ראשי פרקים
הקדמה
פרק א' –
מושג "בית הכנסת"
פרק ב' – הגזרות המסדירות את השמוש
התקין בבית-הכנסת
פרק ג' – מורכבות שאלת בית הכנסת הבנוי על תנאי
פרק ד' – אכילה ושתייה בביה"כ:
גלגוליה של הלכה והשלכותיה
פרק ה' – האתגר: שמירת קדושת המקום תוך
סיפוק הצרכים של בני הקהילה
פרק ו –
דברי סכום
בבליוגרפיה
& & &
הקדמה
בהיסטוריה של העם
היהודי הפך ביה"כ להיות הסמל החי של תמידות הקשר בינו ובין יוצרו. בהרבה
מקרים עצם ההליכה לביה"כ נתפסה כקבלת ההשתייכות לחיים קהילתיים, ובמידת מה,
גם לערכים המקוריים של כנסת ישראל.
בכל הדורות – ובמיוחד בגולה ארוכת ימים כל כך – כשרצה היהודי לרדת לשורש נשמתו האמיתי ובכך לחדש
את בריתו עם קונו, המקום הראשון שפנה אליו היה ביה"כ. בגלל חשיבותו ומרכזיותו
בתוך עולם הדמויים היהודי, מוכרחים אנו להקדיש לו כמה מילים כדי שיתברר לנו מיקומו
בתוך עולם היהדות.
הרמב"ם,
בלשונו הצחה, מציין בהל' דעות (פ"ד הל' ל"ג) ש"כל עיר שאין בה עשרה
דברים האלו, אין ת"ח רשאי לדור בתוכה, ואלו הן […]
ובית הכנסת וכו'": מכאן נלמד שביה"כ הוא חלק אינטגראלי של החיים התקינים
בחברה מתוקנת, הרואה בשאיפה רוחנית ובפנייה לבורא צרכים הכרחיים, שיש למצוא להם
מענה.
לא רק זאת, אלא
שאם ישוב רוצה להעלות על המפה הארצית כאתר חשוב, חייב לבנות בתוכו מסגרות המאפשרות
את הקליטה של הגורמים האינטלקטואליים המתסיסים: זאת אומרת את תלמידי החכמים.
בהלכות תפילין
ומזוזה וספר תורה, (פרק ו' הל' ו') הרמב"ם קובע שהר הבית, הלשכות והעזרות
ובתי כנסיות ובתי מדרשות –
שאין בהן בית דירה פטורין ממזוזה, לפי שהן קדש: ומזה, שמעלת בית הכנסת שונה ממעלת
בית פרטי עד כדי כך שמוגדרת כ"קודש", באותה מעלה של ביהמ"ק עצמו.
מתוך ההגדרה עצמה
של ביה"כ – שעליה נדבר בפרק הבא – נובעת המעלה המיוחדת של התפילה הנערכת בתוכו, עד
כדי כך שהרמב"ם בהל' תפילה וברכת כהנים פ"ח הל"א אומר "[…] ולעולם ישכים איש ויעריב לבית הכנסת, שאין
תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. וכל מי שיש לו ביה"כ
בעירו ואינו נכנס לתוכה להתפלל נקרא שכן רע". ומשמע מדיוק בדבריו, אפילו אם
יתפלל שם ביחיד!
יראת המקום זו
נשאבת ישירות מביהמ"ק שבירושלים, כך שגם הגעגועים הלאומיים של העם הגולה
מוציאים את סיפוקם בין כתליו. אותן רגשות יביאו להגדרת ביה"כ כ"מקדש
מעט". (מגילה כ"ט.) והרמב"ם מצידו, במניין המצוות שלפני משנה תורה
(מצוות ל"ת ס"ה) ילמד שאסור "לאבד בית המקדש או בתי כנסיות
או בתי מדרשות, שנאמר: "אבד תאבדון, לא תעשון כן לה' (דברים י"ב,
ג'-ד')"
יש מי שרוצה
להפיק מאמירה זאת שקדושת ביה"כ היא דאורייתא (אנציקלופדיה התלמודית ערך
"בית הכנסת"). אבל לענ"ד דבר זה אינו מוכרח, כיון שבחבורו הגדול
אין שום איזכור לטענה כזאת, ולהיפך, כל דבריו מצביעים על כך שמדובר בקדושה דרבנן,
ועל היותה בלתי קשורה לשמוש בפועל של ביה"כ בעצמו.
כנראה
שהרמב"ם התכוון להתייחס אך ורק לזיקה הרעיונית של ביה"כ לבית המקדש,
ואכן בספר משבצות זהב (סי' קנ"א סק"א) סובר במפורש שמורא ביה"כ הוא
רק מדבריהם.
פרק א' –
מושג "בית הכנסת"
ההגדרה
המינימאלית של מושג "בית הכנסת" נובעת משלוב של שלוש הלכות נפרדות:
1. משנה תורה –
הלכות תפילה וברכת כהנים –
(פרק י"א – הל"א):
"כל מקום
שיש בו עשרה מישראל צריך להכין בו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה,
ומקום זה הנקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות
להן ס"ת נביאים וכתובים".
מכאן שבית הכנסת
הוא "בית", ז"א חדר המיועד לצרכי התפילה.
2. משנה תורה –
הלכות תפילה וברכת כהנים (פרק י"א הלכה י"א):
"רחובה של
עיר, אף על פי שהעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות מפני שהקבוץ רב ואין בית הכנסיות
מכיל אותן, אין בו קדושה מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפילה.
וכן בתים וחצרות שהעם
מתכנסים להן לתפילה, אין בהם קדושה מפני שלא קבעו אותן לתפילה בלבד,
אלא עראי מתפללים בהן כאדם שמתפלל בתוך ביתו".
מכאן:
א. שאך ורק חדר
יכול להיות בית כנסת.
ב. שחייבים ליעד
אותו רק לתפילה, וזאת, לאו דווקא בעת הבנייה.
ג. שצריך שאנשים יפקדו אתו בפועל להתפלל בו
בעת התפילה באופן קבוע וסדיר.
3. שו"ע (סי' קנ"ג – סע' ח'):
"בנו בית
סתם והקדישוהו אח"כ לבית הכנסת, אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו, אפילו אם
בנאוהו לשם לבית הכנסת. וכיון שיתפלל בו, אפילו אורחין לפי שעה, כיון שהיה מיוחד
לתפילה, קדוש, ואם לפי שעה הקדישו הכל לפי מה שאמרו (מקור: ירושלמי, הביאו
הרא"ש על מגילה כ"ו)".
מכאן:
א. שהיחוד או – בלשון ההלכה –
ההזמנה צריכה לחול לפני המעשה (=השמוש הפיסי בביה"כ).
ב. שאפשר להקדיש
"לפי שעה", והדבר יהיה בעל תקף.
חשוב לציין
שהעניין של ההקדשה לפי שעה, מקורו במרדכי על מס' מגילה, ולא ברי לי עד תום אם
הרמב"ם היה מסכים לזה, כי לא נמצא במפורש בהלכותיו שום אפשרות להפקיע את
קדושתו.
נמצאנו למדים – כשהב"י עצמו כותב (בסי' קנ"ג ד"ה
ואם בנו, (לגבי מטפחות לס"ת) –
"[…] דבהנך דבפנך שעשאן לשם ספר
אינן קדושות אלא משעת תשמיש, כ"ש
בבנאה (-את החצר) לשם ב"ה
שאינה קדושה אלא משעת תשמיש […]
זמון בדבור בעלמא והזמנה גרידתא בין בדבור בין במעשה לא הווה הזמנה אא"כ עשה בדבור
ומעשה, כדרב חסדא (סנהדרין מ"ח.) […]".
מובנת מאיליה ההשוואה המלאה בין בית הכנסת וחפץ של תשמיש מצווה, לדוגמא כיס התפילין.
בנוסף יש לציין
שקיימת מחלקות דרבנן אם הזמנה סתמית פירושה "לעולם" (גר"א) או
שצריך דווקא לומר במפורש "לעולם" (ראה מ"ב סי' מ"ב סע"ק
י"ב); המ"ב מוסיף (בסי' מ' סע"ק כ"ד, על סמך המג"א בסימן
מ"ב ס"ק ה') שחזרה על המעשה בקביעות או מעשה שבזמן עשייתו מצורפת
ג"כ כוונה לחזור על אותו מעשה תמיד, נחשבים כהזמנה. (ראה ג"כ ביאור הלכה
בסי' מ' ד"ה דאזמיניה) אכן, בזה מתנגד המ"ב לב"י שדיבר על הזמנה
מתוך דבור דווקא.
בקשר לאותה בעיה – ז"א מה הן הגבולות של ההזמנה האוסרת את
החפץ, ובמקרה שלנו האוסרת את השמוש הבלתי רצוי בבית הכנסת או את מכירתו – מתבטא גם בעה"ש (בסי' מ"ב ס"ק
ד'): "כתב הרמב"ם פרק ד' דין ט': כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחם בו
נתקדש ואסור להשתמש בו בדברי חול. הכינו ולא הניח בו או הניח בו עראי ולא הכינו,
לא נתקדש. והרי הוא חול כמו שהיה עכ"ל, ונ"ל מדקדוק לשונו דדוקא בהנחת
עראי לא נתקדש בלא הכנה, אבל בהנחת קבע נתקדש גם בלא הכנה, דהתשמיש שבקביעות עושה
גם ההכנה […] ונ"ל דבגמרא (ברכות
כ"ג:) "ימים" מקרי קביעות […]".
נחתום פרק זה בחומר למחשבה:
1. האם
בתי הכנסת שלפנינו, הם "בתי כנסת" מבחינה הלכתית טהורה?
2. האם
אפשר להגדירם כנקבעו אך ורק לתפילה?
3. במידה
ונקבעו רק לתפילה, האם הזמינו אותם באופן "סתמי" מבלי לפרט עד איזה זמן
הקדישו אותם?
4. היות
וביה"כ שייך לקהילה כולה, לועד הקהילה או לצבור הפוקד אותו, שרוצה או לא רוצה
שישתמשו בו לצרכים אחרים, מי מהם הוא המקדיש אותו ליעודו?
כל החששות האלו
מביאים – לפחות כשאין חוקת יסוד מפורשת
כתובה על אופי ביה"כ וחוקיו –
לכיוון אחד שהוא: ספק דרבנן.
אצרף לזה את
העובדה שדווקא בא"י –
המקום שבו מושרש ביותר הנוהג להשתמש בביה"כ גם לצורכי צבור שונים, הכוללים
בין השאר אכילה ושתיה –
מודעים וודאי אנשי הקהילה שלא רק לתפילה ישתמשו בביה"כ שלהם; ואז, מן הסתם,
לא נוכל להגדיר מקומות התפילה בארץ כ"בתי-כנסת" מבחינה הלכתית, כי אם
בקושי רב, כך שלא נזדקק לאותן ההגבלות ההלכתיות הנדרשות במקרה כזה.
פרק ב' –
הגזרות המסדירות את השמוש התקין בבית-הכנסת
נכללות הן בשבע
ההלכות – מהל' ה' עד הלכה י"א – של הפרק הי"א בהל' תפילה וברכת הכהנים של
הרמב"ם, כשמקורן הוא הכתוב במס' מגילה (דף כח. וכח:.) ואלו הן בקצרה:
א. התנהגות
של כבוד כלפיהן: כיבוד, ריבוץ, תאורה, וריהוט הראוי לישיבה נוחה לפי מנהג המקום.
ב. אסור
קלות ראש: כגון שחוק והתל ושיחה בטלה (היינו: "הדבור אשר אין תועלת בו לאדם
בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב ספורי ההמון שארע ומה שהיה […]"
כפי שהרמב"ם עצמו מגדיר זאת בפרק ראשון של מסכת אבות, משנה ט"ז).
ג. אסור
שמוש להנאה פרטית: אכילה, שתיה, טיול, כניסה מחמת חמה או גשם, וכדו'. היוצאים מן
הכלל הם חכמים ותלמידיהם שמותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק.
ד. איסור
חישוב חשבונות: כאשר יוצא מהכלל חשבונות של מצווה, כקופת צדקה ופדיון שבוים.
ה. איסור
הספד: יוצא מהכלל גדולי חכמי אותה העיר.
ו. איסור
כניסה בו שלא לצורך מצווה: כמו איסור "קפנדריה".
ז. חיוב
כל הדברים האמורים גם בחורבנם של בתי כנסת, (יוצאים מהכלל כיבוד וריבוץ) הטעם:
"בקדושתן הם עומדים".
ח. איסור
תלישת עשבים העולים בתוכם כשהם בחורבנם, ובדיעבד משאירים אותם במקומם, משום עוגמת
נפש.
בעל השו"ע הוסיף לאלו (סי' קנ"א סעי' ו' עד ח'):
א. איסור כניסה לביה"כ בסכין ארוך או
בראש מגולה.
ב. היתר רקיקה.
ג. קינוח הטיט שע"ג רגליו קודם שיכנס,
"וראוי שלא יהיה עליו ועל בגדיו שום לכלוך".
הרמ"א (באו"ח סי' צ"ח סעי'
א') אסר לאדם לנשק בניו ובנותיו הקטנים בביה"כ, "כדי לקבוע בלבו שאין
אהבה כאהבת המקום בה'".
המבי"ט (ח"ג פרק ד') אוסר לשחוט
בתוכו.
כאן נשאלת השאלה: האם מקום שנקבע
כביה"כ, והשתמשו בו גם בדרכים האסורות (למשל: מסיבות, רקודים, וכו') נשאר בכל
זאת בקדושתו?
האם לכתחילה צריכים אנו לחפש מקום אחר
להתפלל בו או לא?
התשובה נמצאת
בשו"ת אג"מ (ח"ב סי' ל'), כך: "[…]
ואם נקבע המקום מתחילה לתפילה יש בו קדושת ביה"כ אף שאח"ך התחילו לעשות
שם מעשה התועבות, דלא אפשר שוב לסלק הקדושה בשום דבר […]
ויהיה רשאי להתפלל שם, ובעשרה יהיה תפילה בצבור […]".
ובכמה שנוים,
אותה תשובה נשנית באג"מ (או"ח ח"א סי' ל"א): "[…] ועיין בבאר היטב סי' קנ"א סק"א בשם
הרמ"א, דאפילו נעשה בביה"כ עבירה –
שמצאו לשמש מתעולל עם נערה –
שמותר להתפלל שם, וכל קדושת ביה"כ עליו […]
ועוד עדיין הוא נשאר קבוע לתפילה ולקדושת בית הכנסת […]".
פרק ג' – מורכבות שאלת בית הכנסת הבנוי על תנאי
במסכת מגילה (דף
כ"ח:) כתוב "[…]
ומכבדים אותן [בתי-הכנסת] ומרביצין אותן כדי שלא יעלו בהן עשבים, א"ר יהודה
אימתי? בישובן, אבל בחורבנן מניחין אותן לעלות. עלו בהם עשבים לא יתלוש מפני עגמת
נפש, אמר ר' אסי: בתי-כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין ואעפ"כ אין נוהגים בהם
קלות ראש. ומאי ניהו? חשבונות! […]"
ממבט ראשון כבר אפשר לזהות את הבעיות
הפרשניות של הקטע, ואלו הן:
א. אי-הבהירות
של המושג "עשיית בית הכנסת על תנאי": על איזה סוג של תנאי מדובר כאן?
ב. (בגלל
הסמיכות בגמרא) האם התנאי הזה מועיל גם כשביה"כ קיים או רק כשהוא בחורבנו?
ג. האם
"הנוהג" הזה –
להתנות על ביה"כ –
שייך אך ורק בבבל או בכלל התפוצות? ומה בקשר לארץ ישראל?
ד. האם "הנוהג"
הזה קשור לכל האיסורים וההנהגות שציינו לעיל כמיוחדים לביה"כ או רק לחלק מהם?
ה. האם
התנאי האמור צריך להיות מפורש או לא?
ראשית, הנה פסק
ההלכה של מרן בשו"ע (סי' קנ"א סע' י"א): "אם בשעת בניין
בה"כ התנו עליו להשתמש בו, מותר להשתמש בו בחורבנו, אבל בישובו לא מהני תנאי,
ואפילו בחורבנו לתשמיש מגונה כגון: זריעה וחשבונות של רבים, לא מהני תנאי.
בד"א? בבה"כ שבחו"ל, אבל בבתי כנסיות שבארץ ישראל לא מהני שום
תנאי".
פסק זה נובע מהדעות המכריעות של התוס'
במגילה (כ"ח:) הרא"ש, הטור והמרדכי. הרמ"א אינו משיג על פסק מרן.
מובן ממנו
שהיתרון בתנאי הוא האפשרות להשתמש בביה"כ לצרכים אחרים - חוץ משמוש מגונה -
לכשיחרב.
אלא שהב"ח
(בס' קנ"ג ד"ה "כתב במרדכי") מדבר על סוג נוסף של התנייה,
והוא "[…] להתפלל בו עד זמן פלוני,
ואחרי כלות הזמן לא יתפלל בו כלל אז מהני תנאי, שלאחר כלות הזמן אין קדושת בית
הכנסת כלל, ומשתמש בו כל תשמיש שירצה […]".
במידה וטענתו של
הב"ח תואמת לשיטת הב"י, היא פותחת פתח רחב לשמוש בבתי כנסיות רבים
שבחו"ל אשר אינם פועלים כיום. אפשר יהיה להפוך אותם למרכזים קהילתיים,
למוזיאונים או אפי' לאולמות שהקהילה תשכיר למוסדות אחרים וכד'.
ואם ישאל, מנין הביטחון שאכן כך הותנה בעת
ייעוד המבנה לביה"כ? יענה, שאמנם כן, צריך קודם כל לבדוק בחוקת ייסוד
ביה"כ אם תנאי כזה מפורט בה. אבל גם אם לא ימצא שום מסמך בנדון, אפשר יהיה
להביע ספק בעניין, והיות וטיב הספק הזה דרבנן הוא, עלינו להקל.
בעקבות הב"ח
הולך בעל ה"ערוך השולחן" (באו"ח סי' קנ"א ס"ק י"ד)
ומנסה לתרץ בכך את הקושיה המפורסמת על הרמב"ם: למה השמיט הרמב"ם מכל וכל
את דין בניית ביה"כ על תנאי מתוך הלכותיו השייכות לבית הכנסת?
ומסביר : "[…] יראה לי שהיה מפרש פירוש אחר, דבאמת מאי שייך
תנאי כנגד דיני קדושתן? דכל זמן שהן בקדושתן הרי בהכרח שתהא קדושתן עליהן, כמו
המקדיש דבר לבדק הבית ויתנה שיהיה יכול להשתמש בו, הרי בוודאי מעל ובוודאי לא מהני
– בין בבניינו בין בחורבנו, דמי יכול להפקיע הקדושה
שכנגד הדין? אלא מפרש "על תנאי" –
שיהיה ביכולת למוכרן להדיוט, כמו שיתבאר בסי' קנ"ג. וזה ביאר בפ' י"א שם
וזהו מותר, שעושין תנאי להפקיע קדושתן לגמרי –
דהווה כמקדיש לזמן – אבל כל זמן שמשתמשים בו
לגבוה, בע"כ חל עליו כל דיני הקדושה לעולם". (לי לא ברור תירוצו, מכיוון
שעד כמה שביררתי אין לדעת הרמב"ם אף פעם הפקעה גמורה של קדושת בית הכנסת, גם
לא במכירתו על תנאי מצד ז' טובי העיר: לשיטתו אין איסור מכירת בית כנסת של כפרים – וגם ללא תנאי בעת בנייתו –
אלא שקדושתו נתפסת בדמי המכירה. לכן ניתן לקנות איתם אך ורק בית כנסת אחר או דבר
שקדושתו נעלה יותר ממנו)
נביא כאן כמה ממגוון הדעות שנאמרו בעניין
זה:
הרמב"ן (מובא בר"ן על מגילה
כ"ח:) טוען שהתנאי בבניינם מועיל לצורכי עניים לפי שעה, אף שלא בשעת הדחק.
האור זרוע טוען לעומתו שהתנאי מועיל גם
בבניינם לכל מיני צרכים, אפילו לאכול ולשתות בתוכו.
המאירי בבית הבחירה טוען שהתנאי מועיל לשמוש
שיש בו קצת הנאה – כמו מפני החמה
או מפני הגשמים –
ושאין בו קלות ראש.
לאור הדעות
האמורות ניתן להניח שיש להתיר גם לערוך בו טכס של בת מצווה, ימי עיון בנושאים
שונים, כנס רבני וכדומה.
התנאי בשעת
בנייתן מועיל אך ורק בחו"ל כמו שפסק מרן לעיל, וזה לפי הפירוש של התוס'
ד"ה "בתי כנסיות" בדף כ"ח: וז"ל: "[…] ודווקא לאותן שבבבל מהני תנאי לעת בא הגואל
ב"ב תפקע קדושתן, אבל לאותן שבארץ ישראל לא מהני תנאי, שהרי קדושתן לעולם
קיימת[…]".
בעל השלטי גבורים מסביר ש"לא נאמר על
תנאי הן עשויות אלא לאורחיו, שבבבל היו מצויין אורחים העוברים ממקום למקום והיו
אוכלים ושותים בבתי הכנסת, אבל בני העיר אין נכנסים אלא לתלמוד תורה".
משמע מדבריו שדווקא בבבל היה שייך להתנות על בניינם מכח המנהג להאכיל את האורחים
בביה"כ, אבל אצלינו –
כך אולי ניתן להסביר המושג 'בני העיר' –
אין טעם ואין כח להתנות.
אך, לפי דעת מרן
התנאי יאפשר את כל ההתנהגויות שהיו אסורות בעת בנייתו של ביה"כ, חוץ משמושים
של גנאי.
מעניינת הגישה של
המג"א בהערתו על השו"ע : "[…]
הכא [ז"א שבישובן לא מתני תנאי] מיירי לתנאי של קלות ראש, כגון אכילה ושתייה
ובחמה מפני החמה, וכ"מ ברא"ש שם, וזריעה הוה קלות ראש ביותר ועגמת נפש
ביותר". משמע שלדעתו –
כמו שהובאה במ"ב –
לשאר תשמישים מהני תנאי עוד בישובן!
ולא עוד אלא
שמוסיף (בסי' קנ"א, סע"ק י"ב) : "[התנו עליו:] משמע דווקא שהתנו
בפירוש, אבל מסתמא לא אמרינן על תנאי הן עשויות, דדוקא בבבל היה כן אבל
לא בשאר ארצות". מהערה הזאת עולות שתי תוצאות הלכתיות בעלות משקל רב:
1. אין
נקיטת התנאי "סתמית" בשעת בניית בתי כנסיות בזמננו.
2. ארץ
ישראל כלולה בתוך שאר הארצות בעניין זה, כך שבעצם הוא פותח דלת לאפשרות להתנות גם
שם!
פרק ד' –
אכילה ושתייה בביה"כ - גלגוליה של הלכה והשלכותיה
למרות ההיתר המצומצם
לתלמיד חכם לאכול ולשתות בדוחק בביה"כ, במשך הדורות התעוררו דחפים להרחיב עד
הגבול המקסימאלי את ההיתר להשתמש בביה"כ לצרכים שאינם נוגעים ישירות לתפילה
ותורה. הסבות לכך רבות הן:
א. ראשית, עצם
כנויו של מקום התפילה "בית", ז"א המקום הראוי לאפשר את הבטויים
המוחלטים ביותר של "חמימות" ו"חופשיות" אנושית וביניהם – כמובן –
אכילה ושתיה.
המשבצות זהב, בפירושו על השו"ע (סי'
קנ"א ס"ק א') מגלה רגישות לנושא זה, ותמה על הסתירה : "[…] ועיין ברכות מ"ג. אמר רבא כביתו ארקיקה
ומנעל לא קפיד. קשה! א"כ, למה אין אוכלים שם, ובביתו עיקר היא תשמיש זה?!
ב. המנהג הקדום
לקבל אורחים בחיק ביה"כ. כבר הזכרנו מנהג זה בפרק הקודם בדעה של בעל שלטי
הגבורים, אבל כאן המקום להביא לתשומת-לב את המקורות התלמודיים של המנהג, ורצוני
להתייחס קודם כל לירושלמי מגילה (פ' ג' הל' ג') האומר:
"[…]
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא בר נש גביכון מלכלך באורייתא לגביכון תיהוון מקבלין
לי' ולחמרי' ולמנוי.
ר' ברכיה אזל לכנישתא דבית שאון, חמי חד בר
נש משזיג ידוי ורגלוי מן גורנה, אמר ליה אסור לך. למחר חמתו ההוא גוברא משזיג ידו
ורגלוי מן גורנה, אמר לי': רבי, לן שרי ולי אסור? אמר ליה כן [כי] אמר ריב"ל:
בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמודיהם! […]".
בפני משה מסביר:
"לספריא: מלמדי תנוקות שהם יושבים בביה"כ, אם יבוא אצליכם בר נש מלכלך
באורייתא, כלומר אפילו אינו בעל תורה הרבה, אלא כמי שהוא מוטבל במקצת ויודע מעט
בתורה, תהיו מקבלין אותו אצליכם: לו, ולחמריה ולבגדיו, לפי שמותר לכם כל תשמישי
הדיוט בו, ולפיכך תוכלו לקבל אף להיודע מעט וכיול ללמוד שם מה שיודע!"
ממקור זה משמע:
1. שהיו
משתמשים בביה"כ לא רק לתפילה אלא ג"כ לתלמוד תורה;
2. שהיו
רגילין לקבל בהם אנשים;
3. שלתלמיד
חכם מותר כל סוג של שמוש.
4. קשה
להבחין מי באמת תלמיד חכם, ובסה"כ כל יהודי יודע תורה במידת מה יכול להשתמש
בביה"כ כמקום עיון ולמוד.
ליתר חיזוק בא
התלמוד בבלי בפסחים (דף ק': וק"א.) ומוסיף "[…]
אותם ב"א שקדשו בביה"כ: אמר רב: ידי יין לא יצאו, ידי קדוש יצאו. ושמואל
אמר: אף ידי קדוש לא יצאו. אלא לרב למה ליה לקדושי בביה"כ? כדי להוציא בניו
ובני ביתו. ושמואל למה ליה לקדושי בבי כנישתא? לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו
וגנו בבי כנישתא. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: אין קדוש אלא במקום סעודה […]".
המאירי מבאר עוד
יותר "[…] למה מקדשים בביה"כ? תדע
שאין מקדשין שם אלא כדי להוציא את האורחים ידי חובתם ר"ל שמתחילה כשנתקן
לעניין [זה] הותקן ולא זזה התקנה אף במקום שאין אורחים שכל שהוא תקון חכמים – אע"פ שלאיזה סיבה נעשה – צריך לעשותו אע"פ שבטלה הסיבה, וכמו שמצינו
בברכה "מעין שבע" […]"
והרמב"ם מציג
את הדעה הזו כהלכה מפורשת, כך: "אין קדוש אלא במקום סעודה, כיצד? לא יקדש
בבית זה ויאכל בבית אחר, אבל אם קידש בזוית זו, אוכל בזוית שניה. ולמה מקדשין
בבית הכנסת? מפני האורחין שאוכלים ושותים שם". (רמב"ם הלכות שבת פ'
כ"ט הל' ח')
נכון שהתוס'
מסתייגים מן הפירוש הזה של הגמרא –
בעיקר בגלל הבעיה ההלכתית שאין קדוש אלא במקום סעודה –
אלא שלא נוכל להתעלם מן העובדה ההיסטורית שכך היה בפועל המנהג בשטח במשך הרבה
דורות; הנה עדות עצמית של הרב קאפח על כפר בתימן: "[…]
הכוונה בבית הכנסת עצמה ודלא כהתוספות […]
וכך היו בתי הכנסת של כל כפרי תימן, עשוים על תנאי שילונו בהם האורחים
ויאכלו וישתו שם. וכך היה נהוג בית הכנסת פתוח כל היום כל אורח הסר אל הכפר
מפנים אותו לבית הכנסת כי שם ביתו, אוכל ושותה שם ולן שם אם יום או יומיים
יעמוד". (מפי' הרב קפח הערה כ"ה במקום על הרמב"ם)
עובדה הסטורית
זו, היא שהביאה את הטור להגיד: "ונוהגים בכל המקומות שש"ץ מקדש
בביה"כ, ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג דהא קיי"ל כשמואל ש"אין קדוש
אלא במקום סעודה" ולדידיה אין מקדשין בביה"כ אלא לאפוקי אורחים דאכלו
ושתו בבי כניסתא דלדידהו הוי מקום סעודה, וכיון דהשתא ליכא אורחין דאכלי התם
קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה". (באורח חיים סי' רס"ט)
כתוצאה מן המגמה
הזאת, שמורידה תוקף הקדוש בביה"כ לדרגה של מנהג, ינסה השו"ע להשמיט את
ה"מנהג" הזה בהסמכו על "מנהג" אחר של א"י האוסר את הקדוש
במפורש (ראה סי' רס"ט סע"א).
במידה ונצמד לכלל
שגזרות לא מתבטלות בהעדר סבתן, תמהני על אלו שטוענים שדווקא בא"י תנאי שמוש
של בית הכנסת הם יותר נוקשים מבחו"ל. אפשר אולי להציע שתי אפשרויות:
1. שבא"י
לא נהגו לייחד מקום ביה"כ אך ורק לתפילה, או שהתנו במפורש שיהיה ראוי גם
לקלוט האורחים העוברים דרך שם. כך שא"א להגדיר אותו כבית כנסת במלא האיסורים
ההלכתיים הכרוכים בכך.
2. שהגזרה
האוסרת אכילה ושתייה וקלות ראש בתוכו נגזרה בזמן מאוחר יותר ממה שמובא במס' פסחים
ובירושלמי מגילה.
ג. שלישית,
הנסיון למשוך את הצבור לביה"כ ולהופכו למוקד פעילויות "דתיות"
למיניהן.
ניתן לציין שני מקורות מרכזיים בדיון הנוכחי
בתלמוד ירושלמי, ואלו הם:
ירושלמי סנהדרין (פ"ח הל' ב') […] רבי יוחנן הוה עליל לכנישתא בצפרא ומלקט פירורין
ואכיל ואמר יהי חלקי אם מאן דקדש ירחא […]
ובפסחים א' (הל' א') : ר' ירמיה בעי: בתי
כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהיו צריכין בדיקה? מה צריכה ליה? שכן מכניסים שם בשבתות
ובראשי חדשים […]
מציוני דרך אלו
יצאו כמה וכמה הלכות :
שו"ע
תל"ג הל' י' בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה מפני שהתנוקות
מכניסים בהם חמץ (טור בשם הירושלמי).
או"ח
קנ"א הל' ד' : "לצורך ביה"כ מותר לאכול ולישן בתוכו ומטעם זה ישנין
בליל יום הכפורים בביה"כ, ואפילו לצורך מצווה אחרת, כגון שנקבצים לעבר
השנה בביה"כ, מותר לאכול שם [הגהות מיימוניות פ' י"א מהלכות
תפילה, ירושלמי פרק קמא דפסחים]".
לענין בר מצוה
נאמרו שתי הערות אלה:
מג"א :
"[…] אם הנער דורש הוא סעודת
מצווה, אפילו אינו באותו יום [בר מצווה]" (סי' רכ"ה
סק"ד)
דג"מ :
"וסעודת בר מצווה משמע […]
שדינו כסיום מסכתא, והיינו אם הנער דורש או שהוא ממש ביום שנעשה
ב"מ".(יו"ד סי' שצ"א סע' ב')
עולה מכל האמור,
שנפתח פתח די נרחב לפני מי שרצה "להגמיש" את השמוש של בית הכנסת. עד כדי
כך שכמה חכמים ניסו לגדר את הנוהג או –
בלית ברירה – למדו זכות על הקהילות המקילות
והנה כמה דוגמאות:
מ"ב כ'
או"ח קנ"א : "עיין במג"א שהביא בשם הגהת סמ"ק דלא הותר
בסעודת מצווה אלא כגון סעודת עבור שנה שאין בה קלות ראש, שהיתה עשויה בפת וקטניות
בלבד. ור"ל לאפוקי סעודת מצווה שיש בה שכרות אסור אף בביה"מ
(פמ"ג) ומ"מ הנוהגים להקל לעשות סעודת סיום הש"ס
בביה"מ מפני שאין להם מקום אחר מרווח לזה, אין למחות בידם, דיש להם על
מי לסמוך".
ביאור הלכה : והמנהג עתה ששותין העם מים
בביה"כ – ואפשר שסומכין העולם על
הסוברין שבתי כנסיות שבחוץ לארץ על תנאי הן עשויין ומועיל אף בישובן
ולפי זה בא"י אין טעם להתיר". (או"ח קנ"א ד"ה ואין
אוכלין)
עה"ש […]
כשעושים סיום על מסכתא וכ"ש על יותר יכולים לאכול מעט בביה"מ דזהו סעודת
מצווה. ולקבוע שם סעודה גדולה נראה שאינו כדאי, ואין לעשות כן רק בדוחק גדול
וזהו דווקא בסעודת מצווה של ת"ח, ולא של מצווה אחרת כסעודת ברית מילה או
פדיון הבן או חתונה אסור, דאין לזה שייכות לביה"מ". (סי' קנ"א
ס"ק ו')
כה"ח סי'
קנ"א סקס"ג […]
וכתב [השדי חמד] שאפילו אם יהיה בזה איזה תקון לנאמת המת (כמו שאומרים שהברכות
ועניית אמנים מעלין נשמת המת) אבל ודאי אין זה בסוג דרכי ביה"כ, ואפילו אם
היו מתנים בו בפירוש – לא היה לנו להתיר, ובפרט
ששותים מידי דמשכר ולא יבצר מאיזה שחוק וק"ר ביניהם […]
אג"מ : […] וכמדומני שהרבה מקומות נוהגים להקל אף שלא בשעת
הדחק. ולצורך מצווה קצת –
כגון לאכול סעודה שלישית בשבת –
אף שאין צורך גדול שהרי יכול כל אחד לאכול בביתו, נוהגים כמעט בכל המקומות
להתיר, ואף לעשות משתה בקריאת החתן או בר מצווה נוהגים להקל – אף שאין ברור שיש בזה עניין מצווה. והחסידים
נוהגים בכל בתי כנסיות שלהן […]
אם מוכרחים לומר שנוהגים כרש"י והג"א בשם או"ז […] ונמצא שנפסק עתה כן להלכה אף אם אולי רק בדורות
האחרונים התחילו לנהוג כן". (או"ח א'-ל"א)
אך גם בזא לא
חסרו המורים בהיתר גמור לכתחילה, והנה דוגמא של אחרון מפורסם, הר' עובדיה יוסף
שליט"א בקצור שו"ע שלו (סי' קנ"א סע' ג'): "בתי כנסיות אין
אוכלים בהם, ואין שותין בהם ואין מטיילים בהם. אולם כשמתקיים שעור בהלכה או בהגדה
בביה"כ מותר לחלק לקהל כוס תה או קפה, לעוררם לשמיעת השעור. ומותר לסעוד
סעודה שלישית בביה"כ, כאשר אומרים שם דברי תורה. ומותר לאכול שם סעודת מצווה
גם במשתה ויין גדולה […]
ובלבד שישמרו על קדושת המקום ולא יבואו לידי ליצנות וקלות ראש חו"ש […] וכל סעודה שיש בה שכרות, אין לעשותה בביה"כ
אף שהיא של מצווה".
ובסע' י"ד :
[…] אם עורכים בביה"כ סעודת מצווה מותר להביא
לשם כלי שיר […]
כל זאת אחר שאמר בסע' ח' "אין ראוי
לערוך מסיבת בת מצווה בביה"כ […]".
בהלכה הזו הוא מיישר קו עם הר' משה פיינשטיין ז"ל שבתשובתו בחלק א' של
או"ח תשובה מס' ק"ד פוסק ש"עריכת בת מצווה בבית הכנסת […] אין לעשות זה בביה"כ בשום אופן, אף לא
בלילה, כי בביה"כ אינו מקום לעשות דברי הרשות, אף בנבנו על תנאי
והצערעמאניע של בת מצווה הוא וודאי רק דבר רשות והבל בעלמא […]
וכ"ש בזה שהמקור בא מהרעפארמער וקאנסערוואטיווער […]"
פרק ה' –
האתגר: שמירת קדושת המקום תוך סיפוק הצרכים של בני הקהילה
רצוני להביא
לתשומת לב הקורא במבט כוללני שלושה מקרים המהווים דילמות בעיני רועי הקהילה במאמצם
לבוא לקראת צרכי אנשיהם תוך כדי שמירת מסגרת ההלכה.
הראשון הוא לאפשר
לצבור העוורים לפקוד את ביה"כ למרות שהם מלווים בכלב; אחרי דיון הלכתי מעמיק,
הר' משה פיינשטין בשו"ת או"ח ח"א מ"ה מגיע למסקנה הבאה:
[…] ובוודאי שכלב לא גרע מחמור ואין לנו שעת הדחק
גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפילה בצבור וקריאת התורה וקריאת המגילה
בציבור. וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאוד, כגון בימים נוראים וכה"ג שרבים
מתאספים בעיר (עיין ברמ"א ס"ס פ"ח) שלכן ראיה גדולה להתיר לסומא
שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לביה"כ להתפלל ולשמוע קה"ת
וכדומה, אך טוב שישב סמוך לפתח, שלא לבלבל את הצבור.
וגם יש להסתפק
דאולי בכלל ליכא שום בזיון וקלות ראש בכניסה בהמה אלא כשהכניסה היא שלא לצורך
תפילה אלא לצורך התאכסנות כעובדא דירושלמי, אבל כשהכניסה היא לצורך תפילה של
בעליו אפשר אין זה דבר בזיון וקלות ראש כלל […]
ונוגע זה בביה"כ של א"י שאינו על תנאי שג"כ לפי זה יש להתירו אבל
אין זה ראיה ברורה […] אבל בביה"כ שלנו
(=בחו"ל) היא ראיה ברורה לענ"ד שיש להתיר […].
לטעמי, פסיקה זאת
היא הפסגה של התיחסות אישית ונרגשת שמתגשמת בהלכה חיה ואמיתית. אני לא יכול כי אם
להחל לכל משרתי הצבור של היום להגיע למרומים האלו ולעזור כח נגד הזיות הדמיון
השקריים הנולדים – הרבה פעמים – מפחד בלתי מוסבר.
סוג אחר של
התמודדות עם המציאות, היא השאלה –
שהועלתה במלוא חריפותה בתקופות היסטוריות מסויימות –
אם אפשר להשתמש בבית הכנסת ללימודי חול לתלמידים.
בשו"ת ציץ
אליעזר, על סמך העובדה של צפיפות בכיתות וחוסר מקום פנוי ללמוד הנושאים
לא-תורניים, הרב ולדינברג מתיר ללמוד אותם בבית הכנסת ונמוקיו העקריים, המופיעים
בחלק ט' סימן ט"ו הם:
הנושאים
האלו נחשבים לשם מצווה, היות ודווקא הודות ללמודים האלה התלמידים שלא מצליחים
בלמודים תורניים רגילים, יוכלו למצוא מקור לפרנסתם.
בעל
ההל' הגדולות החשיב ההליכה לסחורה כהליכה לדבר מצווה (ראה טור – שו"ע או"ח רמ"ח).
אפשר
שלמודי החול הקשורים אם למוד אומנות נחשבים בפני עצמן כצורך לדבר מצווה (ראה
קדושין כ"ט.)
המג"א
טוען שעל דברים שאין בהם משום קלות ראש מועיל תנאי אפילו בישובן.
הוא ג"כ
מציע: שטוב שהלמודים האלו ילמדו על גב למודי תורה, ולהוציא משם את ספרי התורה.
התייחסות בת
זמננו באותו נושא באה מהר' עובדיה יוסף שליט"א, שבסימן קנ"א סע'
כ"ג של קיצור שולחן ערוך שלו טוען כך: "תלמידים קטנים שרוצים ללמדם שפה
אחרת בביה"כ אחר סיים למוד השעורים בלמודי קודש, כדי למנוע מהם ללמוד שפה
זו בבתי ספר חילוניים שיושבים שם בתערובת בנים ובנות יחדיו, יש להקל ללמוד שפה
זה בבית הכנסת, וגם ע"י כך נמנעים מביטול תורה ע"י ההליכה והחזרה מבית
הכנסת לבית הספר. ומכל מקום, לכתחילה, עדיף יותר היכא דאפשר, לייחד כיתת למוד מחוץ
לבית הכנסת, במקום הסמוך והקרוב לשם, כדי ללמד שם לימודי חול."
הסוגיה השלישית
היא הרקודים בביה"כ בשמחת תורה: לדעתי הסוגיה הזאת מצביעה באופן מוחשי על
הצורך העמוק לנתינת בטוי חם לרגשות העם כלפי התורה והזדהותו שלו לחיי הקהילה. אלא
שגם לדברים האלו ההלכה הפסוקה שמה גבול ברור: שאלתי היא עד כמה הרבנים התמודדו עם
העובדה הזאת או העדיפו לא להוקיע הנוהג כדי "שמוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו
מזידין"?
כידוע חכמים גזרו
בעניין זה, והנה לשון הרמב"ם בהלכ' שבת פרק כ"ג הל' ה': "אין
מספקין ולא מרקדין ולא מטפחים בשבת, גזרה שמא ותקן כלי שיר, ולספק לאחר ידו מותר […]
כמעט באותו לשון,
הגזרה הזאת מופיעה בשו"ע או"ח סי' של"ט סע"ג, וגם הרמ"א
שם מציין שבאמת אין היתר לדבר אלא שבארצות האלו נהגו להתיר והוא ניסה ללמד עליהם
זכות. במס' ביצה דף ל"ו: משליחים את הגזרה ג"כ ליו"ט והוראות המשנה
הזו הועברו להלכה (רמב"ם הלכות יו"ט פ"א הל' י"ח – או"ח סי' תצ"ה סע"א וסי'
תקב"צ סע"א).
למרות כל ההוראות
האלו האנשים המשיכו לרקוד ולטפח בשמחת תורה, והנה כמה מן ההתייחסויות של הרבנים
לתופעה הזאת:
מ"ב על סי'
של"ט סק"י […]
"ואפילו בטפוח ורקוד אין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצווה, אלא משום הנח להם
וכו'.
אג"מ
או"ח ח"ב-ק' […]
אבל כיון שהמחבר פליג וטעם התוס' אינו ברור, היה מן הראוי להחמיר לכל הפחות לבעלי
נפש, אבל לדינא הא חזינן שמקילין.
ושימו לב עד איזה
גבול טרח העה"ש כדי ללמד זכות לאלו שנוהגים להקל באיסור, באמרו (סי'
של"ט סע' ט') : "ולפנ"ד נראה טעם פשוט דספוק ורקוד שלנו לא
נאסרו מעולם. דבזמן חז"ל היה זה בעת שמזמרין בכלי שיר והיו מטפחים
ומספקין ומרקדין ע"פ סדר השיר וכן משמע בירושלמי, אבל עכשיו אין זה כלל בעת
שמזמרין בכלי שיר אלא בעת ששוררים בפה שירי שמחה מטפחים כף אל כף טפוח בעלמא ולא
ע"פ סדרי השיר. והך סיפוק כף על ירך לא נודע לנו כלל. וגם הרקוד בעת השמחה
אינו כריקוד שלהם בסדר –
כרקוד נשים – אלא מרקדים בלא סדרים. ואין
כאן נדר שמא יתקן כלי שיר דאין להם שייכות זל"ז כלל ולא על זה גזרו חכמים.
ולכן גם בשמחת
תורה שמרקדים ומטפחים לפני
הס"ת וי"א הטעם דלכבוד התורה מותר לרקד. וקשה בעיניי לבטל שבית דרבנן
מפני זה, אבל לפמ"ש אתי שפיר דאין זה הרקוד והטפוח שאסרו חכמים וכמה
פעמים ראינו שגדולים מטפחים בידם בעת שמחה […]
ויש מן החכמים
המתירים לגמרי:
ב"י (סי'
של"ט) : "וכתב מהרי קולון […]
ז"ל בשורש ט' בשם רבינו האי שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרין קילוסין
דתורה, דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות […].
מגן אברהם על או"ח (סי' של"ט סע'
ג' סק"א) : "[ולא מרקדין:] ולכבוד התורה מותר לרקד בשמחת תורה
(מהרי"ק ב"י)".
פרק ו –
דברי סכום
·
מחוייבים אנו
להפריד בין המושג ההלכתי הטהור של "בית הכנסת" ובין התגשמותו הנוכחית
מול עינינו.
·
כתוצאה מכך
נובע שהרבה פעמים המציאות שלפנינו היא שלא מדובר בבית הכנסת - ובמיוחד כאן
בא"י - שמודעים מראש לכך שישתמשו בו גם לצרכים שונים מהתפילה.
·
הכרח הוא לרב
לחקור – ככל שניתן – על תנאי ייסוד ביה"כ לפני שיגיע להחלטה
הלכתית סופית.
·
כל ניסיון
לחזק המעמד של בית הכנסת כמוקד פעיל בחיי הקהילה כרוך בשתי סכנות :
הראשונה –
הנכונות להקריב את ההלכה על מזבח קירוב הלבבות בכל מחיר;
השניה –
ולא פחות חשובה – האדישות של הציבור כלפי המושג
של "כבוד" שהונחלנו מאבותינו, מושג שקשה בין להסברה ובין לתפיסה היות
ורגישותנו בנושא נחלשה בהשפעת החברה שבה אנו חיים.
אם כל זאת אני תקווה שנוכל להעביר – כפי שעשו אבותינו לנו –
תורת חיים לדורות הבאים.
—
ביבליוגרפיה :
§
דברים י"ב – ג' י"ד.
§
תלמוד בבלי – מגילה כ"ו. כ"ח. וכ"ח: כ"ח: תוס' ד"ה
בתי-כנסיות וד"ה ואעפ"כ ל"ב. תוספתא ב'-י"ח. ברכות כ"ה:
כ"ו. תוס' ד"ה ספר תורה, לב: שבת י"ד. תוס' ד"ה בלא,
קי"ט. פסחים ק'. ק"א. תוס' ד"ה אין אוכלין, ביצה ל'. תוס' ד"ה
אין מטפחין, ל"ו: סנהדרין י"ז: ע':
§
סופרים: פרק ג' – הל' י' עד י"ג, ט"ז.
§
תוספתא: בבא מציעא י"א-י"ב. מנחות
ל"ב:
§
ירושלמי מגילה פ"ג הל' ג'. סנהדרין פ"ח – הל' ב'. פסחים פ"א – הל' א.
§
ר"ן –
מגילה דף ט' ד"ה בתי כנסיות ופרק קמא דפסחים ד"ה חצר.
§
שלטי גבורים – על הרי"ף במגילה דף ט' אות ג'.
§
רא"ש ומרדכי על הסוגיה במגילה כ"ח:
§
המאירי –
'בית הבחירה' על הסוגיות במגילה כ"ח:, פסחים ק"א. סנהדרין ע':, ביצה לו:
§
הרמב"ם: ספר המצוות ל"ת מס' ס"ה.
מניין המצוות שלפני המשנה תורה ל"ת מס' ס"ה. פירושו על המשנה – משנה קמא בפרק בני העיר. משנה ב' פרק ה' מסכת ביצה. ספר אהבה – הל' תפילה וברכת כהנים פ' י"א. הל' מזוזה וספר תורה פ"י
הל' ז' וי"ג. ספר זמנים – הל'
קדוש החדש פ"ג הל' ז'. הל' שבת פ' כ"ג הל' ה'. הל' שבת פ' כ"ט הל'
ח'. הל' יום טוב פ"א הל' י"ח. ספר עבודה – הל' בית הבחירה פ"א הל' י"ט.
§
טור – סי'
רס"ט
§
ב"י: על או"ח, סי' קנ"א ד"ה
ורבינו כתב סתם. סי' קנ"א ד"ה כתבו הגהות. סי' קנ"א ד"ה ואם.
סי' קנ"ג ד"ה: ואם בנו. סי' רס"ט – על או"ח סי' של"ט ד"ה: וכתב מהר"י קולון.
§
ב"ח: סי' קנ"ג ד"ה כתב במרדכי. סי'
רס"ט
§
חדושי הגהות – על הטור או"ח סי' תל"ג, אות ג'.
§
שו"ע: או"ח סי' קנ"א. או"ח סי'
קנ"ג. או"ח רס"ט סע"א. או"ח סי' של"ט סע"ג.
או"ח סי' תל"ג סע"י. או"ח סי' תצ"ה סע"א. או"ח
סי' תקכ"ד סע"א. יו"ד סי' רפ"ב סע"א, ז' וח'.
§
ט"ז – סי'
קנ"א סק"א
§
מג"א: סי' קנ"א על סעי"א – על או"ח. סי' רכ"ה ס"ק ד' – על או"ח. סי' של"ט סק"א – על או"ח
§
מחצית השקל – על המג"א בסי' קנ"א סעי"א באו"ח
§
משבצות זהב – סי' קנ"א סק"א באו"ח
§
דגול מרבבה – סי' שצ"א סע"ב באו"ח
§
אשל אברהם – סי' של"ט סע"א באו"ח
§
ביאור הגר"א – סי' תל"ג באו"ח.
§
משנה ברורה, שער הציון וביאור הלכה – בכל סמנים וסעיפים באו"ח דלעיל.
§
עה"ש: או"ח סי' קנ"א סק"ב, ה',
ו', ז', י"ג, י"ד, כ"ו. או"ח סי' רס"ט סק"ב.
או"ח סי' של"ט סק"ט
§
כף החיים –
או"ח ח"ב סי' קנ"א סק"ט, י"ב, ל"ד, ס"ג
§
שמירת שבת כהלכתה – ח"א פ' ט"ז ס"ק מ"ב ומ"ג
§
ילקוט יוסף – ח"ה, דף קפ"ח, הל' י"ב והערה י"ג
§
קצור שו"ע "ילקוט יוסף" – סי' קנ"א הל' ב', ג', ה', ח', י', י"ד, כ"ג,
כ"ד, כ"ו
§
דרכי טהרה של הר' מרדכי אליהו – פרק כ"ב
§
הערות הר' קפח בהוצאת משנה תורה משלו: ל"ת מס'
ס"ה לפני המשנה תורה, הערה נ"ח. הל' שבת, פרק כ"ג, הל' ה', הערה
י"א. הל' שבת, פרק כ"ט, הל' ח', הערה כ"ה.
§
ספר –
'המפתח הגדול' של הר' שרגא פייטל הלוי לוין, בני ברק השתנ"ו.
§
תשובות הרמב"ם – סי' קס"א
§
ציץ אליעזר – או"ח, ח"ט סי' ט"ו
§
אגרות משה: או"ח א' – ל"א, מ"ה, ק"ד. או"ח ב' – ל', צ"ז, ק'.
§
יחווה דעת – ח"ג מ"ט
§
יביע אומר – או"ח ח"ג סי' כ"ט
§
אנציקלופדיה תלמודית – כרך שלישי, הוצאת אנציקלופדיה התלמודית, ירושלים, ערך "בית
הכנסת".
