הרב משה שפטר

 

 

הכנסת שינויים בנוסח התפילה

 

 

ראשי פרקים

 

מבוא                                                                                    

מתפילה אישית לתפילה מנוסחת                                                    

הסייגים שנקבעו לתפילה המנוסחת                                                 

ההוספות שנוספו לתפילה במהלך הדורות                                          

השינויים שהוכנסו ע"י גורמים לא-אורתודוכסים והתגובה האורתודוכסית   

היכולת המעשית להוסיף תוספות בתפילה                                         

סיכום                                                                                   

 

&      &     &

 

מבוא

אחת הבעיות של האדם המודרני בנושא התפילה היא התחושה שהתפילה אינה רלבנטית עוד לדורנו. אנו מתפללים בנוסח שנוסח בעבר הרחוק והקרוב, אולם אין בתפילה הוספות בנות דורנו המתאימות לצרכי האדם בן זמננו. אירועים בעלי חשיבות כבירה בתולדות עמנו, כגון השואה ותקומת מדינת ישראל, לא נכנסו לסידור התפילה כחלק מהתפילות[1]. ציבור המתפללים במקומות מסויימים דורש שינויים כדי לקרב את התפילה אל ליבו ואל עולמו הרוחני והמעשי.

האם ניתן לשנות ולהוסיף דברים לתפילה? אם כן, מה הן המגבלות? האין אנו דומים בכך לרפורמים ולקונסרבטיבים? האם על הרב הפוסק להתנגד למגמה זו או לעודד אותה?

בשאלות אלו מתמודדים רבנים בארץ ובתפוצות, ובע"ה אשתדל לעמוד על הנקודות הכלליות בעמודים הבאים[2].

 

מתפילה אישית לתפילה מנוסחת

הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה מגדיר את מצות התפילה מדאורייתא:

"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר 'ועבדתם את ה' א-להיכם'. מפי השמועה אמרו שעבודה זו היא תפלה. ונאמר 'ולעבדו בכל לבבכם' - אמרו חכמים, איזוהי עבודה שבלב? זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה... אלא חיוב מצוה זו כך הוא - שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכין שהוא צריך להן בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודייה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד ואחד כפי כוחו. אם היה רגיל - מרבה בתחינה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלו, ובכל עת שירצה. וכן מניין התפלות כל אחד ואחד כפי יכלתו; יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפלל פעמים הרבה. והכל היו מתפללים נוכח המקדש בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו עד עזרא".

לדעתו, מדאורייתא, מצות התפילה היא להתפלל לפחות פעם ביום. מעבר לכך, מספר התפילות, נוסחן וזמנן אינן מוגדרות, והן תלויות ברצונו של האדם וביכולתו להתפלל לבוראו. ישנם רק שני דברים מוגדרים בתפילה, המבנה: שבח, בקשת צרכים והודאה. ועניין טכני: כיוון התפילה נוכח המקדש.

זה היה המצב מימי משה עד ימי עזרא. התפילה הייתה אישית וספונטנית. לכאורה, זהו מצב אידיאלי, מפני שכל אחד מתפלל לפי תחושות ליבו. המתפלל איננו כבול לנוסח שנקבע על ידי אחרים. אולם מצב זה הסתיים בימי עזרא. הרמב"ם מתאר את השינוי שהתחולל:

"כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים. ואותן הבנים נתבלבלה שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צרכו בלשון אחת אלא בשבוש, שנא': 'ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם'. ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקדש עד שיערב עמה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר. שלש ראשונות - שבח לה', ושלש אחרונות - הודייה, ואמצעיות - יש בהן שאילת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולם; כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותם. ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעל הלשון הצחה. ומפני עניין זה תיקנו כל הברכות והתפלות הסדורות בפי כל ישראל, כדי שיהא עניין כל ברכה ערוך בפי העלג. וכן תיקנו שיהא מניין התפלות ... וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה וכו' "

הרמב"ם, אם כן, מייחס את המעבר לתפילות מנוסחות לעזרא ובית דינו. בגלות שאחר בית ראשון נפוצו היהודים בארצות שונות, ונתבלבלה שפתם. הנדודים בארצות הגוים גרמו לכך שיהודים רבים לא יכלו להתבטא כל צרכם בלשון אחת. כדי שלא יוצר מצב שבו אנשים לא יוכלו להתפלל, תיקן עזרא תפילה מנוסחת, בה יהיו שווים בעלי הלשון הצחה ועלגי הלשון. עזרא ובית דינו תיקנו גם את מספר התפילות בכל יום. התפילות תוקנו לפי הדגם: שבח, בקשת צרכים והודאה.

 

הסייגים שנקבעו לתפילה המנוסחת

מלשון הזהב של הנשר הגדול, יכולים אנו להסיק, שאחרי תקנת עזרא אין אפשרות גם לצחי הלשון להוסיף דברים אישיים בתפילתם. הרמב"ם כותב שהברכות האמצעיות הן "שאילת כל הדברים שהן כמו אבות לחפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולם". עזרא ובית דינו תיקנו נוסח המכיל בתוכו את כל הבקשות האישיות ואת צרכי האומה. לנוסח מושלם שכזה אין מקום וטעם להוסיף.

מאידך, היעלה על הדעת שתקנה שנועדה לשפר ולהבטיח את מצבם של עלגי הלשון, תפגע בצחי הלשון? הרי לפני התקנה היו מרבים להתפלל ואם היו רגילים מרבים בתחינה ובקשה ועתה תימנע מהם אפשרות זו?[3]

נראה שיש מקום להבדיל בין שינויים בגוף התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה ובין הוספות לה.

שנינו בתוספתא:

"ר' יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו - לא יצא" (ברכות פ"ד, ה"ה).

התוספתא שונה ברכה זו ביחס לברכות הנהנין, אך הרמב"ם מרחיב את הכלל גם ביחס לברכות נוספות:

"ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא ובית דינו תיקנום. ואין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן... כללו של דבר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה, וחוזר ומברך כמטבע" (הל' קריאת שמע פ"א, ה"ח).

ברור, שאין מקום לשנות דבר בנוסח הברכות. אולם לא כל התפילה מורכבת מברכות ועלינו לבחון על מה חל הכלל "כל המשנה" ועל מה אינו חל.

לשם כך עלינו לחלק את התפילה לחלוקה המקובלת, ולבחון האם ניתן להוסיף בכל קטע.

 

ההוספות שנוספו לתפילה במהלך הדורות

תפילת הקבע נוסחה ע"י עזרא, אולם מטבע התפילה הסופי עם תוספות אחרות נקבע לאורך הדורות. נשתדל לראות את התפתחות הנוסח של חלקי התפילה הכלליים, אולם לא נבחן כל מזמור וקטע בסידור.

ברכות השחר מופיעות בגמרא בברכות דף ס' ע"ב. הגמרא מדברת על הפעולות שאדם עושה בקומו, ומייחסת לכל פעולה ברכה. בתחילה, היו הברכות סמוכות אל הפעולות, לדוגמא, כששומעה אדם קול תרנגול עליו לברך "אשר נתן לשכוי בינה". העברת ברכות השחר לבית הכנסת מוסברת ע"י ערוך-השולחן:

"והנה בזמן הש"ס היו אומרים כל ברכת השחר איש על מקומו, מפני שהיו קדושים ... אבל עכשיו אי אפשר לברך כל אחד על מקומו שאין ידינו נקיות ... מכל מקום מפני שיש כמה מעמי הארץ שאין יודעים זה ואין יודעים כלל הברכות האלו, ולכן נוהגים לסדרן בבהכ"נ ועונין אמן אחריהן והם יוצאים ידי חובתם" (סי' מ"ו, ט').

בברכות השחר אין איסור להפסיק בדיבור, למעט בברכות הסמוכות לחברותיהן, שבהן יש לשמור על רצף.

המקור לאמירת פסוקי דזמרא הוא בגמרא במסכת ברכות דף ד' ע"ב, המבטיחה עולם הבא לאומר "תהילה לדוד בכל יום". במסכת שבת דף קי"ח ע"ב אמר ר' יוסי "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", ופירשה הגמרא "כי קאמרינן בפסוקי דזימרא". מניסוחן של הגמרות עולה שלא כל הציבור היה אומר פסוקי דזמרא. בתקופת האמוראים התגבשה אמירת מזמורי פסוקי דזימרא, עד שהשו"ע פוסק:

"צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף י"ח" (או"ח, נ"א, ד')[4].

המשנה ברורה מציין שאפילו "ברוך הוא וברוך שמו" אין לומר, מפני שאין לאמירה זו מקור בגמרא. אם באנו להסיק ביחס להוספת תפילות חדשות, נמצאנו למדים שאפילו לאמירה, כ"ברוך הוא וברוך שמו" שבאדני קודש יסודה, אין לענות בין ברוך שאמר לסוף עמידה, וודאי שלא ניתן יהיה להוסיף קטע מחודש.

קריאת שמע וברכותיה מופיעות במשנה[5], אולם לגיבושן הסופי הגיעו בשלהי תקופת האמוראים. נחלקו תנאים במשנה ביחס להפסקה בקריאת שמע וברכותיה:

"בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב - דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם" (ברכות פ"ב, מ"א).

לכולי עלמא הפסקה בקריאת שמע וברכותיה חמורה מהפסקה בפסוקי דזימרא. ולכן ודאי שאין מקום לשינוייים והוספות בקטע זה.

ישנם מקורות שונים ביחס למקורה של תפילת העמידה. לפי הגמרות בברכות ל"ג ע"א ומגילה י"ז ע"ב נוסחו י"ח הברכות על ידי אנשי כנסת הגדולה. לעומת זאת מן הגמרא במגילה עולה ששמעון הפקולי הוא שהסדיר את הברכות ביבנה. מכל מקום, ברור שתפילת העמידה היא מזמן התנאים.

הפסקה בתפילה זו חמורה ביותר. המשנה בברכות פ"ה אומרת:

"אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפי' נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק".

אם כך, ביחס להפסקה, ודאי שאין אפשרות להוסיף נוסח חדש לתפילת העמידה[6].

ביחס לסיום התפילה אחר סיום תפילת העמידה, כותב אלנבוגן: "היום זהו פסיפס מגוון ביותר של פסוקים ותפילות השייכים לתקופות מתקופות שונות"[7]. לא מצאנו איסור לדבר בקטע זה[8].

נראה, שיש מקום לומר שההוספות לתפילה אפשריות בקטעים בהם אין בעיה של הפסק - לפני ברוך שאמר ואחרי תפילת העמידה.

 

השינויים שהוכנסו ע"י גורמים לא-אורתודוכסים והתגובה האורתודוכסית

אברהם גייגר מראשי הרפורמים בגרמניה במאה שעברה התווה "קווי יסוד ותכנית לספר תפילות חדש" בשנת 1849. הוא מציע לקצר ולשנות את הנוסח הקיים[9].

התנועה הרפורמית הכניסה שינויים רבים בנוסח התפילה הכוללים שינויי נוסח והשמטת קטעים המדברים על נקמה בגויים, משיח, תחיית המתים, קיבוץ גלויות, בחירת עם ישראל ועוד. לדוגמא: ברכת "רופא חולי עמו ישראל" הופכת לברכת "רופא חולים". "מחיה מתים" הופך ל"מחיה הכל"[10].

הקיצוץ בנטיעות של הרפורמים הביא לתגובת נגד של היהדות הנאמנה. החתם-סופר טבע את הביטוי "חדש - אסור מן התורה!" ביחס לחידושים ושינויים דתיים. נגד הרפורמים הודפס באלטונא בתקע"ט (1819) ספר "אלה דברי הברית". הספר הוא קובץ של מכתבי גדולי הפוסקים הקובעים ש"אסור לשנות סדר התפילה הנהוגה בישראל, מן ברכות השחר עד אחר עלינו לשבח[11], ומכ"ש שאין לגרוע ממנה. אסור להתפלל סדר התפילה הלז בלשון אחר חוץ מלשון הקודש, וכל תפילה הנדפסת שלא כתקונה ושלא כמנהגינו היא פסולה ואסור להתפלל מתוכה"[12]. בין הרבנים שמכתביהם התפרסמו בספר היו ר' עקיבא אייגר והחתם-סופר.

פריצת הגדר מביאה לחיזוק גדרי הדת. בשעת גזירת המלכות מקפידים "אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא"[13]. יש להקפיד אפילו על דברים שאינם אסורים על פי ההלכה. הוא הדין בכל מקום שיש לחשוש לשימוש בהלכה הטהורה למטרה העומדת בניגוד לרוח ההלכה. זוהי גדולתם של גדולי האומה ומוריה היודעים מתי להתיר ומתי לאסור.

הרפורמה גרמה ליהדות הנאמנה לאסור כל שינוי בסידור התפילה המצוי.

 

היכולת המעשית להוסיף תוספות לתפילה

היום עלינו להתבונן מה ניתן לעשות במרחב התמרון ההלכתי הקיים. כפי שראינו, בין "ברוך שאמר" ושמונה עשרה, אין אפשרות להפסיק, וודאי שלא לשנות. לפני "ברוך שאמר" ואחרי תפילת העמידה, יש מקום להוספות. ישנן דוגמאות רבות לתפילות שנוספו במקומות אלו, כגון: תפילה לשלום המדינה, אב הרחמים ועוד.

למעשה, חייב הרב והפוסק לשקול היטב את הרקע, לפני שהוא מחליט על הוספת תפילה. בין השאר על הפוסק לשקול את הנקודות הבאות:

1.האם יש חשש שהוספת תפילה תתפרש על ידי בני הקהילה או ע"י אנשים מחוץ לקהילה כרפורמה?

2.האם התוכן שמעוניינים להוסיף הוא תוכן הולם? ישנן תפילות יפות רבות שנכתבו ע"י אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים שלא נכנסו לסידור התפילה למרות שהיו יכולות להתאים לצורך הציבור.

3.האם תוספת התפילה לא תגרום לטרחה לציבור בהווה או בעתיד, שאם כן בסופו של דבר יצא שכרו בהפסדו בגריעה מן התפילה.

 

לאחר שיקול דעת, נראה שיש מקום להוספות במקומות בהם ניתן להפסיק. בדרך זו ניתן לחזק את הקשר הקיומי שבין ציבור המתפללים והקב"ה.

 

סיכום

פתחנו את העבודה בבעיה העקרונית שיש כיום למתפללים, בחוסר תחושת הקשר הקיומי לקב"ה בעת התפילה. אחת האפשרויות להתמודדות היא בהוספת תפילה המדברת אל עולמו של האדם המודרני. הראנו במהלך העבודה שיש קטעים בתפילה בהם אסור להפסיק, ובודאי שאין להוסיף בהם קטעי תפילה אחרים. קיימים מקומות, בתחילת התפילה ובסופה, בהם ניתן להוסיף, ובמהלך הדורות, אכן נוספו פיוטים ותפילות במקומות אלו.

אני סבור שהפתרון לבעיה הקיומית של האדם המודרני עם עולם התפילה אינו בהוספת תפילות לסידור התפילה. הוספה מסוימת תתאים לפלוני ו"תרצה" אותו, אולם אלמוני לא יתחבר אליה. עלינו להתאמץ ולהשקיע מחשבה כיצד לקשר את האדם לתפילה הקיימת.

הדרך היסודית, הדורשת זמן ועיון היא דרך הלימוד. לימוד תורה בכלל, ולימוד התפילה בפרט, מביאים את האדם להבנת התפילה השגורה בפיו. הבנה בסיסית של המילים הנאמרות, והבנה מעמיקה של הרעיונות הגלומים בתפילה, תקשר את המתפלל לתפילה ולקב"ה. הרמב"ם בהלכות תפילה כותב על הברכות שניסחו אנשי כנסת הגדולה:

"יש בהן שאילת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולם" (הלכות תפילה פ"א).

ניתן למצוא בנוסח הקבוע את הבסיס לכל תוכן, ורק מתוך הבנה מעמיקה רואים זאת.

דרך נוספת, היא גיוון התפילה באמצעים שונים. ניתן לשיר את התפילה בסגנון קרליבך, ניתן לשלב קטעי חזנות ומקהלה, הכל לפי רצון הציבור. דרכים אלו עדיפות על פני שינוי נוסח התפילה או הוספות לתפילה. בין כך ובין כך, אסור לנו לשקוט על שמרינו. המצב הקיים אינו משביע רצון, ועלינו לחשוב כל הזמן כיצד ניתן לחבר את האדם המודרני לתפילה.

 

—