הרב אברהם יצחק ושלר

 

 

מבנה בית הכנסת

 

 

ראשי פרקים

 

הקדמה

א. גובה המבנה

ב. צורת המבנה

ג. פרוזדור

ד. מקום נמוך לחזן

ה. חלונות

ו. כניסה לבית הכנסת ומיקום ארון הקודש

ז. מיקום הבימה

                    1.  מדריגות לבימה

ח. תמונות וציורים

ט. סדר הישיבה

י. כמה עניינים שונים

                    1.  כיור

                    2.  שירותים

                    3.  זכר לחורבן בבית הכנסת

                    4.  הדלקת נרות ונר תמיד 

 

&      &     &

 

הקדמה

"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן וכו', ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין". אלו דברי הרמב"ם במשנה תורה, הלכות עבודת כוכבים, פרק יא הלכה א. אע"פ שיש ספק אם מדובר כאן בתבנית בית הכנסת (ראה אג"מ יו"ד חלק ד סי' יא), בכל זאת הפסיקה הזו מזכירה לנו שלמבנה בית התפלה של היהודים יש צורה מיוחדת.

במאמר הזה נעסוק בבירור הדעות ההלכתיות בנושא של מבנה בית הכנסת, נדון קצת בשאלות בנות זמנינו, וניתן גם היבט השקפתי על הנושא.

 

א.  גובה המבנה

בנין בית הכנסת צריך שיהיה הכי גבוה בעיר בשני אופנים, המופיעים במקורות. הראשון, בתוספתא (מגילה פ"ג סוף הי"ד), אין בונין אותו [את בית הכנסת] אלא בגובהה של עיר שנאמר (משלי א, כא) 'בראש הומיות תקרא', בדומה לבית המקדש. כמו שנמצא במסכת זבחים (נד:) כתיב 'וקמת ועלית אל המקום' (דברים יז, ח) מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל. והשני, בגמרא בשבת (יא.), שם נלמד מפסוק בעזרא (ט, ט) 'לרומם את בית אלוקינו' שלא יהיו גגות של הבתים יותר גבוהים מזה של בית הכנסת; ואם עוברים על כך - תחרב העיר. מוסיפה הגמ' ואומרת: "אמר רב אשי אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה (אני עשיתי לעיר מחסיא שלא יחרב)".  שלוש הבנות ישנן בדברי רב אשי - רבנו חננאל מסביר שרב אשי הגביה את הגג של הביהכ"נ. רש"י מסביר שהוא מנע את אנשי העיר מלהגביה בתיהם. רבנו אשר (הרא"ש – פ"א סי' כג) מבין שכפה עליהם להנמיך את בתיהם.

דין זה מופיע ברמב"ם הלכות תפלה פי"א הלכה ב בלי שיזכיר את הקטע העוסק בעונש. וכן מופיע במחבר בסי' קנ ס"ק ג ע"פ שיטת הרא"ש. 

הפוסקים נדחקו להסביר מדוע אין נזהרים כיום בעניין זה. הבית יוסף (בתחילת סי' קנד) מגדיר חיוב זה רק כשיש קביעות לבית הכנסת, ומוצא סמך לשיטתו בלשון הרמב"ם שכתב "כשבונין ביהכ"נ", זאת אומרת, רק כאשר בונים אותו מתחלה בקבע. הב"י ממשיך: "ובזמנינו זה, במלכות הנזכר, אין לנו רשות להזמין בית קבוע לשם ב"ה וכו' ואנו צריכים להטמין עצמינו בבתי תחתים, וקולה לא ישמע מפני הסכנה". הבית חדש (הב"ח סי' קנ) כ"כ כתב: "ונראה דוקא בעיר שכולה ישראל אבל עכשיו בגלותינו שאנו דרים בין הגויים מתי מעט וגם מתקנאים בנו אם נבנה בגובה מוטב לקיים בעצמנו למה תתראו[1] ונשפיל בתינו ביותר לצאת לכל הדעות ידי שמים וידי הבריות".

במגן אברהם (שם ס"ק ב) אנחנו מוצאים כך: "למה לכתחילה לא בונים הביהכ"נ בגובה הראוי לו?  שכיון שיש אימת העכו"ם אין רשאי להגביה כ"כ.  וא"ת נשפיל בתינו?  כיון שיש הרבה בתי עכו"ם בעיר שגבוהים מבהכ"נ א"כ בלא"ה ליכא היכרא לבהכ"נ[2]".

שתי גישות קיימות אצל הפוסקים:  אחת שאין היום מקום לחיוב הזה, כפי שאמרו הב"י, המ"א והבאר היטב. גישה שנייה אצל הב"ח, שערי תשובה והמשנה ברורה (ס"ק ה) האומרים ש"מ"מ ראוי לכתחילה ליזהר בזה בכל מה דאפשר, כי בגמרא החמירו מאוד ע"ז".  גם המהר"ם שיק (או"ח סי' עו) הלך בדרך זו כשאמר ש"מ"מ צריך שהב"ה יהיה גבוה מהבתים שבסביבותיו, דאיכא היכרא טפי".

היום, בהרבה מקומות, בעיה היא אפילו בדיעבד לצאת ידי חובתנו בהלכה הזו. אפילו בארץ ישראל שיש הרבה ערים ועיירות שרוב תושביהן יהודים הם, הבניינים שאנו בונים היום הם בעלי קומות רבות ואין אפשרות לבנות בית הכנסת שיהיה יותר גבוה מהם (אפילו כדי לצאת ידי חובתנו לפי המהר"ם שיק).  ואכן כך מצאנו בדברי הרב יצחק יוסף שליט"א (ילקוט יוסף ח"ב עמ' ריט סע' ב) "המקילים כיום לבנות בנינים גבוהים יותר מבית הכנסת, יש להם אילן גדול לסמוך עליו, ובפרט כשקיימת צפיפות, ובמקום מצוות יישוב ארץ ישראל, שיש להקל בזה יותר. וכן המנהג". 

אולם, אם נעיין בטעם הדבר, אולי נגיע, לפחות, לקיום הדרשה בדיעבד, אם לא במישור הפיסי, הרי לפחות במישור הרעיוני. נראה לי שעיקר כוונת הכתוב בדרשת הגמרא על הפסוק במשלי, הוא שמקום בית הכנסת יהיה מקום שקולו נשמע, מקום שהמוני עם מכירים ויודעים שיש בית הכנסת, ששם נערכות תוכניות ופעילויות שונות לכל הגילאים, בזמנים נוחים, ושאפשר לבוא להשתתף בכל אלו האירועים. בית הכנסת צריך להיות 'בגובהה' של עיר, במשמעות 'חשיבותה' של עיר, מקום מרכזי ומפורסם[3] ששם יכולים להתאסף כדי ללמוד תורה, או כדי לחזק את הקהילתיות והחברתיות של העיר.

רש"י אומר במשלי, "בראש הומיות תקרא - במקום שהיא נשמעת". היום, אין צורך שבנין יהיה בראש גבעה כדי שקולו יישמע. ידיעון חודשי של בית הכנסת, מודעות ופרסומים בעיתונים אזוריים, אתר באינטרנט וכל שאר דרכי הפרסום הללו הרבה יותר יעילות כדי לקשור קשר עם  העם. אם האתר של ביהכ"נ מעובד בצורה התופסת את העין ומושכת תשומת לבו של המעיין, יש אפשרות שאלפי גולשים וגולשות יקראו את הדברים, ואולי יבקרו גם בין כתליו הממשיים - ולא רק בין כותלי זה הוירטואלי - של בית הכנסת לשיעור או לתפלה.

כך גם אפשר להבין את הפסוק בעזרא: "לרומם את בית אלוקינו". כיצד נעשה זאת בתקופתנו? אחת הטענות נגד יהדות שומרי התורה והמצוות היא שאין לה שייכות לעולם המודרני, ושהיא נשארה בעבר, ורוצה להחזיק גם אותנו בזמנים שכבר חלפו. חובתנו, אם כן, להראות לעולם שהתורה נתונה מאלוקים אשר מעבר לזמן, ולכן התורה שייכת לכל זמן. ואם נצליח בזאת - נצליח כמו כן 'לרומם את בית אלוקינו' ולכבדו כבוד הראוי לו.

   

ב. צורת המבנה

הנודע ביהודה, (חאו"ח מה"ת סי' יח) בהתייחסו לשאלה האם ניתן לבנות ביהכ"נ בצורה שאינה מרובעת, כותב :

אני תמה על השואל מה עלה על דעתו לאסור ויפה השיב מעלתו שלא נזכר מזה בש"ע. ואני מוסיף על דבריו, שבכל הפוסקים הראשונים ובשני התלמודים לא ראינו כל תמונה שיהיה לבהכ"נ תמונה מיוחדת וכו'.

ומוסיף ואומר שאע"פ שמצד הדין מותר אין לעשות כן מתוך השפעה זרה ("אולי ראו בהיכלי שרים או בבתים אחרים כזה") אלא שבצורה זו יוצא מקום יותר מרווח.

אמנם, הרב צבי שכטר שליט"א[4] בספרו ארץ הצבי (סי' יב אות ח סעיף ז) מזכיר שיש דעה אחת בפוסקים "שכמו שהעזרה היתה בריבוע כמו"כ צורת ביהכ"נ צריכה להיות בריבוע." 

 

ג. פרוזדור

הגמרא במסכת ברכות (ח.) אומרת, "אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת.  שני פתחים סלקא דעתך?!  אלא אימא שיעור שני פתחים, ואח"כ יתפלל."

רש"י אומר (ד"ה שיעור), "יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת".

הרמב"ם פוסק (הלכות תפלה פ"ח הלכה ב), "וכשיכנס בבית הכנסת יכנס שיעור שני פתחים". וכן מובא בטור סי' צ.

אך בגמרא ירושלמי (פ"ה הלכה א, לג:) איתא: "רב חסדא אמר זה שנכנס לבית הכנסת צריך להיכנס לפנים משני דלתות. מה טעם? 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום'. דלתותי ולא דלתי, מזוזות ולא מזוזת", כלומר דלתות ומזוזות רבות , ולא יחידות.

הטור, מביא בנוסף לרמב"ם גם את לשון הירושלמי ומסיים: "ומשמע נמי שיכנס לפנים משני דלתות". ובב"י: "וגם משמע מהירושלמי שהמימרא היא כפשטה, דשיעור רוחב שני פתחים קאמר וכו', ולעניין הלכה נכון לחוש לכל הפירושים". מוסיף הב"ח עוד: "[הירושלמי] אתא ללמד דכל בית הכנסת צריך שיעשו עזרה לפני בית הכנסת כדי שיכנס אדם לפנים משני דלתות דוגמת האולם שהיה לפני ההיכל וכו'".

אכן, המגן אברהם (סי' צ ס"ק לה), אחר שמביא את דברי הב"ח, אומר שבאמת המנהג הוא לעשות אכסדרה לפני בית הכנסת.

 

ד.  מקום נמוך לחזן

בגמרא (ברכות י:) לומדים מהפסוק "ממעמקים קראתיך ה'" (תהילים ק"ל א') שאסור לאדם לעמוד במקום גבוה בעת שהוא מתפלל. בנוסף לאיסור התפילה במקום גבוה, ישנו עניין להתפלל במקום נמוך.  כן מצאנו במס' תענית (כג:) שכשר' יונה אבוה דר' מני רצה להתפלל עבור גשם בעת עצירת הגשמים, הלך 'וקאי בדוכתא עמיקתא'.

הטעם לדבר מוסבר בברייתא "לפי שאין גבהות לפני המקום", ולפי"ז היה מספיק שהמתפלל יעמוד על הקרקע כי היא נמוכה ביחס למעלות שעליהם הלויים אומרים שירתם (מעדני יו"ט ברכות פ"א סי' י ס"ק ח) והמקום נמוך בא להראות הכנעה יתירה (אגרות משה או"ח ח"ב סי' כו). 

במפרשים ובפוסקים מצאנו, שרש"י פירש הביטוי "לרדת לפני התיבה" – "לפי שמצווה להתפלל במקום נמוך, קתני ירד" (ר"ה לב.). וכן נפסק להלכה ברמב"ם הלכות תפלה פ"ה ה"ו[5] ובטור סי' צ.  והמג"א (סי' צ ס"ק ג) כותב ש"עכשיו נהגו שהמקום שהש"ץ עומד הוא עמוק משאר הביהכ"נ", ומזכיר שכן כתב האגודה.

יש לשאול הרי בגמ' הדין הוא שכל אחד יהיה לו מקום נמוך לתפלה ולא רק הש"ץ? הכתב סופר (או"ח סי' יט מובא בספר אשי ישראל פ"ט ס"ק יא) משיב על כך, שאמנם נכון שמעיקר הדין צריך שיהיה מקום נמוך לכל מתפלל, אלא כיון שבלתי אפשרי לעשות כן לכולם, לא דקדקו בהלכה זו. 

אולם בתוספתא (פ"ג הי"ז) לא מוזכר הדין של תפילה במקום נמוך, וכך אינו מופיע בהלכות הרי"ף וברא"ש. דעת המעדני יום טוב היא שלא היה להם בגרסתם כן. האג"מ אינו מקבל דעה זו בשיטת הרא"ש מאחר שלבנו ר' יעקב בעל הטורים היתה הגרסה כמו שלפנינו, והעדיף להסביר שהרא"ש פסק כהרי"ף והתוספתא נגד הגמרא שלנו (עי' שם טעמו ונימוקו). השו"ע פסק כאלו השניים משלושת עמודי ההוראה (ועי' בב"י סי' קנ שהסביר המושג 'לרדת לפני התיבה' בצורה שונה מרש"י) והרמ"א שוקט.

העולה מכל זה שאין לנו חיוב לחפש מקום נמוך לתפלה. עם כל זה הכרתי בית כנסת אחד בארה"ב - ק"ק "בית הכנסת", מקומו של מו"ר הרב אהרן כהן שליט"א - שנבנה שם מקום נמוך לבעל התפילה.

 

ה. חלונות

 שלמה המלך, בתפלתו בחנוכת הבית (מלכים א, ח מח) אמר, 'והתפללו אליך דרך ארצם'[6].  דניאל נהג ע"פ שלמה (ו, יא), 'על לביתה וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם', הוא נכנס לביתו, וחלונות פתוחות לו לכיוון ירושלים. ר' יוחנן למד מהתנהגות זו שאין לאדם להתפלל אלא בבית שיש שם חלונות.

בביאור טעמו של דבר אומר רש"י ש"גורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע" (ברכות לד:). רבנו יונה אומר שני טעמים בדבר, "א) שע"י ראיית האור תתיישב דעתו יותר ויוכל לכוין כראוי. ב) א"נ ר"ל שיהיו חלונות פתוחות כנגד המזרח כדאיתא בקרא "נגד ירושלם" מפני שע"י ההבטה הזאת יכוין וכו' יותר" (כד: בדפי הרי"ף ד"ה בבית).

לפי הטעם הראשון של ר' יונה אין צורך שהחלונות יהיו דווקא לכיוון ירושלים, אלא לכל צד שמכניס אור. הב"י (סי' צה, ד"ה וצריך) מסביר את רבנו יונה ודעתו שהתכלית היא שיהיה אוויר טוב. ומצאנו במדרש בתנחומא (בובר פרשת תצווה סי' ד): 

אמר ר' אבין הלוי [את מוצא מי שהוא מבקש] לעשות לו חלונות, עושה אותם רחבות מבפנים, וצרות מבחוץ, למה? שיהיו שואבות אור, אבל של בית המקדש היו רחבות מבחוץ, וצרות מבפנים, למה? שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם.

מדרש זה,אם כן, מחזק את דברי רבנו יונה, שהחלונות מאפשרים לאור להיכנס. וזה עוד דבר שנעשה כדי  להבדיל בין בית המקדש, שהוא מקור לאור, ובין בית הכנסת, ששם צריכים אור.   

אבל לפי רש"י והביאור השני של רבנו יונה יש ענין שהחלונות יהיו לכיוון ירושלים דווקא. וכן פוסק הרמב"ם (הלכות תפלה פ"ה הלכה ו). ובשו"ע (סי' צ סע' ד): "צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן וטוב שיהיה בבהכ"נ י"ב חלונות[7]". המשנה ברורה (ס"ק ט) מביא מהפמ"ג שאת אלו החלונות אפשר לשים לאיזה צד שירצה, ובתנאי שיהיו אחדים גם בצד שמתפלל "לקבל ירושלים". כך יוצא גם מלשון הזוהר, שאומר:

"אלין חלונות, ואלין חרכים, קיימי כלהו לאחדא כל צלותין, דסלקין מתתא לעילא, ולאשגחא בהו, לאעלא לון קמי קב"ה.  ועל דא כל בית הכנסת דלאו ביה חלונות, לאו אתר לצלאה ביה כדקא יאות.  דהא בית הכנסת לתתא לקבל בית הכנסת דלעילא.  בית הכנסת דלעילא דאית ביה חלונות במה דאמרן הכי נמי לתתא.  לעילא כנסת הגדולה, אית ביה תריסר חלונות עלאין, הכי נמי להאי בית הכנסת תתאה".

פי' הסולם:  אלו החלונות, שהם השרפים, ואלו חרכים, שהם האראלים, עומדים כולם ליחד כל התפלות העולות ממטה למעלה, ולהשגיח בהן להביאן לפני הקב"ה. וע"כ כל בית הכנסת שאין בו חלונות, אינו מקום להתפלל בו כראוי.  כי בית הכנסת למטה, הוא כנגד בית הכנסת שלמעלה. בית הכנסת למעלה יש ה חלונות כמו שאמרנו, אף כך למטה.  כי למעלה, בבית הכנסת, הגדולה, שהוא ההיכל, יש בה י"ב חלונות עליונים, דהיינו י"ב שרפים, אף כך בית הכנסת הזו התחתון.

בזהר אינו מזכיר ירושלים כלל, ורק משום מה שאמרנו בתחילת דברינו בעניין הזה, שרוב הפוסקים אומרים שהחלונות תהיו פתוחות לצד של ירושלים, אומר המשנה ברורה שיהיו גם בצד ההוא. וכן מצאתי בבן איש חי שכתב (ויקרא א סע' יג) "בעניין של י"ב חלונות, ושיהיו שלושה לכל צד, ושיש סוד בדבר" ומביא זאת בשם ספר חסד לאלפים.

הכסף משנה (שם) מביא תשובה מהרמב"ם: "בתי כנסת ומקומות המיוחדים לתפלת הצבור אין להצריך בהם חלונות ומ"ש אל יתפלל וכו' היינו ביחיד המתפלל בביתו כמו שהיה עושה דניאל..."  הפרי מגדים (אשל אברהם סי' צ ס"ק ד) ממשיך דרך חשיבה זו: "היינו דתפלת הרבים א"צ לזכויות כ"כ ומקובלת". אולם, הוא מסיים: "ובש"ע לא משמע כן וכ"כ לבוש וצריך לפתוח בביהכ"נ חלונות וכן עמא דבר". כך נקט גם המשנה ברורה (ס"ק ח).

וראה בדברי הרב שמואל שטראשון זצ"ל (הרש"ש – ברכות לא.), "ותמהני על בהכ"נ של חברא דגמחש"א דפה עירינו שאין שם חלונות לא לרוח מזרח ואף לא לרוח דרום וגם בבהכ"נ הגדולה המה למעלה בגובה הכותל וכו' שוב ראיתי בכ"מ וכו' ואולי מדקאמר יתפלל אדם משמע אדם יחידי דוקא וכן מדקאמר בבית ולא אמר בביהכ"נ דקדק כן".

טעם נוסף בנושא החלונות, המובע כרעיון השקפתי, ביאר הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (עולת ראיה, חלק א, עמ' רנט – רס):

התפילה היא אמנם עבודה מתייחדת בנפש המתפלל, אבל תנאי הכרחי להשלמתה הוא הכרתו את ערכו של העולם החיצון שמסביבו. אבל מי שהתייחדות עבודתו שבלב תביאהו להיפרד מכל יחס אל העולם החיצוני, לא יבוא אל תכלית שלמותה של התפילה וכו', אמנם היחס של העולם החיצוני צריך שיעלה לצד ההכשר של האושר האמיתי, שהוא דעת יראת ה' האמיתי והשלום הכללי, שזוהי תעודת ירושלים, אשר ממנה יצא דבר ה'".

 

ו. הכניסה לבית הכנסת ומיקום ארון הקודש

בתוספתא מגילה פ"ג הי"ד כתוב: "אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח שנא' (במדבר ג, לח) והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה". המנחת ביכורים מסביר שרואים שמזרח נקרא פני המשכן שהפתח היה שם; ז"א שהצד של הפתח הוא הנקרא "פנים", ואותו צד למזרח היה. ובאותה לשון מופיעה מימרא זאת גם ברי"ף (מגילה יד. בדפי הרי"ף). וברמב"ם (הלכות תפלה פי"א הלכה ב): "ואין פותחין פתחי הכנסת אלא במזרח שנא' והחונים וגו' ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה". ושם באות ד בהגהות מיימוניות מביא בשם תוספות שכתב ה"ר משה מפרדס בהר"ר מאיר "דהטעם כדי שיהיו משתחוים מן הפתח נגד הארון". וכן פסק המחבר (סי' קנ סע' ה) "אין פותחין פתח ב"ה אלא כנגד הצד שמתפללין בו באותה העיר, שאם מתפללים למערב יפתחוהו למזרח כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון שהוא ברוח שמתפללין נגדו". 

הרב צבי שכטר (בארץ הצבי סי' יב אות ח סעיף א) מסיק מן הדברים, ש"צריכים לעשות פתח ביהכ"נ באופן שיוכל להשתחוות מן הפתח נגד ארון הקודש, וארון הקודש צריכים לשום באותו רוח שמתפללים כנגדו כלפי א"י, עי' כ"ז בשו"ע או"ח סי' ק"נ ובמשנ"ב שמה סק"י.

הביאור הלכה (סי' קנ ד"ה שהוא) מעלה את השאלה הבאה: "צריך עיון במקומות שמפני הדוחק א"א להם בשום פנים להעמידו בכותל המזרח ומוכרחים להעמידו בצפון או בדרום, לאיזה צד יתפללו הקהל אם למזרח מפני שהוא נגד ירושלים או מוטב שיתפללו כלפי הקודש דהוא הארון?

ובסימן צד ס"ק ט כותב המשנה ברורה: "ולפי שצריך להתפלל לצד מזרח נהגו לקבוע ההיכל שס"ת בתוכו בכותל מזרחי, ואם א"א לו לקבוע במזרח יקבע בדרום, ועכ"פ לא למערב שיהיה אחורי העם להיכל".  [ובשם הכנסת הגדולה כותב:] "ומיהו אפילו קבעו ההיכל בכותל אחר צריך למתפלל להחזיר פניו למזרח". ובספרו נפש הרב (עמ' קיט) כתב הרב שכטר: "בבית המדרש הגדול שבישיבה נקבע ארון הקודש שלא ברוח מזרחית, ושמעתי, שבגלל כן לא רצה הג"ר משה סולוביצ'יק[8] ז"ל, להתפלל שמה, והיה רגיל להתפלל בבית הכנסת "בית המדרש הגדול" שבשכונה. וכמדומה לי שאף רבנו (הג"ר יוסף דוב סולוביצ'יק), ז"ל, כמעט שלא התפלל בבית המדרש הגדול של הישיבה".

החת"ם סופר והאחיעזר לא הסכימו להקל לשים את הארון הקודש בשום צד אחר. לשונו של האחיעזר (ח"ג סי' עט אות א): "עכ"פ אין שום מקום לשנות בשביל זה המזרח לצד צפון ואין לזה שום היתר רק יקבעו את הארון בכותל המזרח כנהוג בכל תפוצות ישראל".

(עוד בעניין ארון הקודש, ראיתי כתבה מאת האדריכל-אמן הישראלי המפורסם, יעקב אגם, My Ideal Synagogue[9] , שהציע שבמקום שכל הספרי תורה יהיו בתוך ארון אחד, ישימו אותם במקומות שונות באולם בית הכנסת לבטא את רעיון "מלא כל הארץ כבודו". אך בספר ארץ הצבי[10] כותב שכמו שבבית המקדש היה ארון אחד, כן בבתי כנסיות שלנו אין לעשות יותר מארון אחד. וכעין אסמכתא לדבר הביא דברי רש"י בבמדבר טז, ו "אין לנו אלא ה' אחד, ארון אחד ותורה אחת".)

 

ז. מיקום הבימה

הרב משה פיינשטיין זצ"ל נשאל (אג"מ או"ח ח"ב סי' מא), בדבר הבימה אם צריכה להיות באמצע ביהכ"נ ממש, או שיש להתיר לעשותה בקדמת ביהכ"נ, מחוברת למקום הגבוה ששם עומד ארון הקודש?

הרמב"ם (הלכות תפלה פי"א הל' ג) כותב: "ומעמידין בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין, כדי שישמעו כולם. המגדל עוז ציין לזה מקור בגמרא במסכת תענית ובתוספתא פרק עומד ויושב[11]. בתוספתא סוכה פ"ד הלכה ד כתוב כן:

אמר רבי יהודה כל שלא ראה בדפלסכיון[12] של אלכסנדריא של מצרים לא ראה כבוד לישראל מימיו כמין בסלקי (פלטירין גבוהין – רש"י) גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו פעמים היה שם כפליים כיוצאי מצרים וכו' ובימה של עץ באמצע וכו'.

ובמקביל מסופר גם במסכת סוכה נא: "ובימה של עץ באמצעיתה וחזן (שמש הצבור – רש"י) הכנסת עומד עליה". וכ"כ בירושלמי (כ) "ובימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה".

כבר הכסף משנה עומד על הענין שלא שמו הבימה באמצע ב"ה:

"ואל תשיבני מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בה"כ ולא באמצע וכו', כי העמדה באמצע אינו מהחיוב, אך הכל לפי המקום והזמן. שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד הבימה באמצע, כדי להשמיע לכל העם אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים, וכל העם שומעין יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע".

ואולי זהו הטעם שהמחבר לא פסק זאת להלכה, אע"פ שבטור (סי' קנ) נפסק הדבר, ובבית יוסף מובא מקור לזה, וגם הרמ"א (שם סע' ה) פוסק כן.

אולם, החת"ם סופר (או"ח סי' כח)הסביר טעם אחר, ולא כמו הרמב"ם. סברתו היא שהבימה שלנו עומדת במקום מזבח הפנימי שהיה עומד באמצע הבית, וכמו כן ראוי להעמיד הבימה באמצע בית הכנסת, שהוא ה'מקדש מעט'. וראה גם דברי הביאור הלכה (ד"ה באמצע) שמביא פן אחר לשינוי במנהג הקדום "שרוצים לחקות מה שהעו"ג עושים בהיכלות שלהם [שקוראים טעמפיל] ויש לקרוא עליהם וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות[13]". גם המנחת יצחק (ח"ג סי' ד) בדברו בעניין הזה מסביר שהטעם של הרמב"ם אינו מוזכר בגמרא כי הרי בגמרא לא זה שקורא בתורה ולא זה שדורש לצבור עומד על הבימה. וגם הטענה שלפחות יראו כל הצבור כשהחזן מניף הסודרים, ובגלל זה שמו הבימה באמצע אינה, כי היו יכולין לראות הנפת סודר מהסוף כמו מהאמצע. ועיין שם במנחת יצחק שהאריך בדבר, וסיים שבין מצד ההלכה ובין מצד המנהג אין לשנות בדבר זה.

גם אצל רבני ספרד ועדות המזרח מוזכר שהבימה תהיה דווקא באמצע, כן הוא בבן איש חי (ויקרא א סע' יד), שדי חמד (ח"ה עמ' 232 אות יג)[14], כף החיים (סי' קנ ס"ק מג), קש"ע להרב רפאל ברוך טולידאנו[15] (סי' כו סע' טו וטז).

בעל האג"מ (שם) מתקשה עם הדמוי של החת"ס ומזכיר בכל זאת שגם למשיב דבר[16] היתה סברא דומה.  עם כל זה כיון שאין להם מקור לדמוי הזה, אומר האג"מ, אין להחמיר שיהיה מצומצם באמצע וצר המקום בשביל המתפללים רק שיהיה לכל הפחות מרוחק קצת ממקום שנעשה לארון הקודש, מקום שיוכלו להקיף בריוח בלא דחק. אבל גם הוא מסכים שכל זה בבית הכנסת קטן שממילא יכולים לשמוע קריאת התורה אבל אם בית הכנסת גדול מוכרחים לשים אותה באמצע כדי שכולם יוכלו לשמוע. וראה גם בילקוט יוסף (ח"ב עמ' רכא – ב) שמצדד כדעת הרב פיינשטיין זצ"ל שמלכתחילה יש לעשות הבימה באמצע אבל בדיעבד, בודאי, אין זה מעכב ומותר להתפלל באותו בית הכנסת[17].

 

1.  מדריגות לבימה

עוד עניין שקשור לבימה הוא מספר המדריגות שעולות אליה. המג"א (סי' קנ ס"ק ו) אומר: "ואין עושין יותר מו' מדריגות לבימה (זוהר ויקהל עמ' רו)".

הבן איש חי (פרשת ויקרא שנה א' ס"ק יד) כתב:

"התיבה שבאמצע בית הכנסת, שעומד שם הש"ץ[18], יש מדקדקין לעשות לה שבעה מדריגות, ויש בזה טעם ע"פ הסוד, כנזכר בזוהר הקדוש; אך איו זה מעכב לפום דעתי, דאפילו אם אין בה ז' מדריגות – דין תיבה יש לה לעניין הקפות ולכל דבר, ורק אם יש בה ז' מדריגות הוא מצווה מן המובחר".

 

ח. תמונות וציורים

מספר ז. וילנאי על ביהכ"נ "החורבה" הירושלמי: "על הקיר היו שני ציורים: בצד אחד ציור של מנורה גדולה, ובצד האחר – תמונה של הר סיני ועל פסגתו לוחות הברית"[19].

 אנחנו כאן לא ניכנס לתוך הסוגיה הרחבה של איך ליישב המנהג עם הדיבר השני מעשרת הדברות, האיסור לפסול פסלים ולעשות תמונות שונות. אנחנו נתחיל מהנקודה שיש כמה וכמה התבטאויות אמנותיות שהן מותרות, ונדון כאן בשני עניינים: האם בכלל יש מקום בבית הכנסת לציורים מכל סוג? ובאם כן וניתן לצייר בביהכ"נ, אלו מהם גם יכולים להתאים לאוירה, ולהשתלב בכוונה הכללית של ביהכ"נ?

לגבי הנקודה הראשונה, האם בכלל יש מקום בתוך הבית הכנסת בשביל תמונות מכל סוג, נקדים מה שהגמרא אומרת במסכת ברכות (ה:) "אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר (ישעיה לח, ב) "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל".  המימרא הזו נפסקת להלכה ברמב"ם (הל' תפלה פ"ה הל' ו) באומרו "ויחזיר פניו לכותל" (וראה בלחם משנה ששואל למה לא התבאר דין חציצה). בטור (סוף סי' צ) מופיעה הלכה זו בערך בלשון הגמ'. ושם בב"י מביא בשם האבודרהם שמצטט תשובה מהרמב"ם שנשאל אם בבגדים המצויירים יש עניין של חציצה או לא, והשיב שכדי שנוכל לכוון בתפלה כמו שצריך עלינו לסלק כל דבר שעלול להסיח את דעתנו מהתפלה, וזה הטעם לדין הגמ' בחציצה בינו לקיר. לכן, בבגדים המצויירים, אם אינם בולטים מהקיר, אע"ג דמדין חציצה אין איסור בדבר, אבל מטעם הסחת הדעת אין מן הראוי שיהיו מול העיניים, כיון שבקל הם יכולים להסיח את דעתו של המתפלל מתפלתו. ואם במקרה מתפלל במקום בו יש בגד מצוייר, אומר שם הרמב"ם, המנהג לעצום את העיניים.

המרדכי (מסכת ע"ז פרק כל הצלמים סי' תתמ) מביא תשובה מרבנו אפרים לרבנו יואל על "צורת עופות וסוסין שציירו בביהכ"נ אם מותר להתפלל שם", והתיר. מאידך גיסא, הוא מביא מעשה שהיה עם רבנו אליקים חמיו של הראב"ן, שציוה להסיר צורות אריות ונחשים שציירו בביהכ"נ בקולוניא. (שתי הדעות מוזכרות בדרכי משה, סי' צ).

המחבר (שם סע' כג) הביא פסיקתו של הרמב"ם לאסור תליית הבגדים הללו, וגם הרמ"א נטה לשיטה המחמירה מבין השיטות המובאות במרדכי. המג"א מזכיר שהאיסור הזה לא רק בדברים התלויים על הקיר אלא גם על הקיר עצמו יש איסור, אלא אם כן הציורים הם למעלה מקומת האדם, ופירש המחצית השקל: "דשם אין לחוש שיסתכל בהם דלא מצי בשעת תפלת י"ח דצריך ליתן עיניו למטה אלא דגם בשאר תפלה אין דרך להסתכל למעלה".

הרב קוק זצ"ל (דעת כהן סי' סד) הוא אולי הראשון לכוון אותנו לכיוון חדש. הרב קוק משיב על התמה במנהג שפשט לעשות בבתי הכנסת דמויות של השמש, הירח, הכוכבים והמזלות. הוא גם מביא דוגמא ממה שראה כשהיה ילד את י"ב מזלות קבועים בתקרה מעל הבימה, ולדעתו נהגו היתר לא רק בהשארתם אלא גם בעשייתם. הרב הסביר שהראשונים התנגדו לצורות של עופות וחיות שאין להן שייכות לתפלה אבל ה"מזלות, שהתפלה ההיא עוסקת בהם, מעורר הציור את הכוונה".

 

ט. סדר הישיבה

כתבו בתוספתא (מגילה פ"ג הלכה יד):

"כיצד היו זקנים יושבין?  פניהם כלפי העם ואחוריהן כלפי קודש. כשמניחין את התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי קודש. [כשהכהנים נושאים כפיהם פניהם כלפי העם ואחוריהן כלפי קודש.]חזן הכנסת [פניו כלפי קודש] וכל העם פניהם כלפי קודש שנאמר (ויקרא ח, ד) ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד." פירש המנחת בכורים, "ומשה מדבר עמהם ומסתכל נגדם נמצא פניו אל העם ואחוריו אל הקודש והעם פניהם כלפי הקודש."

ברמב"ם (הלכות תפלה פי"א הלכה ד) כתוב:

"כיצד העם יושבין בבתי כנסיות?  הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל. וכל העם יושבין שורה לפני שורה ופני השורה לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה.

ובעת ששליח ציבור עומד לתפלה עומד בארץ לפני התיבה ופניו לפני הקודש כשאר העם."

בערך כך לשון הטור בסוף סימן קנ וברמ"א (סי' קנ סע' ה).

המחבר השמיט דין זה, והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל (היכל יצחק או"ח ט) מעלה שאולי גם המחבר מסכים למה שמובא בט"ז (ס"ק ב) בשם הלבוש לגבי זמנינו שלא נוהגים לפי הסדר הזה, כי היום כולם קונים את המקומות שלהם. הרב הרצוג מסביר את דעת הב"י שאומר שהזקנים פניהם כלפי הצבור משום כבוד הצבור, שזה היה כשבאמת מדובר היה בזקנים, דהיינו תלמידי חכמים, שישבו בצד המזרח והיה בזה קיום של "והיו עיניך רואות את מוריך"[20].  היום לא שייך טעם זה מאחר ומוכרים את המקומות שבשורה הראשונה וממילא אין להקפיד על אלה שיושבים שם שיהיו פניהם כלפי העם. 

הרב הרצוג (שם) מזכיר שבאנגליה סידרו הספסלים בבית הכנסת "חצים פניהם כלפי צפון וחצים כלפי דרום. ויש בתי כנסיות שהיושבים במזרח פניהם כלפי העם אבל אין אחוריהם כלפי הקודש,[21] שארון הקודש עומד באמצע כותל המזרח וכו' ולא שמענו מי שיערער בדבר. ובביהכ"נ הנ"ל התפללו וכו', ואחריו הכהן הגדול מאחיו ציס"ע הגרא"י הכהן קוק זצ"ל ולא שמענו שום פקפוק ומסתמא היה להם על מה לסמוך, והנראה שסמכו על הלבוש".

 

י. כמה עניינים שונים

1. כיור

בספר נתיב בינה מאת הרב יששכר יעקבסון זצ"ל, חלק א' עמ' 108 (אות י): "בכל בית כנסת אנו מוצאים כיור לשם נטילת ידיים לפני התפלה וכו'."

 

2. שירותים

עיין בביאור הלכה סי' ג ד"ה יהא שמדבר שם על החשיבות של בניית בית הכסא לרבים, לא רק מטעמי צניעות אלא שיש בזה גם משום הסרת מכשולים, שכן אסור להתפלל בזמן שצריכים לשירותים. לכן, אם לא יהיה להם מקום קרוב, או שיעברו על הלכה זו וימשיכו להתפלל, או שילכו הביתה ויפסידו את התפלה בצבור. עם בניית בית הכסא ממילא יהיה צורך להתקין כיור לנטילת הידים.

 

3. זכר לחורבן בבית הכנסת

בשו"ת מהר"ם רוטנברג (כתב יד פארמא) סי' שלג[22]:  "הסד ביהכ"נ בסיד נראה שצריך להניח אמה על אמה, ויותר צריך הכירא בית שבני אדם רגילים לבא שם תדיר"[23].

 

4. הדלקת נרות ונר תמיד

א.  הכל בו כותב (סי' יז): "וכתב הרבי אשר ז"ל נהגו כל העולם להדליק נר בבית הכנסת קודם שיכנס אדם שם להתפלל. ונראה בעיני כי טעם המנהג הזה משום הא דאמרינן בברכות (ו.) עשרה קדמה שכינה ואתיא, ע"כ צריך להדליק הנר ולהקדים, ועוד מפני שכן היו עושין במקדש". וזו היא הלכה לכל אחד ואחד שכשהוא נכנס להתפלל מדליק נר.

ב.  בטור ובש"ע בסי' קנא סע' ט הזכירו המנהג להדליק נרות לכבוד בית הכנסת. (ומשמע שהלכה זו באה בנוסף להלכה הקודמת, עי' קש"ע להרב טולידאנו, סי' כז סע' כב – כג).

ג.  בשו"ת מלמד להועיל להרב דוד צבי הופמן זצ"ל (ח"א או"ח סי' כא) נשאל אם מותר לעשות נר תמיד ב"שלהבת מאירים שקורין גאזליכט (מנורת גז)" והשיב שכבר נתפשט המנהג להתיר ומנה כמה בתי כנסיות שהיה להם כן בהיכל שלהם.

 

 

—