הרב שילה בן נון
כיצד יוצרים חוית תפילה בבית
הכנסת
ראשי פרקים
מבוא
א. עיונים בתפילה
ב. השירה, הנגינה והריקוד בתפילה
הנגינה
השירה
והריקוד
ג. שיתוף הציבור בתפילה
סיכום
& & &
מבוא
"ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב זו היא
תפילה", התפילה היא, ביסודה, תחושתו של האדם בהמצאו בנוכחות בוראו ובפניתו
אליו. להתפלל משמעו אחד בלבד - לעמוד לפני ה'.
"האמת היא כי מהות התפילה היא חווית הברית של התחברות עם
האלוקים והציבור אליו, ואילו הפעולה הממשית של אמירת הטכסטים היא הטכניקה של מימוש
התפילה אך לא התפילה עצמה" (איש האמונה, הרב סולובייצ'יק)
בימינו התפילה כולה קבועה מילה במילה, ואין אדם שיעיז לשנות
להפחית או להוסיף. לעומת זאת, בתפילה המקורית היסודות הדומיננטיים היו יסודות של
חידוש גיוון ספונטניות ויצירה חופשית. האבות תקנו את התפילות, דוד המלך כתב ושר את
תפילותיו, ששיקפו את מצבו הנפשי והקיומי באותה עת, ואילו אנו מחויבים וצמודים
לנוסח מסוים וקבוע.
דומני שקשה היום למצא יהודי המתפלל לעיתים קרובות תפילות
אישיות וספונטניות. התפילה האישית שיש עימה השתפכות נפש הבאה כדחף לפנות אל האל,
כמעט ואינה קיימת עוד.
אין כאן המקום לציין את הסיבות לשינוים במעמד התפילה, רק ניתן
לומר שלא היתה כל כוונה שתפילות אלה תבואנה במקום התפילה האישית. כנראה שבמשך
הדורות התגבשה התחושה שתפילה ממשית ובעלת ערך, אינה אלא התפילה הקבועה והסדורה.
תפילה זו קיבלה בסופו של דבר יוקרה מיוחדת, עד שכל תפילה אחרת ערכה נחשב פחות
מהתפילה המנוסחת.
כמדומני שמצב התפילה בזמננו אינו אידיאלי ממספר סיבות: התפילה
הפכה להיות כ"מצוות אנשים מלומדה", היא שיגרתית והרבה אנשים לא מבקשים
בה חיבור, ובוודאי לא חויה מחודשת.
בנוסף לכך חלק מהציבור לא מבין את תוכן התפילה, וגם אם הוא דובר
עברית, הרבה מילים וביטוים מהתפילה לא מובנים. שלא להזכיר את אנשי חו"ל שבדרך
כלל אינם דוברים עברית, להם הקושי גדול עוד יותר. בעיה נוספת שמשותפת להרבה אנשים
היא תחושת חוסר הרלוונטיות של התפילה לאדם בימינו, ואי הבנת הרבה תחינות ובקשות
שאנו מזכירים בתפילה כגון: הקורבנות, המקדש, הגאולה, המשיח וכדומה.
אם פעם ביהכ"נ וביהמ"ד היוו את המרכז הרוחני
והתרבותי של העם היהודי, כיום ישנם הרבה אלטרנטיבות שמצליחות למשוך ציבור גדול
ולהוות תחליף מושך לחווית התפילה או למפגש תרבותי בעל משמעות. על כל היבטים אלו
צריך לתת את הדעת.
במאמרי זה אנסה להציע מספר דרכים וגישות, כדי שהתפילה תהיה
יותר חוויתית, ואם נצליח להתקדם במקצת והיה זה שכרנו.
א. עיונים
בתפילה
ידיעת והבנת תוכן התפילה - לפחות בקטעי התפילה החשובים - הן
מרכיב בסיסי בזיקת המתפלל אל הכתוב. כמובן שהוראה זו צריכה להיות מותאמת ליכולת
הלומדים ולרמתם. הרב או המורה המלמדים מחויבים לדאוג שהלימוד לא יהיה מכביד
ומשעמם, ושלא יעסוק רק בשינון מילים או קטעים. לימוד תוכן התפילה בלבד אינו מספיק
ולכן עלינו לעסוק ברובד נוסף של רעיונות הקשורים לתפילה.
א. מבנה התפילה – תולדותיה
ומקורותיה. כגון ארבעת החלקים העיקרים שבתפילת הבקר:
החלק הראשון – עד "ברוך שאמר". השני -
מ"ברוך שאמר עד ברכו". השלישי - עד ברכת "גאל ישראל". והאחרון
הוא תפילת "שמונה עשרה".
ב. הרעיונות
המחשבתיים מאחורי מבנה ותוכן התפילה. בדוגמא הנ"ל ניתן לדבר על מספר הסברים
לחלוקה זו, כמו ההסבר הקבלי שמדבר על 4 העולמות: עשיה, יצירה, בריאה ואצילות. כשכל
חלק בתפילה הוא כנגד אחד העולמות, עד לתפילת העמידה שהיא השיא הרוחני.
ככל שתוכן התפילה יובן בפן המחשבתי - שלדעתי הוא החשוב ביותר
- כך ההתייחסות החיובית לתפילה תגדל. כל רעיון שניתן לקשרו להלכות התפילה יעזור
לזכור, ובמיוחד להבין, את ההלכה. ושוב דוגמא: ההלכות שקשורות לדיבור והפסקה באמצע
התפילה, קשורות לחלוקה הנזכרת, כי הדין שונה בכל שלב, וככל שאנו מתקרבים לשיא
בתפילת העמידה, ההפסקה בעייתית יותר.
בנוסף להוראת הרעיונות הקשורים לתוכן התפילה עלינו ללמד את
משמעותה של התפילה, כוחה והשפעתה. כמדומני, שאלו שאלות שמעסיקות הרבה אנשים,
כדוגמת השאלה: האם בכוחה של התפילה לשנות את הנגזר על האדם? או, מהם הסיבות
לשינויים בצורת התפילה מתפילה ספונטנית לתפילה קבועה ומנוסחת? אלו שאלות שעסקו בהן
ראשונים ואחרונים, וחשוב להתייחס אליהן.
לדעתי ישנו עניין נוסף שצריך לתת עליו את הדעת. כשאדם מתפלל
הוא בעצם מדבר עם מישהו, ואמור להאמין בקיומו וביכולתו להקשיב ולפעול. א"כ
החינוך לתפילה מעורר את שאלת ממשותה של הכרת ה' בקרבו של המתפלל, ובכך מביאה אותו
להתמודד עם שאלות אמונה, וכן עם שאלות שמעסיקות את המתפלל גם אם אינן קשורות
ישירות לתפילה. חינוך לתפילה והזדהות עם הכתוב יכול להיעשות רק בתוך מסגרת כוללת
יותר של חינוך לאמונה. בעקבות זאת יכולים אנו לצפות שהיחס לתפילה יהיה רציני
ואמיתי יותר.
וכך כותב הרב קוק זצ"ל: "כל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר
לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל ומעלת הארץ הקדושה וההשתוקקות הראויה לכל איש ישראל
ולבנין המקדש וגדולת ישראל והתרוממותם בעולם - כמעט שאי אפשר לטעום טעם עבודה.
שהרי כיון שחז"ל אמרו על הפסוק 'ולעבדו בכל לבבכם' עבודה
בלב זו תפילה, אם כן התפילה היא בחינת העבודה ואינו ראוי לעבודה כ"א כשיהיה
במצב דעת יראת ה' כ"כ עד שיהיו עניני התפילה קרובים אל לבבו" (מוסר
אביך)
עד כה התייחסנו לתוכנה של התפילה אך עלינו להיות מודעים גם
לצד החיצוני, וכוונתי לסידור התפילה עצמו. יש צורך שהסידורים יתאימו לציבור, אם
מדובר על ציבור שלא מתמצא ומורגל בתפילה - יש לדאוג שיהיו בסידור הסברים וכן
פרושים למילים. ובוודאי אם המדובר על אנשי חו"ל, תרגום התפילה והסברה חשובים
מאוד. היום ישנם סידורים שבנוסף לכל התכונות הנ"ל, הם גם מעוטרים בהיגדים
ומדרשים הקשורים לתפילה, ובמקרים רבים תוספות אלו יכולות להעשיר את התפילה ולקרב
את המתפלל לתפילה.
הרגשתו של הנער או המבוגר בביהכ"נ חשובה מאוד. אם המתפלל
מרגיש בנוח כשהוא בביהכ"נ, הוא יודע כל הזמן היכן החזן עומד, וכשאינו יודע יש
תמיד מישהו שיראה לו, כשהמתפלל מקבל יחס חם מהרב ומהציבור - הוא מרגיש שייכות
לציבור, וככל שתחושה זו תגבר, תבוא לידי ביטוי ביותר עניינים כמו השתתפות
בשיעורים, ובפעילויות נוספות שקיימות בביה"כ או בקהילה, וכהמשך ישיר, הקשר
והמחויבות לתפילה ולביהכ"נ רק יגברו.
ב. השירה,
הנגינה והריקוד בתפילה
"אהללה את ה' בחיי אזמרה לאלוקי בעודי" (תהילים
קמו)
דוד המלך, אבי כל בעלי התפילה בישראל, כרך את התפילה ואת
השירה כאחד.
השירה והנגינה יכולים להעמיק את חווית התפילה באופן משמעותי.
השירה מביעה את רחשי הנפש ללא חיץ של מילים, וכן מעוררת התפעלות והתרגשות בנפשו של
המתפלל.
דוד המלך שילב את נגינת כלי השיר בזמרת הפה. כנאמר "הודו
לה' בכינור בנבל עשור זמרו לו. שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה" (תהילים
ל"ג ב-ג). צירוף זה של שירה ונגינה הופכים את התפילה לחווייתית ומשמעותית
יותר.
בזמן ביהמ"ק, נתלוותה לעבודת מעשה הקורבנות תפילת
ההודיה, ששולבה בשירה ובנגינה ע"י הלווים. פעולות אלו שימשו בביהמ"ק
כאמצעי להגברת ההתלהבות והשמחה.
גם לאחר חורבן המקדש, כשעבודת הקורבנות בטלה, וכן עבודת השיר
של הלוים, התפילה בציבור נאמרה בלחן ובשירה. כפי שנאמר בגמרא "לשמע אל הרינה
ואל התפילה" - במקום רינה שם תהא תפילה". ואיזהו מקום רינה?
ביהכנ"ס, ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב" (ברכות ו
ע"א ורש"י שם). בתי הכנסת באו במקום ביהמ"ק שחרב, התפילה בציבור
היוותה תחליף לעבודת הקורבנות במקדש, ורינת התפילה החליפה את מקום שירת הלוים,
ואכן בהרבה בתי-כנסיות - במיוחד בעדות המזרח – הפיוטים, השירים ויכולתו של החזן
להנעים את התפילה, תופסים מקום חשוב מאוד. גם בתקופה האחרונה ניתן לראות את פריחתן
של מנינים המתפללים בסגנון "קרליבך" (על שמו של "הרב המזמר"
ר' שלמה קרליבך ז"ל) המלווים בשירה וריקודים. ישנם בתי-כנסיות, במיוחד
בחו"ל, עם מקהלה של ילדים או מבוגרים, והדבר מוסיף הרבה למתפללים, ובוודאי
לנוער ששותף למקהלה ומהווה גם אטרקציה לנוער בביהכ"נ. ישנם מקומות שמלמדים את
הנוער את המנגינות הנהוגות באותה קהילה או באותו ביהכ"נ, כך שהנוער לומד
פיוטים ומנגינות הקשורות לתפילות כל השנה.
הנגינה
נגינה בתוך התפילה אינה קיימת בביהכ"נ האורתודוקסים.
מחשש להדמות לגויים או לתפילות הרפורמים. אך מבחינה הלכתית אין בכך בעיה. ואכן
בבתי-הכנסת בעיר העתיקה של צפת החלו לאחרונה לשלב בתפילות היום-יום ניגונים בכלים
שונים. רבה של צפת שהתיר זאת הסביר שכך נעשה בימי דוד, ואין שום סיבה שהדבר לא יעשה
גם בימנו.
השירה והריקוד
"ונפשי תגיל בה' תשיש בישועתו. כל עצמותיי תאמרנה ה' מי
כמוך" (תהילים ל"ה ט-י). מתי נפשו של האדם תגיל? בשעה שכל עצמותיו
תאמרנה. התעוררות הגוף, או בשפתנו הריקוד, מביאה להתלהבות ושמחה שגורמת להתרוממות
הנפש ודבקות בה'. כידוע השירה הניגון והריקוד היו עיקרים חשובים בחסידות כדרך
לעבודת ה', ואכן בהרבה ישיבות מכל הזרמים משלבים את השירה והריקוד. במיוחד בחגים
ובשבתות כשכל בחורי הישיבה רוקדים בזמן התפילה או סמוך לה, ואין ספק שתפילה עם
התלהבות מוסיפה רבות לפן החוויתי של המתפלל.
ג. שיתוף
הציבור בתפילה
רב ביהכנ"ס או האחראי על התפילה אמור לשאוף שהציבור יהיה
אקטיבי בזמן התפילה, ולא רק קהל מאזינים פסיבי. לכן עליו לשתף כמה שיותר אנשים.
המעורבות יכולה להיות בקריאת או שירת קטעי תפילה מיוחדים וכן בחזנים, קוראים
בתורה, מארגנים ותפקידים נוספים שיכולים לתרום לתפילה. ככל שהציבור ירגיש שותף
פעיל בנעשה בביהכ"נ זיקתו לביהכ"נ ולתפילה תגדל. הממונה על התפילה צריך
להיות מודע לאירועים אישים של המתפללים: בר מצווה, חתונה ושמחות נוספות, או חלילה
למקרי אבל ואזכרה. בהכ"נ שמעניק מתנה לכל בר מצווה, כשנתינת המתנה מלווה בדברי
ברכה לפני כל הציבור, או - נוהג יפה שראיתי באחת הקהילות בחו"ל - בתפילת
שחרית בשמיני עצרת, כל החתנים והכלות של אותה שנה ישבו במקום כבוד בביהכנ"ס
(הכלות בעזרת הנשים) כשכל מתפללי ביהכנ"ס רואים אותם, בזמן התפילה הרב בירך
אותם, ובסיומה היה קידוש מכובד ויפה כשכל הקהילה הייתה שותפה בשמחה.
פעולות מעין אלה קושרות את הדור הצעיר לקהילה, ונותנות לכל
הציבור תחושת שייכות וחוויה.
אירועים קהילתיים כגון הקמת ביהכנ"ס חדש, הכנסת ספר
תורה, ציון אירוע מיוחד בקהילה וקיום אירועים ותפילות לזמנים מיוחדים כיום
העצמאות, הזיכרון וכדומה, מקשרים את הציבור לתפילה ולביהכ"נ, וככל שהציבור
ירגיש את הרלוונטיות של התפילה כך ההזדהות שלו עהה תגדל.
לכן, ניתן בכל שבת לפני או אחרי התפילה לקרוא פרק תהילים
שיתאים לנושא הפרשה, כגון בפרשת בראשית – שעוסקת בבריאת העולם - ניתן לקרוא את
פרק י"ט בתהלים, העוסק בבריאה, ולהסבירו. וכן בפרשת נח - העוסק בגבורת ה'
במבול - לקרא את פרק כ"ט מתהילים המתאר את גבורת ה' וכן הלאה.
סיכום
לסיכום, מהותה של התפילה היא להתקרב אל הבורא כשכל הדרכים
שהזכרנו יכולות לסייע למטרה זו. נקווה שרעיונות אלה יתממשו במקומות רבים וכולנו נצא
נשכרים.
—
