של בית כנסת מרכזי שנעשה על דעת כולם.

 

מסקנה

בית כנסת קטן בעיר ניתן למכירה. בית כנסת פרטי בעיר ניתן למכירה.

 

יוצאים מן הכלל

הרמב"ן במגילה דף כו ע"א מבאר את ההבדל בין הקדשה של בית כנסת בכרכים ובין בית כנסת של כפרים, שהטעם שביהכ"נ של כרכים אינו נמכר, שעדיין לא עבר זמן מצותו. כיון שבני עיר אחרת אינם כפופים לבני עיר זו, שמא הם ירצו עוד בבית כנסת זה, מה שאין כן ביהכ"נ של כפרים, שכשהחליטו למכרו הרי מוכח שכבר אינם רוצים בו ועבר זמן מצותו.

לפי זה אם אין סיכוי שיגיעו להתפלל בבית כנסת זה גם מערים אחרות יהיה מותר למכרו. וכך כתב המגן אברהם באו"ח סימן קנ"ג סע' י"א בשם המבי"ט, דאם אינם מתפללים בביהכ"נ של כרכים, יכולים למוכרם דמאי אכפת להו לכרכים אחרי שבלאו הכי אינם מתפללים. ויעוין בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' נ"ט, שכתב דהא דאיתא במגילה לא שנו אלא בביהכ"נ של כפרים אבל ביהכ"נ של כרכים כיון דמעלמא אתי לא מצי מזבין לי', היינו בענין שיש עדין תקוה שישאר אותו ביהכ"נ בקדושתו להיות שם מקום תפלה[27].

ובשו"ת אגרות משה חלק או"ח א' סימן נ' נשאל על מכירת בית הכנסת כשיצאו היהודים מהמקום ההוא והוא ביהכ"נ של כרכים. והשיב: "ויש להתיר למה שכתב המג"א או"ח, סי' קנ"ג ס"ק י"ב דאם אינם מתפללים בו אפילו של כרכים יכולים למוכרו, ומשמע שהוא לכו"ע, והטעם נראה דאף לתוס' מגילה דף כ"ו דאסרי אף שמעלמא לא נתנו כלום לבנינו דמשום שנעשה לדעת אותן רבים חמורה קדושתו מ"מ כיון דודאי היו מסכימים כולם למכירה זו לא עדיף מאילו כל אלו שאירע לפעמים שהתפללו ויתפללו היו מבני העיר ממש שהיו יכולים למוכרה דאין לנו חלוק כמה דיורין יש בעיר, וחומר הקדושה הוא משום שנעשה ליותר אנשים ממה שיש ביושבי העיר...

אבל א"כ הוא דוקא כשכבר אין באין לשם עשרה להתפלל דכל זמן שיש שם עשרה להתפלל הרי אפשר שיבואו גם שם מעלמא להתפלל שעדיין הקדושה חמורה ואין לנו ודאי שיסכימו. ולכן רק אחר שיפסיקו מלהתפלל שם יהיה כח ביד מנהלי ביהכ"נ למכור...

 

לסיכום

        §          בית כנסת מרכזי קדושתו רבה. הוא הוקדש על דעת הרבים ולצרכם ואי אפשר למכרו כלל אלא אם כן נסגר.

        §          בית כנסת של יחידים קדושתו פחותה וניתן למכרו בהסכמת הבעלים.

 

—