הרב דניאל טואיטו

 

חגיגת בת המצוה - עיון בדרכי פסיקתם של חכמי דורנו

 

ראשי פרקים

 

מבוא

א' - יסודות הנוהג לציין את יום הכניסה לעול המצוות

ב' - דעות הפוסקים בעניין כינון חגיגת בת-מצוה

1. דעות המתנגדים

                                    א. רבני מזרח אירופה לפני המלחמה

ב. רבני חו"ל שאחרי השואה

ג. רבני ארץ ישראל שבדורנו

2. דעות המצדדים

א. יסודות : דעת הרב וינברג בעל "שרידי אש"

ב. שיטת חכמי הספרדים בני דורנו

ג. שיטת הרשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף

ד. דעות פוסקי הציונות הדתית

ג' - ברכת "ברוך שפטרני"

1. יסודות בברכת הבן

2. בברכת הבת - אין לברך כלל

3. בברכת הבת - לברך בלי שם ומלכות

סיכום

 

&      &     &

מבוא

חגיגת בת המצוה שהתאזרחה לא מכבר במקומותינו, כדין כל מנהג שהתחדש בדורות האחרונים, מעמידה לפנינו מספר שאלות שראוי לתת עליהן את הדעת. להלן ננסה לדון בסוגיה כולה בשני פניה, זו העקרונית וזו המעשית, הלכה ומעשה, ובעקבות דברי ר' עקיבא, ואחריו כל חבריו[1]: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא ליד מעשה". נביא את דעות החכמים יושבי על מדין, שכתבו דעתם למעשה, אך מובן שאין כוונתנו להכניס ראשינו בין הררים, אלא רק להביא את דעתם ולעיין בהם בבחינה "תורה היא וללמוד אנו צריכים"[2].

 

א' - יסודות הנוהג לציין את יום הכניסה לעול המצוות[3]

היסוד הידוע לעצם ציון אירוע מיוחד בגיל שלוש עשרה שנה, היא המשנה הידועה במסכת אבות הקובעת: "…בן שלוש עשרה למצוות"[4] – כלומר עם כניסתו של הילד לגיל י"ג שנים ויום אחד חלות עליו חובותיו המשפטיות של איש בוגר בישראל. מקור תנאי זה הוא חלק מתוכנית לימודים מסודרת מגיל ילדות, ממנו נראה שחכמי ישראל קשרו מאז ומתמיד את בר-המצוה עם מצות חינוך הילד, ואת עצם כינונה כציון דרך אחד בהליך ארוך של חינוך לתורה ולמצות. מכאן גם נראה שהדיון על עצם חגיגת בת המצוה קשור במקורות ואצל הפוסקים בתפיסתם את חשיבות חינוך הבת, את מידת חלות מצות חינוך ומצות תלמוד התורה לגביה. להלן לא נדון בסוגיות רחבות אלו, אך נראה איך הדברים משולבים זה בזה, שכן ברור לחכמינו שאם אין חינוך למצות אין בת מצוה, כי קבלת עול המצות קשור להכרתה של הבת ולחינוך אותו קיבלה עד אותו היום.

בנוגע לבגרות למצוות מצאנו מקור מעניין, שהוא גם המקור היחידי המזכיר בבת אחת בנים ובנות לענין חינוך למצוות ולענין עשית נוהג מיוחד בהזדמנות זו. נאמר במסכת סופרים [5]:

"וכן היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום :בן אחת עשרה שנה - עד עצם היום, בן שתים עשרה - להשלים, ואחר כך סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים. וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו. ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים ולבם לשמים. ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות, כדי לחנכן במצות".

מקור זה הוא היסוד היחיד כמעט בדברי חז"ל לכינון חגיגה או מעמד בעל אופי מיוחד ובעל שם מיוחד כדי לציין את היום בו הילד (וכאן בפירוש גם הילדה באותה המידה) היו מגיעים לבגרות במה שנוגע לשמירת המצות. אומנם מקור זה מדבר רק על ענין חינוך לצום, והוא עולה בקנה אחד עם המשנה במסכת יומא הדנה בחינוך לצום ביום הכפורים "התינוקות – אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילים במצות"[6], ואף כאן מדובר ככל הנראה בצום תשעה באב, אך כפי שהמשנה ביומא, שהיא המקור האמוראי היחיד המגדיר במושגים של גיל את חלות והליכי מצוות חינוך, וממנה בנו הפוסקים בנין אב למצוות רבות, גם המקור שבמסכת סופרים ראוי להוות בנין אב שילמד לענין חגיגה ביום חנוך הבת[7].

החיבור וההתאמה בין שני מקורות אלו אינו פשוט, שכן לכאורה שניהם מדברים על גילאים שונים, אך המעיין היטב יראה ששניהם גם מדברים על ענינים מעט שונים זה מזה: המקור במסכת סופרים מדבר על תחילת תהליך שהוא כניסה לגיל המעבר בין ילדות לבגרות, ברגע שהגיע לגיל 11-12 הוא מתחיל להתענות כגדול כמעט, וזוהי סיבה לשמוח ולסובב בין חסידי אותה העיר על מנת שיברכו את הקטן הגדל שיצליח בדרכו זו של קבלת אחריות דתית יותר רצינית, ומעמד זה נקרא בלשון המקור "חינוך" ואכן נאה לו שמו וכוונתו חינוך יותר רשמי ויותר מחייב[8]. המשנה באבות לעומתה מדברת על מצב פורמלי לחלוטין, שהוא סיום של הליך ההתבגרות שהחל שנים קודם לכן ושסיומו הוא מטרת של התהליך כולו, כלומר, בגרות מליאה וקבלת עול מצוות הלכה למעשה לכל דבר. נזכור עם זאת שגם קביעה משפטית זו (אם כך נבין את לשון המשנה), משתלבת בתוך מסכת חינוכית שלימה, שממשיכה הלאה.

כיום, המצוי לפנינו הוא ששני הליכי התבגרות אלו התאחדו לכדי מוסד אחד הוא "הבר-מצוה", שקיבל אופי של חגיגה רבתי, וזאת בעיקר על סמך מקור אמוראי, מעשה בתלמוד במסכת קידושין, שאף הוא אינו קשור כלל לגיל בר-המצוה אך מבטא את החובה והעונג לשמוח על עצם קבלת עול המצות[9]:

"אמר רב יוסף: מריש הוה אמינא: מאן דהוה אמר לי הלכה כר"י, דאמר: סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דהא לא מיפקידנא והא עבידנא ,השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא: גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה -  עבידנא יומא טבא לרבנן"[10].

העולה מכך שלדעתו של אדם בוגר ומבין עצם הידיעה שאדם מחויב במצוות מדין תורה – זוהי סיבה ממשית לשמוח, שכן הוא נכנס לגדר "מצווה", אזי אם הוא גם "עושה" גדול שכרו יותר ממי שמתנדב לקיים מצווה. והרי זהו בדיוק המצב אליו נקלע הבר-מצוה ביום הכנסו לעול המצוות הממשי, כלומר ביום השלימו י"ג שנה ויום אחד. ואם זהו המצב המשפטי של הבן, הרי הוא הדין לבת-המצוה המתחייבת כאדם בוגר לקיום המצוות (אלו החלות עליה) ועל אלה עליה לשמוח. אופן השמחה מבואר בדברי רב יוסף "עבידנא יומא טבא לרבנן" – עשית יום טוב (כנראה בין השאר במשתה ושמחה), לחכמים - יחד עם אותם האנשים המטיבים להעריך את הזכות שנפלה בחלקו להיות ממקיימי מצוות האל כמצווה עליהם[11].

ממקורות אלו עולים ארבעה יסודות :

1.                בגיל י"ג מקבל עליו הבן עול מצוות באופן מלא.

2.                 בגיל הקרוב לבגרות נהגו חסידי ירושלים להביא את המתבגר, וגם את המתבגרת, להתברך מפיהם של חכמי המקום שיצליח בדרך של שמירת המצות.

3.                 חובה על כל אדם בוגר לשמוח יחד עם חכמי התורה על עצם הכנסו לעול מצוות כאדם שלם.

4.                 אותם הכללים חלים לגבי בנות הנכנסות תחת אותה מסגרת חנוכית, ואף מצאנו לכך מקור מפורש, שכן הן מקבלות עליהן עול תורה במצות החלות עליהן.

 

ב' - דעות הפוסקים בעניין כינון חגיגת בת-מצוה

1. דעות המתנגדים

בתחילת המאה כאשר החל להתפשט נוהג חגיגת בת-המצוה בחוגים האורתודוקסים החלו להישאל חכמי ישראל אם נאה לעשות כן, ונחלקו ביניהם בסוגיה זו בכמה נקודות. להלן נראה את עיקרי דבריהם, החל במתנגדים וכלה במצדדים.

 

א. רבני מזרח אירופה לפני המלחמה

חכמי הדור הקודם בחו"ל לפני המלחמה הניחו את היסודות להתנגדות לחגיגת בת המצוה. הראשון והחשוב בהם בסוגיה זו היה ר' אליהו וולקין מהעיר פינסק בספרו זקן אהרן, בתשובה למספר שאלות הנוגעות לנשים בבית הכנסת שנשלחה לו מאנגליה יצא חוצץ נגד החדרת הנוהג לקהילות היראים. הרב הנשאל דוחה את כל רעיונות החידוש היות ומקוריהם הוא רפורמי וכל המבקש לחקותם עובר בזה על איסור חמור של חוקות הגויים. ואלה הם סעיפי האיסור: א. מחכה מעשה הרשעים – הרפורמים, ב. גורם לתערובת גברים ונשים ויש בזה ודאי אביזרייהו דעריות, ג. מחדש דבר שלא היה נהוג ואין לשנות מנהגי אבות. הרב וולקין מרחיב בחומר כל אותם הדברים גם יחד וכותב[12]:

"אין די מילים לתאר את חומר האיסור וגודל המכשלה שבדברים אלו… ובפרט שעושים כן האומות וגם רשעי ופושעי ישראל, ואסור זה לנו מדאורייתא, 'מלא תקים לך מצבה'[13]… וכן כוונת המתקנים בזה הוא רק להתדמות לעכו"ם ופושעי ישראל הרפורמטר… וכ"ש לתקן דבר חדש אשר לא שמענו בלתי היום וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו אפילו בדבר שאין בו נדנוד איסור וכ"ש בדבר הזה אשר איסורו חמור מאוד אביזרא דע"ז… וגם אביזרא דעריות, ובודאי שהמתיר בזה הוא זקן ממרא והמחזיק בה הוא כזורק אבן למרקוליס וארור ומובדל יהיה מעדת ישראל"

אלה הן מילים קשות עד מאוד, הנובעות מחשש רב מפני קבלת כל דבר שיש בו ריח של רפורמה, ומדבריו משמע שאילו היה לו כוח היה גם גוזר גזירת נח"ש על הפורצים גדר בסוגיה זו. פסיקה מחמירה זו הנחתה את כל המתנגדים לבת המצוה בדור שאחרי השואה.

 

ב. רבני חו"ל שאחרי השואה

ראש וראשון לאלה שנדרש לסוגיה חשובה ומעשית זו היה הגאון ר' משה פינשטיין, והוא דן בה כמה פעמים בספרו "אגרות משה", בתשובות אלו קבע קו עקבי השולל את עצם חשיבותה של חגיגת בת המצוה, והדוחקת אותה כמעט לגמרי מן הקונצנזוס ההלכתי (דבר שהוא, אגב, מוכן לעשות גם לחגיגת הבר מצוה).

כך כתב לראשונה בשנת תשט"ו[14]:

"בדבר ענין החפצים להנהיג איזה סדר ושמחה בבנות כשנעשו בנות מצוה, הנה אין לעשות זה בבית הכנסת בשום אופן גם לא בלילה… והצירימוניאה [החגיגה] של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא… וכ"ש בזה שהמקור בא מהרפורמר וקונסרבטיוור, ורק אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי, אבל אין שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה, כי הוא רק כשמה של יום הולדת בעלמא… אבל לחדש זה בבנות שהוא בלא מקור מצוה כלל, אף בבית בודאי היה יותר טוב למנוע אף שליכא איסור…"

העולה מדבריו הוא שאין שום מקור הלכתי להנהיג בת מצוה, ולכן ודאי אין כאן סעודת מצוה ואין לעשותה בבית הכנסת. ומוסיף גם שלמעשה יש סיבות רבות לנטות לאסור ועיקרן מקור הנוהג שבא מהרפורמים ומכאן שגם העושה איזה חגיגה בביתו כמין יום הולדת, ראוי היה  אילו לא היה עושה כלל גם את זה.

תשובה זו היא קצרה והבולט בה הוא חוסר האזכור של דיון הלכתי, ולכן הרב נתבקש בפעם אחרת לברר את דעתו ממקורות הדין בסוגיה והוסיף עוד בתשובה שניה ובאר מדוע אין לציין את כניסת הבת לעול המצות כפי שנעשה לבן, וזה עיקר בר-המצוה, שהרי גם הבת באה באותה ברית בהכנסה לגיל י"ב, והוא עונה[15]:

"והנכון לעניות דעתי משום שאין ניכר חילוק בבת למעשה במה שנעשית גדולה יותר מקטנותה, ולא דמי לבן שניכר טובא, שמעתה מצרפין אותו למנין… ועל ידיעה בעלמא כשלא ניכר למעשה – אין עושים סעודה ושמחה, ואף שבעצם יש בזה אותה שמחה ממש".

יש לציין שהר"מ פינשטיין איננו עושה שימוש בטענות שהועלו על ידי בעל זקן אהרן אלא מתרכז בחוסר הצורך בחגיגה, ובאי רצון מובלט לכינונה בגלל מקורה שאינו טהור – מצד הרפורמה, אך מבין ריסי עיניו ברור, והוא אומר זאת במפורש, שאכן הכנסה של הבת לעול מצות הוא דבר גדול, אלא שאין צורך וענין לציינו ולהבליטו.

נראה שעם קום המדינה נדרש מנהל משרד הדתות דאז, הרב ד"ר ש"ז כהנא לנקוט עמדה ממלכתית בסוגית חגיגת בת המצוה ולכן הוא הפנה את השאלה לכמה מגדולי אותו הדור, שהדפיסו מאוחר יותר את תשובותיהם בספריהם. להלן נראה כמה מתשובות אלו.

בתשובה לרב כהנא כתב ר' משולם רוט שאין לחוג חגיגה זו, ובא בטענה מדין מצות חינוך, שכל עצם החגיגה היא בעקבות סיום חובת האב לחנך הבן, (וזה בא לידי ביטוי בברכה שמברך) והיות ולגבי הבת אין דין חינוך, ממילא אין מקום לחגיגת בת מצוה, כלשונו [16]:

"ואם כן כיון דאמרינן בנזיר דף כ"ט 'בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה', ממילא לא שייך ענין זה לגבי בת… [לכן גם] לא יברך האב כשהגיעה לי"ב שנים – שאין בה כל כך מצות שמחויב לחנכה בקטנותה… ואפשר לציין את המאורע הזה בתור יום שמחה וגילה, בחוג של קרובים וידידים בביתה ובבית הספר… ויוכל המורה דשם להרצות הרצאה… להבהיר חובת בת ישראל שמגיע לגיל המצות".

נציין שעל אף התנגדותו העקרונית, אין הוא מבטא אותה בחריפות מטעם שלילי כלשהו אלא מחוסר טעם מחייב, ולכן גם מי שרוצה בכך יוכל להנהיג חגיגה מעין זו בחוג משפחתי או אף מוסדי-בית ספרי, באוירה של קדושה.

אחריו בשנת תש"כ נדרש לסוגיה זו רבי משה שטרן איש ברוקלין. בתשובתו דן בפירוט בברכת "ברוך שפטרני", בירר בה כמה פרטים, כגון דעתו שיברך "ברוך המקום" כדי לצאת מספק סב"ל[17] שכן לא נזכרה ברכה זו בש"ס. אחר כך בא לדון בענין דין הבת. הוא מעיר שמדברי היש"ש[18] יוצא בבירור שהיום שבו נעשה הבן בר מצוה הוא יום חשוב מאוד בעל מעלה גדולה, כלשונו "אין לך סעודת מצוה גדולה מזו… ועושים שמחה ונותנים למקום שבח והודיה שזכה הנער להיות בר מצוה… והאב שזכה שגדלו עד עתה להכניסו בברית התורה", ואם כן קשה להבין מדוע יהיה שונה דין הבת באותו יום עצמו בו היא נכנסת לעול מצות, שכן עתה גם היא מצווה ועושה?  ועונה בהבחנה מסברה - שאינה באה אלא להצדיק את עובדת אי מציאת מנהג זה בכתבי הקדמונים - כך[19]:

 "…ואין לי תירוץ אחר – לפי חומר הנושא – …כמו כן סעודת הבר מצוה שעושין… על מה שנעשה שינויים בחיי הבן וניכר ונודע לרבים שמכאן ואילך הוא בכלל מצווה ועושה… משא"כ בבת שלא שייכה בכל זה [תפילין, מנין, זימון, עליה לתורה וכו'] וכמעט אין שום היכר בין יום קודם שנתגדלה ובין יום שנתגדלה ולכן רבותינו הקדמונים לא הנהיגו לעשות סעודת בת מצוה כלל וכלל לא.

עכ"פ נתברר שמעולם לא שמענו וראינו בשום ספר קדמון ואחרון שיעשו סעודה לבת כשנכנסת בברית התורה, ומנהג רע זה נלקח מהגוים שסביבותינו והעושה כן עובר על 'השמר לך פן תנקש אחריהם'[20]… ולכן אסור להיות מסייע לידי עוברי עבירה, היינו עוברי מנהגי ישראל… ואף אם אין האיסור בולט וחמור כ"כ לעצמו, מ"מ מאחר שהחזיקו במנהג זה האהבי חדשות וצדיקים אינן הולכים בו ורשעים יכשלו בם אל יהיה לו חלק בזו השמחה שאינה שמחה של מצוה כלל…"

יש כאן תשובה חשובה שמגלה טפח ומכסה טפחיים. יש כאן העמדת הדברים על דיוקם, שאין כאן בעיה הלכתית, ואף אין כאן סברה אלימתא לאי ציון בת המצוה, להפך, יש מספיק הגיון אכן לקיימה אלא שמקור המנהג הוא הבעיה, חוסר מציאת תקדימים שמלפני הרפורמים ועצם העובדה שהם חידשו מנהג זה מתוך חיקוי הגויים, גורמים אלא פוסלים אפשרות ששלומי אמוני ישראל יצטרפו לדבר. הטעם הממשי הוא בעיקר הבעת עמדה שמרנית, וברור שאין לדחות דבר זה על הסף. כדי כך הדברים מגיעים שהמחבר ממליץ לשואל לא רק שלא לערוך מסיבה מעין זו אלא אף לא ללכת אם הוזמן אליה (שעל כך נשאל).

 

ג. רבני ארץ ישראל שבדורינו

בדרך זו דרך גם כאן בארץ ישראל בשנות ה70- הרב דוד בן ציון קליין, רבה של יסודות, מיישובי פא"י, ומעשה שהיה כך היה: בשנת תשל"ג הגיעה נכדתו של הרב חנוך זונדל גרוסברג מקטמון שבירושלים לגיל מצוות. לכבודה פרסם בירחון 'המעין' מאמר בין שני עמודים בשבח קיום סעודת בת מצוה[21] [נשוב לדבריו בהמשך]. הדברים עוררו תגובתו של רבה של יסודות ואלו עיקרי דבריו הנכתבים בלשון הפתעה על עצם הרעיון, כאשר עיקר טענתו היא שאין לקבל מנהג מחודש, סתם ולא פירש:

"הנה מאוד מאוד התפלאתי ע"ז… והלא דבר הוא האם אבותינו ורבותינו בדורות הקודמים אלא גם בדורות הקודמים לא ידעו לברר את ההלכה שיש בזה משום מצוה? ולא רק בדורות הקודמים אלא גם בדורות הללו אף פעם לא שמענו מהמנהג הזה אצל יהודים חרדים רק המתחדשים, כי בעצם מקור הנהג נובע "מהרפורמים" וא"כ למה לנו לחפש דברים ומנהגים חדשים אשר לא שערום אבותינו ורבותינו הק' והרי 'חדש אסור מן התורה' כאמרת רשכבה"ג מרן חת"ס זצוק"ל…"[22].

בעקבות חליפת מכתבים פומבית זו בין שני רבני פא"י הנ"ל התעורר מיד לסוגיה הרב ר' ישראל וולץ (מי שהיה ראב"ד בבודפשט), אלא שמחמת מצבו ביקש מידידו ר' אלטר כהנא, בנו של האדמו"ר מספינקא, להשיב לטוענים דברים, והוא חיבר תשובה ארוכה וחריפה שהתפרסמה בתשל"ד בירחון "אוצרות ירושלים" כתגובה על מה שהודפס בהמעין, ויצאה לאור אח"כ בספרו של הרב ישראל וולץ, שו"ת דברי ישראל[23]. הרב כהנא בתשובתו הארוכה מודיע מיד כי מטרתו "להראות על הכיעור והאיסור שבדבר" וראיתו מפסקו של הרב וולקין בשו"ת זקן אהרן. להלן יובא הקו המנחה שבמלאכתו, שהוא להביא את דברי המתירים ולהוכיח כי אף הם מודים שכל ענין חגיגה זו היא הדמות לגויים וחיקויים, ולכן הדבר אסור. לגבי הפוסקים הספרדים שהתירו את הדבר בשופי בלי לתת יותר מידי את הדעת על המקור ההיסטורי של המנהג, הוא מנסה להוכיח מציטוט חלק מדבריהם שלמעשה אף הם לא נתכוונו להתיר, ולראיה מביא את דברי כף החיים שכתב שאין עושים סעודה[24] וכן מדייק בדברי הבן איש חי שלא נהגו לעשות סעודה (אף על פי שלא הביע התנגדות לכך, ולהפך). לאחר שמאריך להתפלמס עם טיעוניו של הרב גרוסברג בעד קיום החגיגה, מביא גם כמה טעמים משלו להתנגדות לחגוג חגיגה זו:

1.                הרי גם החרדים המתירים את החגיגה היא דווקא בחוג המשפחה ובצנעה, ועל כך מעיר "וכי לא ידע שאי אפשר לקבוע מסמרות בזה ואם נתיר בבית בצינעה יעשו גם בהמון בפרהסיא באולמות והזמנת קרואים סעודות גדולות, שזה לא נכון גם לדידם".

2.                קביעת חגיגה גדולה תגרום להוצאות מרובות "שכל אחד ילמד מחבירו לעשות יותר יפה ומהודר עדי אין לדבר סוף… ואין לאל ידינו למנוע".

3.                אין בכלל שום צורך בחגיגה זו ואינה מוסיפה דבר, כלשונו: "ובכלל לא הבנתי מה רצה הרב הכותב, מה ראה לתקן ומה מצא חסר לנו עד היום לבוא עלינו במנהגים חדשים, מה טעם יש בה ומה תועלת או טובה תצמח מזה".

4.                רבים הפוסקים שהוכיחו גם שאין מקום לברך 'ברוך שפטרנו' על הבת, ואם כן אין מקום לשום ציון מיוחד.

לסיכום כותב:

"סוף דבר, אנחנו נלך בעקבי הצאן אבותינו ורבותינו הקדושים, לא לברך ברוך שפטרני, ולא לעשות שום סעודה וחגיגה, וכל המשנה ידו על התחתונה, ואנחנו את נפשינו הצלנו למנוע את הרבים ממכשול…"[25].

באופן דומה פסק הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג בספרו הגדול שו"ת ציץ אליעזר[26], בנספח להסכמה ששלח לרב אהרן זכאי על ספרו שעל בר המצוה, בו גם הביע את מורת רוחו מכך שהמחבר לא מציין בספרו שיש דעות בפוסקים המתנגדים בכלל לקיום חגיגת בת מצוה. שם הוא מסכם כמה מהחשובות שבדעות הפוסקים, ולבסוף מביא דעתו:

"והאמת אגיד כי גם לענ"ד נראה כמסקנת הגדולים עליונים למעלה לאסור איסור הן במועדן והן בפומבי בבית, בגלל שבחגיגה פומבית לבת, לא ימלט להכשל אבזרייהו דאבזרייהו דג"ע מכמה פנים… ועל אחת כמה שמאן דכר שמיה לבוא ולומר שיהא בזה מצוה… ונער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בין מחנה החרדים לדבר ה' שינהיגו או שיעלו על דל שפתי קדשם רעיון כזה לערוך חגיגת בת מצוה…"

וכן מצאתי בקונטרס פרי עטו של הרב מרדכי גרוס שיצא לאור לפני שנים מעטות, שכתב בענין קיום סעודת בת מצוה, בתשובה לשאלה משנת תשנ"ד[27]:

"דמה שכתב 'שלא נהגו' - לא דאי נהוג שפיר קעבדי וכמו שהבין בדבריו בשו"ת ישכיל עבדי… אלא דיש למנוע לנהוג בזה, דמנהג ישראל הוא שלא לנהוג בעשיית סעודה". קודם לכן כתב: "…דאין עושים סעודה משום כל כבודה בת מלך פנימה, ועוד טעמים המבוארים באחרונים", ומוסיף: "ושמחת בת מצוה באולם יש למנוע, אם לא על פי שאלת חכם, בקרובים גרידא כנ"ל. ואחר שאין לערוך סעודה - אין נחשב סעודת מצוה כלל".

עוד נצטט את דעתו של החכם הספרדי היחיד שנודע כי התנגד לחגיגת בת המצוה, רבי ומורי ר' משה מלכה זצ"ל רבה של פתח תקוה שנשאל בשנת תשל"ח על ענין חגיגת יום הולדת, אם נאה עושים או שמא לא, וכתב בתוקף נגד הנהגה זו[28]:

"ובאמת מעולם לא ראיתי נוהגים חגיגה זו בחו"ל, ורק הצעירים הללו המחקים כל מנהג זר ומוזר שיש בו ריח של מודרניות הם שנהגו כן להדמות לאירופים. ומזה נשתרבב המנהג של חגיגת הבת מצוה, שאין לו שורש ויסוד בהלכה התלמודית ולא בדברי חז"ל ורק חיקוי לנמנהג הריפורמים והקונסרבטיבים אשר נהגו כן, אך ריח הקתוליות נודפת ממנו… מכאן אתה למד שגם חגיגת הבת-מצוה וגם חגיגת יום הולדת הבל המה מעשה תעתועים וזמורת זרה בכרם ה' צבאות, ולכן שומר נפשו ירחקם".

לבסוף, אחרון חביב, דברים דומים בסגנונם כתב האי גברא חסידא הרה"ג ר' יוסף קאפח הדן במאמר על מקור מנהגי הבר מצוה. שם מוכיח כי ברכת 'שפטרני' מוטלת כחובה וכזכות על הבן דווקא, שכן עתה שגדל נפטר מעונש שיכל לבוא עליו מצד חטאי אביו, ומוסיף[29]:

"וכיון שברכות והודאות הללו ['שפטרני' 'ושלא עשני אשה'] הם עניניות ולא ביולוגיות טעו בזמן האחרון ונהגו לעשות מסיבת "בת מצוה" בהגיע הנערה לגיל שתים עשרה שנה ואף בלי ידיעה אם הביאה או לא הביאה [סימני בגרות]"

ומביא את דעות המתנגדים למנהג זה. מובן מדבריו שכפי שבבן לא היה זכר לחגיגת בר מצוה בתימן אכן ודאי לבת אין מקום להנהיגה עתה, ובכך להוסיף מנהג חדש שאין מקורו טהור, ושמקבע לגיל מסוים דבר שתלוי בבגרות טבעית וביולוגית אישית.

לסיום ראוי להזכיר כאן את דעתו של הרב אברהם קארנפיין שדן בכל העניין מדין מנהג ("למה לא נוהגים לערוך סעודת בת מצוה?")[30]. הוא מקדים ומביא את מנהג רוב בני ספרד לחגוג את האירוע, ומציין שאצל האשכנזים אין למנהג הזה שום מקור קדמון. אחר כך מעלה המחבר שלשה טעמים לאי חדירת מנהג זה לדעתו, ואלו עיקרם:

א.       האשה פטורה מכרבע ממצוות העשה (אלה שגורמן הוא הזמן) ואלו הן מצוות יומיומיות, ולכן גם כניסתה לעול המצוות אינה כל כך בעלת משמעות מעשית.

ב.       ענין חינוך אינו חל על האב לגבי בתו.

ג.        "… כדי שלא לפגום את רגש הצניעות של  בנות ישראל, שלא תבלוט בין האנשים ושלא תתרגל להיות המרכז ההענינות של אחרים"

לכן מסכם את דבריו: "ולפי כל הנזכר לעיל שפיר מיושב מנהגם של ישראל [כאן: האשכנזים] ואם אינם נביאים, בני נביאים הם".

 

2. דעות המצדדים

א. יסודות : דעת הרב וינברג בעל "שרידי אש"

סמוך אחרי המלחמה נשאל הרב יחיאל יעקב וינברג על ידי אחד מרבני צרפת (שבה נהגו בנוהג זה שנים רבות קודם) אם ראוי לחוג את חגיגת בת המצוה. בתשובה ארוכה ויסודית דוחה הרב את טענות המתנגדים אחת לאחת:

א.       אסור מדין חוקות הגויים – לא כל מה שנוהגים הגויים אסור מיד, ודבר כזה שאינו לקוח מהם אין סיבה שיהיה אסור שכן ודאי אינו נעשה לשם ע"ז כמותם, כלשונו:

 "וגם הרפורמים מעמנו אינם עושים כן כדי להידמות להם, אלא לשם חגיגת משפחה ושמחתה שהגיעו בניהם לבגרות. ואלה מאחינו שהנהיגו זה מחדש חגיגת בת מצוה אומרים שהם עושים כדי לחזק בלב הבת שהגיעה למצות רגש אהבה ליהדות ולמצותיה, ולעורר בה רגש הגאון על יהדותה ועל היותה בת לעם גדול וקדוש… הם בדידיהו ואנן בדידן".

ב.       מנהג מחודש שאין לו יסוד "וחדש אסור מן התורה"[31] – אין זו טענה, שכן בעבר לא עסקו חכמי ישראל באופן מסודר בחינוך הבנות מפני שעיקר תפקידן היה נלמד בבית, ואת עיקר דביקותן בדתן היו קולטות במסגרת המשפחה והעיירה שהיו ספוגות התורה "והבנות שגדלו בבית ישראל שאפו את רוח היהדות בקרבן באפס מעשה וכמעט שינקו את היהדות משדי אמותיהן" אך עתה שהדור השתנה, העיירה איבדה את צביונה, הבית היהודי אינו כה חם וממילא הבנות יוצאות ללמוד ויש לכך השפעות רבות, לא כולן טובות, לכן:

 "עכשיו מוטל עלינו לרכז כל כוחותינו בחינוכן של הבנות… ושורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפליה זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת…", ומוסיף: "גם המצדדים בהיתר של מנהג חדש זה של חגיגת בת מצוה, לבם דופק בחוזקה לחיזוק בחינוך הדתי של בנות ישראל שבנסיבות החיים של הדור הזה הן זקוקות ביותר לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי בהגיען לגיל המצות".

בסיכום דבריו - מתוך זהירות שלא לפגוע בקהילות החרדים הרואים בדבר זה חידוש גדול שאינו מבורך ושאין ראוי להנהיגו במקומותיהם - עונה הוא למעשה לשואל (שנטה להתנגד למנהג זה):

"והואיל וכת"ר כתב שרוב בני הקהילה רוצים דווקא להנהיג מנהג זה של חגיגת בת מצוה לבנות, אין לכת"ר לצאת במחלוקת נגדם, רק לדאוג שמנהג זה ישמש באמת חיזוק וחוסן להשלטת רוח תורה ומצות בלב בנות ישראל"[32].

 

ב. שיטת חכמי הספרדים בני דורנו

יסוד לשיטתם העקבית והכמעט מקובלת פה-אחד של חכמי דורנו הספרדים - והיא גם ההתייחסות הראשונה בזמן של אחד מחכמי המזרח לסוגיה שלנו - הם דבריו של המקובל רבנו יוסף חיים מבגדאד בספרו בן איש חי[33]:

"וגם הבת ביום שתכנס בחיוב מצות, אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זאת תהיה שמחה אותו היום ותלבוש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין גם על כניסתה בעול מצות".

כדעתו פסק רבה של תל אביב רבי חיים דוד הלוי זצ"ל, וכמעט שהעתיק את לשון ר' יוסף חיים בתשובתו הקצרה, בה התרכז בסוגית חובת ציון יום הכניסה לעול מצות (ע"פ המקור במסכת סופרים שהזכרנו) וקבלת עול מצוות שווה לבן ולבת, כל אחד לפי חובותיו, ולכן[34]:

"אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה כנ"ל, כי אין זה מדרך ארץ והנימוס, להביאה בפני תלמיד חכמים והקרואים ולברכה ולדרוש בדברי תורה כנ"ל, כמובן מאליו, אבל ודאי שבחוג המשפחה ראוי לעשות סעודת מצוה באותו יום, ולהלבישה בגד חדש, ותברך "שהחיינו" כנ"ל עם כונה על הכנסה לעול המצוות"

על ביאור עומק כוונתו של ר' יוסף חיים, שעל פניה נוטה בבירור לראות בציון בת המצוה דבר חשוב ובעל ערך, קמו כמה פוסקים שרצו להוכיח שאין דבריו בספר בא"ח חד-משמעיים, ושלדעתו אין ראוי לציינו בסעודת מצוה, וכנגדם יצא לבאר את דבריו הדיין המקובל ר' עובדיה הדיא בתשובה ששלח לבקשת הרב ד"ר ש. ז. כהנא מנכ"ל משרד הדתות בשנת תשט"ז, שם מסכם את דיונו לאחר שהביא את דברי בא"ח[35]:

 "הרי שדעתו שראוי גם לעשות סעודה לבת מצוה שנכנסה לעול מצות, אלא שלא נהגו, אבל במקומות שנהגו, ודאי דראוי והגון לעשות כן"[36].

את דבריו הוא פותח בקביעה המשקפת הכרת מציאות חודרת ופתיחות מעוררת השתאות[37]:

"הנה על הנוהג של עתה אין מה לשאול, כי הדבר ברור שמתכונים בזה בבחינת שיווי זכויות, ולכן כמו שנהוג לעשות חגיגה לבר מצוה, גם הנהיגו כזאת לבת מצוה, שלא להטיל קנאה בין הבן להבת".

 אם תחילת דבריו נשמעת לשני פנים, ולא ידענו אם את עובדת הרצון לשוויון בין המינים כתב לטוב או שמא למוטב, הרי שנשפיל לסוף דבריו ונגלה שלא הביא את הדברים לגנאי אלא לשבח, שכן טרח לסיים בביטוי "שלא להטיל קנאה" שהוא קטגוריה הלכתית בפני עצמה. מקורה בהלכות שבת שם מדובר על הכנת מנות שוות לילדיו על מנת שלא יקנאו זה בזה[38], דבר שבהיתרו התחבטו האמוראים במסכת שבת בגלל בעית איסור שבות של מדידה[39].

 אחר כך דן המחבר בסוגית מצות חינוך לבת וסובר שבכל אופן יש דרגה כלשהי של מצות חינוך הבת המוטלת על האב (והוא לענין הברכה) וכן טעם נוסף:

"מפני כי הרי בהגיעה לגיל שתים עשרה ויום אחד, נכנסה לעול המצות, מה שחייבות הנשים, וגם הבת מצוה כמו לבן בהגיעו לגיל השלש עשרה ויום אחד, ולכן כמו שעושים לבר מצוה בזמן שנכנס לעול המצות, כן רצוי לעשות גם להבת".

כלומר, דעתו ברורה שכפי שהטעם שווה בשניהם – כניסה לעול המצות, אין שום הצדקה וסיבה להפלות ביניהם בטקסים הנלווים.

את התפיסה השוויונית - ההופכת את עלבונה האפשרי של הבת בת ימינו לעובדה שיש לתת עליה את הדעת ואת המענה, ואף להופכה לטיעון הלכתי - מצאנו בסוגיה מקבילה אצל אחד ממעצבי הפסיקה הספרדית בעת החדשה, הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל. בשנות העשרים התעורר פולמוס בא"י סביב סוגית זכות הבחירה לנשים לאסיפה הלאומית. הרב קוק, אז רבה של תל אביב התנגד בתוקף למתן זכות כזו לנשים, בעיקר מטעמי צניעות, ועמיתו דאז ברבנות העיר הרב עוזיאל חלק עליו מן הקצה אל הקצה, אך פרסם את דבריו רק בשנות השלושים בספרו משפטי עוזיאל, שם התיר את הדבר ללא פקפוק כלל. אחד מהיסודות אותם הוא מניח קשור לענייננו והוא "בעיית עלבונן של הנשים", שכן אם נמנע מהן זכות זו הרי פירוש הדבר הוא שהיא צריכה לקבל מרות הנבחרים בלי שתהיה לה הזכות להביע את דעתה לגבי התאמתם לתפקיד, כלשונו[40]:

"ואיך אפשר לתפוס החבל בשני ראשיו: להטיל עליהן החובה משמעתית של נבחרי העם ולשלול מהן זכות בחירתן?!… האם נשמע כדבר הזה שממנים אפוטרופסים על אשה גדולה שלא מדעתה?… אכן נניח שאינן 'קהל' ולא 'עדה' ואל 'משפחה' ולא 'פקידים' ולא כלום, אבל אינם יצורים שנבראו בצלם ובדעת?"

ברור למחבר שפגיעה בציבור שלם נוגדת ההגיון, הדעת וממילא את ההלכה, ונטייה שכזו אינה נכונה. צא ולמד על המקרה ההפוך, קרי, הנטייה להשוות בין בני שני המינים בענינים שיש בהם חיבוב מצות, כגון עניין "בת המצוה", ודאי שהיא לדעת החכמים הללו שבח ולא גנאי[41].

ברוח זה נמסר גם משמו של הראשל"צ הרב יצחק נסים זצ"ל בכתבה שהתפרסמה בשנת תשכ"ד שמביאה את לשונו בתשובת כתב ידו ששלח לסבה של ילדה שהגיעה לגיל מצוות, וחשש לערוך לה בת מצוה[42]:

"אדרבא ראוי ורצוי לערוך חגיגה לכבוד מאורע זה בחייה. את החגיגה יש לערוך בבית בחברת קרוביה וידידיה ובהשתתפות של רב…. הבת ראוי שתלבש בגד חדש ותברך עליו ברכת שהחיינו (לצאת ידי חובת ספק ברכה) ומן הנכון שתכין הרצאה קצרה על המאורע ועל ערך היום"

הוא עצמו אף הרחיב ודן בדברים (ראה להלן בסוגית ברכת 'ברוך שפטרני') ובסוף תשובתו כשבא לדון בעצם עניין ציון בת המצוה הביא תשובה מתוך כת"י של ר"א מוסאפיא[43] שכתב:

"דמי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת לחיוב המצוות דהיינו בת י"ב שנה ויום אחד, נראה לי שהיא סעודת מצות כמו בבן י"ג ויום אחד, דמאי שנא, וזהו מנהג נכון, וכן עושים סעודת מצוה ויום שמחה בערי צרפת ושאר עיירות לבן וכן לבת, ונפקא מינא, שאם קראו אותו לסעודה - שחייב ללכת".

 

ג. שיטת הרשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף

הארי שבחבורה הלא הוא הרב עובדיה יוסף גילה דעתו בסוגיה זו ספרו הגדול שו"ת יביע אומר, ועליה חזר בשו"ת יחווה דעת, ושוב בקיצור בכתב-העת 'שנה בשנה' - שנתון הרבנות הראשית לישראל.

בשו"ת יביע אומר[44] דן ישירות בשאלה המרכזית והיא: "האם נכון לערוך חגיגת בת מצוה?" את שיטתו מבסס על דברי המהרש"ל[45] על הנהגת חגיגת בר המצוה אצל האשכנזים, שלגביה כתב שאין סעודת מצווה גדולה מזו שכן נותנים בה שבח לד' על עצם הזכות של הבוגר להיות חייב במצוות במובן המלא, ואם כן הוא הדין גם לבת, שכן לענין קבלת התחיבות במצות אין הפרש עקרוני בין זכר לנקיבה, כלשונו:

"…והכא נמי בת שמתחייבת  בכל המצות שהאשה חייבת בהן, והוי ליה מצווה ועושה, שפיר יש לעשותו יום טוב, ומצוה נמי איכא"

אחר כך הוא מביא את דברי בר-הפלוגתא החשוב שלו בסוגיה, הגאון ר"מ פינשטיין בתשובתו בה ביאר שאין שום מצוה בציון היום הזה, ועל כך מעיר:

"ובמחילת כבוד תורתו – אין דבריו מחוורים, שמכיון שנכנסה למצוות והויא כגדולה המצווה ועושה, בכל המצוות שהאשה חיבת בהן, בודאי שיש בה מצוה".

ואכן התפשט מנהג חגיגת בת המצוה בין הספרדים בארץ ישראל. וכך מביא מספר 'נתיבי עם' של הגאון החסיד רבי עמרם אבורביע זצ"ל[46], שכתב[47]:

 "…ובזמנינו שנתפשט המנהג שגם לבנות עושים חגיגת בת מצוה, והבן איש חי והרה"ג ישכיל עבדי אישרו המנהג הטוב הזה, כדאי שגם כאן האב יברך שפטרני מעונשה של זו, והיא תברך שפטרני מעונשו של זה…".

גם בספר מנהגים מבבל מצאנו אזכור למנהג[48]: "… כנגד זה לא נערכה סעודת מצווה רשמית לבת מצווה שהגיעה לגיל י"ב שנים, אם כי נערכה בביתה מסיבה צנועה בקרב בני המשפחה בלבד".

על עיקרי דבריו חזר ר"ע יוסף בספרו הקצר[49], והגדיל לעשות ונתן טעם נוסף להתיר ולהנהיג הדבר, בעקבות דבריו של בעל שרידי אש:

"ובאמת שמניעת חגיגות לבנות מצוה, נותנת יד לפושעים לקטרג על חכמי ישראל, שכאלו מקפחים את בנות ישראל, ועושים הפליה בין הבנים לבנות". ומוסיף בנוגע להנהגה מעשית בסעודה: "ונכון לומר דברי תורה ושירות ותשבחות להשי"ת, במסיבה החגיגית שעושים לבת מצוה, ואז בודאי נחשבת לסעודת מצוה". סיכם ואמר שמנהג בת המצוה הוא מנהג "ראוי טוב והגון".

 

ד. דעות פוסקי הציונות הדתית

הרב שלמה אבינר- רבה של בית אל, נדרש לשאלת בת המצוה והביא כדרכו בתשובתו את עיקר דעות רוב הפוסקים הנודעים, אותם הזכרנו לעיל, ולבסוף סיכם ואמר[50]:

"חגיגת בת מצוה יסודה בהררי קודש של דברי חז"ל ורוב רובם של גדולי זמננו הורו שזו סעודת מצוה… והעיקר כמובן אינו חגיגת הבת מצוה, אלא ההתחזקות בקיום המצות מתוך אמונה".

וכן סיכמו את הדברים, בהדגשים שונים, רבני כולל ארץ חמדה בספרם שו"ת כמראה הבזק בתשובה למקסיקו משנת תש"ן[51]:

"בענין חגיגת בת מצוה, רבו הדעות בין אחרוני זמנינו, כיון שהענין לא נזכר במקורות קדומים. למעשה, נכון לציין את המאורע, לפחות בחגיגה משפחתית צנועה. ובמקום הצורך אפשר לעשות אירוע גדול, ולהקפיד על הדברים הבאים:

א.      הרב ידרוש בדברי תורה… גם הבת יכולה לדרוש בענין חובתה לקיים מצות.

ב.       האירוע יעשה על פי כללי הצניעות…[52]

ג.         אין להמציא טקסים חדשים, או לנהוג מנהגים שישוו את הטכס לבר מצוה.

ד.        אין לערוך את המסיבה בבית הכנסת.

 ה. לגבי ברכת 'ברוך שפטרני', נראה שאין לאומרה אפילו בלא שם ומלכות…".

המעיין בהערות לתשובה זו ישים לב מיד לכך שהמחברים נתנו משקל גדול לדעתם של אלה מחכמי אשכנז שהתנגדו לגמרי לחגיגה. כך למשל הסיבה לדברים המתמיהים שבסעיף ג' היא הליכה בעקבות חששותיהם של בעל זקן אהרן (דימוי לנוצרים ולרפורמים) ושל בעל אגרות משה (שהיה רוצה לבטל גם את טכס בר המצוה לבנים) שמחמתם יש להקפיד לא לשוות לאירוע אופי חדשני ויצירתי. מעניין שהמחברים לא מצאו לנכון להישען על דעתו של הרב עובדיה יוסף שכפי שראינו בתשובתו מתדיין עם השגות שני המחברים הנ"ל ודוחה את דבריהם. מחברי התשובה הביאו את דעתו רק כמקור, וכדעה נוספת בסוגית הברכה, ואף לעניין זה לא קבלוה, שכן פסקו שאין לברך את הברכה כלל!

 עיקר דעתם המעשית לכתחילה היא לעשות חגיגה צנועה בלבד. דעה זו נשענת על דעות הרבנים ר' משלם ראטה והרב גרוסברג המיצגים קו פתוח יחסית בתוך מחנה המתנגדים לחגיגה. יש כאן בפנינו פסיקה מאוד מסתייגת ומינורית שדוחה את ההישענות על הפוסקים המתירים את החגיגה בשופי, והמנסה ללכת בקו פשרני-לחומרא שיהיה נוח ומתקבל ע"י כל הדעות. כמובן, שדבר זה אינו עולה לרוב בקנה אחד עם דרישות וציפיות הקהילות, ועם מסורת הפסיקה העצמאית של חכמי ישראל.

ברוח זו מצאנו גם תשובתו של הרב מרדכי יצחק ויליג מארה"ב, שדן באורך בסוגית חיוב חגיגת בת המצוה, וכמו רבים, קושר אותה למצוות חינוך, והיות ומצא שאין לבת מצות חינוך כמו לבן לכן ודאי חגיגת בת המצוה אינה חייבת להיות חשובה ודומה לזו של הבן. מאידך, קיבל המחבר את דעת הגר"ע יוסף, שבאופן עקרוני אין הבדל בין בן לבת לענין כניסה לחיוב במצוות בגיל הבגרות (עיקרון לו הודה גם הרב פינשטיין כפי שראינו). בעזרת גישה זו הצליח ליצור פשרה בין הרב פינשטיין והרב יוסף ("לפי מש"כ נראה דיש לפשר בניהם") וכך כתב לסיכום[53]:

"ולפי זה בסעודת בת מצוה, אף דסעודת מצוה היא, אין חיוב לעשותה כסעודת חתונה, שאין חיוב על האב אלא על הבת. ולכן ראוי שהבת תזמין את ידידיה ובני משפחתה הקרובים ביותר, וישמחו ביחד בסעודה על שנעשית מצווה ועושה. אבל אינו ראוי לעשות סעודה גדולה כעין סעודת חתונה לכבוד חגיגת הבת מצוה".

 

ג' - ברכת "ברוך שפטרני"

אף בין החכמים שצידדו בכינון חגיגה לבת המצוה, ישנה מחלוקת בנוגע לשאלה המשנית: האם ראוי להעתיק את הברכה שאומר האב על הבן בשעת העליה לתורה "ברוך שפטרני מעונשו שלזה" גם לבת. ומצאנו בזה שתי שיטות בלבד: אין לברך כלל, יש לברך בלי שם ומלכות. לא נמצא מי שיסבור שיש  לברך בשם ומלכות, כדעת כמה מהפוסקים בבן.

 

ההתלבטות בנוגע לברכה היא תוצר לוואי של ויכוח קדום יותר: האם בבן עצמו יש חובה לברך ברכת 'ברוך שפטרנו' בשם ומלכות. יסוד הספק בעובדה שברכה זו אינה מוזכרת בתלמוד, ובשל כך היא "מטבע של ברכה" שלא טבעוה חכמים, ודינה ככל ברכה שלא הובאה בתלמוד, שגם אם תאמר יהיה זה בודאי בלי שם ומלכות[54].

 

1. יסודות בברכת הבן

מקור הברכה בדברי מדרש רבה[55]:

"א"ר אלעזר [בר שמעון[56]] צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו שלזה"

לא נמצא שום איזכור נוסף של ברכה בלשון זו בכל דברי חז"ל.

ואכן כדרכו, מרן בשלחן ערוך לא הזכיר ברכה זו, אך הרמ"א התיחס ישירות לנוהג זה וכתב[57]:

 "יש אומרים שמי שנעשה בנו בר מצוה יברך: 'בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה' (מהרי"ל בשם מרדכי וב"ר פרשת תולדות), וטוב לברך בלא שם ומלכות (דעת עצמו)".

מקורו של הרמ"א הוא אצל מהרי"ל - ר' יעקב מולין, שבספר המנהגים שלו היה הראשון שהזכיר מנהג זה[58]:

"מהר"י סג"ל בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה, היה מברך עליו 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר פטרני מענשו של זה'"

אלא שרמ"א התקשה להסכים לברך בשם ומלכות כהלכה למעשה, כפי שמתברר מדבריו בספרו דרכי משה על הטור[59], כי אחר שהביא את דברי מהרי"ל הנ"ל הוסיף:

"ולא מצאתי ברכה זו בגמרא, וקשה עלי שיברכו ברכה שלא הוזכרה בגמרא ובפוסקים… וטוב לברכה בלי שם ומלכות"

על אף דעתו זו של רמ"א, רבים מחכמי אשכנז פסקו להחמיר ולברך בשם ומלכות כדעת המהרי"ל[60], והם: בעל תשב"ץ קטן[61], הגר"א[62], ספר חיי אדם[63] וספר קצוש"ע[64].

 

2. בברכת הבת - אין לברך כלל

אלא שעל אף כל אלה עדיין התחבטו הפוסקים בשאלת אופן הברכה לבת. את היסוד נמצא בדעת הפרי מגדים שהעלה את השאלה[65]:

"והנה למה לא יברך בנקיבה? … ולמאן דאמר חינוך – יש לומר דאין מחויב לחנך בתו קטנה… גם למאן דאמר מחוייב – אין בה כל כך מצות שמחוייב לחנכה בקטנותה… ובאשה שנעשה בנה בר מצוה – היא אין מחוייבת לחנכו."

מכאן שלדעתו ברכת 'שפטרני' היא הודאה על סיום חובת חינוך בילד[66], והיות ואין כל כך חיוב חינוך לגבי הבת, לכן גם לא יברך עליה 'ברוך שפטרני' (וכן הוא מוסיף שאף האם היות ואינה מחויבת בחינוך לילד, לכן אף היא לא תברך עליו בבואו בברית בר המצוה ברכת 'שפטרני').

בשיטתו דרך ר' משולם רוט שהביא את לשון הפרמ"ג והוסיף משלו[67]:

"דגם למאן שאמר דמחויב לחנכה – לא יברך האב כשהגיעה לי"ב שנים, לפי שאין בה כל כך מצוות שמחויב לחנכה בקטנותה".

כמותו פסק גם הגאון כף החיים ובא לו מטעם אחר[68]:

 "נראה לי הטעם משום דדרך העולם הבת נזונת מבית אביה עד הנישואין, ואם כן כיון שהיא תחת ממשלתו לזונה ולהשיאה יכול להוכיחה גם כן, ואם כן לא נפטר עד הנישואין… ועל כן לא תקנו לברך".

כלומר בת נמצאת תחת מרות אביה לחתונתה, לאחריה היא תעבור לחיות תחת מרות בעלה, לכן לא שייך בה לברך 'שפטרני', שכן אפילו שהיא גדולה ומחוייבת במצוות אין זאת אומרת שהיא יוצאת לחופשי לחיות את חייה וליישם כעת את מה שלמדה בביתה כמו בן גדול. את זאת תעשה רק אחרי חתונתה, ועד אז עדיין יש להוריה כוח ומרות לחנכה ולהדריכה, וממילא עדיין לא נפטרו מחובה זו.

וכמובן מאליו, כן פסקו גם כל הפוסקים שהתנגדו לעצם כינון חגיגת בת המצווה. ר'ישראל וולף[69]: "כי אכן אין טעם מספיק וראוי לברך". ר' מרדכי ויליג[70]: "…דהחיוב ללמד תורה הוא רק מאב לבנו, והאם והבת אינן בכלל. ולכן פשוט ש'ברוך שפטרני' נאמר רק על ידי האב ולא על ידי האם, ורק בבן ולא בבת". וכך גם דעת ר' אברהם קארנפיין שדין חינוך אינו אלא בבן[71], וכן דעת ר' משה שטרן[72],  ר' יוסף טיקוצקי[73], הגאון ר' משה פינשטיין: "… ברוך שפטרני… שמברך אבי הבן כשקורין אותו בפעם הראשון שנעשה בנו בר מצווה. שזה לא שייך באשה בזמנינו, שאין קורין אשה לתורה"[74].

וכך סבר הלכה למעשה הגאון רבי חיים דוד הלוי, שאין לברך כי אין דין חינוך[75], ובאופן פחות חד משמעי דברי ר' עובדיה הדיא[76]: "… ועל כל פנים יש איזה עונש קצת לאב שלא מחנך את בתו, ולכן אף שאין מחייבין אותו בברכה מספק…" – כלומר שלא יברך מספק, וכן הגאון הרב יוסף קפאח שברור לו שברכה זו חלה על הבן מפני שזכה  במצוות יתירות על הבת (וכדמותה גם ברכת 'שלא עשני אשה' לדעתו) ובודאי שאינה שייכת אלא בו[77]. וכן כתב עתה הרב יונה מצגר שלא נוהגים לברך מכל הני טעמי[78], וכן סכמו את דבריהם רבני כולל ארץ חמדה בספרם שו"ת במראה הבזק[79]: "… נראה שאין לאומרה אפילו בלא שם ומלכות, ורק במקום שיש חשש מחלוקת, ניתן לאומרה ללא שם ומלכות".

 

3. בברכת הבת - לברך בלי שם ומלכות

הראשל"צ הרב יצחק ניסים הקדיש בשנת תשכ"ד מאמר ארוך לדיון בחיוב ברכה זו[80]. בדבריו פירט את דעות הראשונים בסוגיה זו, והביא חבל פוסקים שנהגו לברך בשם ומלכות (ביניהם הראשונים החשובים ספר אורחות חיים[81], מהר"ם מרוטנבורג, מהרי"ל בשם מרדכי כפי שראינו), מדבריהם הוכיח כי רוב הפוסקים בכל זאת העדיפו שלא לברך, ולכן למעשה כבר בבן המגיע למצוות החליט לפסוק שראוי לברך את הברכה בלא שם ומלכות לפי הנוסח הבא:

"על כן נלע"ד דבמקום שאין מנהג ידוע לברך בשם ומלכות, יש לברך בנוסח זה: 'בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא שפטרני מעונשו של זה'"

ולגבי ענינינו, דין ברכת 'ברוך שפטרנו' לבת הוסיף וכתב:

"ועל הבת בהגיעה לפרקה, אם יש לברך, הנה מטעמי הברכה שנתבארו לעיל נראה שיש לברך גם כן על הבת, דגם הבת צריכה חנוך, וגם היא נענשת בעוון אביה… אלא שלא מצאתי מי שכתב שיש לברך על הבת… ויש לאמר בכל זאת, ומאפס פנאי הנני מקצר ואומר שיש מקום לברך על הבת בלא שם ומלכות".

 על מנת להסיר הספק מדבריו הוא אשרר את דבריו הלכה למעשה בראיון שנתן לעיתון ידיעות אחרונות באותה שנה ושם אמר[82]:

 "… האב יאמר 'ברוך שפטרני מעונשה של זאת'…" כמובן בלא שם ומלכות.

כדעתו פסק גם הרב החסיד רבי עמרם אבורביע בספרו 'נתיבי עם' ואף הגדיל לעשות וחייב גם את הבת בברכה, וכך וכתב:

"… שעל כן נהגו לברך גם שניהם - האב והבן. וברכה זו כתב הרמ"א בלי שם ומלכות.  ובזמננו… כדאי שגם כאן האב יברך 'שפטרני מענשה של זו', והיא תברך 'שפטרני מענשו של זה'

כלומר שניהם מברכים אך ללא הזכרת השם.

וכן סובר הגאון הרב עובדיה יוסף[83] לאחר שהביא את כל הדעות בסוגיה ודן בנ"מ שבניהם מסכם:

 "ולפי מה שכתבנו, אין הכי נמי, שמברך גם על בתו, ובפרט לפי מה שכתבנו שהעיקר לברך ברכה זו בלי שם ומלכות, אם כן אין כל חשש לאומרה גם לגבי בת שהגיעה למצוות, ולית דין צריך בושש".

ובאופן דומה כתב הרב חנוך זונדל גרוסברג במאמרו ב'מעיין', אף שהסתייג מיד מכך[84]:

"אך על כל פנים בבת מצוה, הרוצה לברך יעשה כהכרעת הרמ"א ויברך בלא שם ומלכות, ויתר טוב שילמוד הדין כמובא בשו"ע ויכוין לצאת ידי ברכה".

לבסוף ראוי להזכיר את דעתו היחידאית של הרב אליקים אלינסון זצ"ל שחידש בתשובה לשאלה שנשאל הלכה למעשה, שאותו הטעם שהפוסקים מצאו באמירת הברכה על ידי האב קיים גם באם, ולכן כתב[85]:

"לכן נראה שבהתאם להכרעת פוסקי ימינו… נכון שגם האם תברך בלי שם ומלכות בכניסת בתה לעול המצוות".

 

סיכום

ניסינו לרכז במאמר זה את דעות הפוסקים בשני סוגיות היסוד הכרוכות ובאות עם חגיגת בת-המצווה: האם יש לחגוג אותה בכלל, והאם יש לברך על הבת "ברוך שפטרני". השתדלנו להביא לפני הקורא את כל גווניה השונים של הפסיקה המודרנית על טעמיהם ונימוקיהם, וכפי שראינו הם שונים למדי בין האחד למשנהו, כיאה לבעיה חדשה בת ימינו. העיון בשיטות הפוסקים העלה בין השאר, תופעה אחת שמשכה את תשומת ליבי: שיטת פסיקתם של הראשונים לציון בני המאה שלנו (בה החכמים הללו נדרשו לשאלה זו) שהיא באופן אחיד החדשנית ביותר, מבחינת ההקלות שבה, המבט הציבורי הרחב והפעלת שיקולים ציבוריים בפסיקת הדין, כיאה לחכמים הפוסקים דינים לעם היושב בציון. תופעה זו ודאי ראויה להמשך מחקר משווה ומעמיק ובעזרת האל - "עוד חזון למועד".

 

 

—