הרב אלדד זמיר

 

 

החזנות בדורנו, לאן?

לבירור מעמד החזן במשך הדורות

חזור לתוכן

 

ראשי פרקים

 

הקדמה - לאן מועדות פני החזנות בדורנו אנו?

חלק א' - תפקידי החזן בראי הדורות

היחס לחזן בדברי רבותינו ובקרב פשוטי העם

מיהו החזן הראוי?

חשיבות נוסח התפילה במלל ובניגון.

במלל

בניגון

האם התנגדו רבותינו לתופעת המנגינות הזרות בתפילה?

סיכום ביניים:

חלק ב' – החזן בדורנו

מיהו החזן החדש האידיאלי?

            מסקנות מעשיות

סיכום

ביבליוגרפיה

 

&      &     &

 

הקדמה

נער הייתי, עוד לא זקנתי, וכבר יצא לי להסתובב לא מעט בעולם. חזנים רבים זכיתי לשמוע ואף להכיר מקרוב. כאורח לרגע הרואה כל פגע, אני יכול להעיד, שברבים מהמקרים, לאחר פגישה עם חזנים, נשארה בלבי תמיהה גדולה: רבות מוזהר ומתואר בהלכה, תפקידו האחראי של החזן כנציג הציבור, מדוע אם כן נוצרה בי התחושה, שיש חיסרון מסוים, שאין ענייה מושלמת על התנאים הבסיסיים, בקרב אותם שאני ראיתי?!?

בכדי לדון בשאלה זו בכל כובד המשקל הראוי לה, עלינו לעמוד תחילה על שלוש נקודות בסיסיות, שיהוו רקע הכרחי לפתרון השאלה:

I.                                חזן, לכאורה מלה פשוטה וברורה אך מסתבר שכל מי שישאל להגדירה, ימצא לנכון להדגיש אספקטים אחרים ושונים ממהותה. כל כך בימינו אנו, על אחת כמה וכמה באם נבדוק את תפקידיו של החזן בראי הדורות.

II.                             לאורך כל תקופת היות החזן גם 'שליח ציבור' - 'בעל תפילה', סבבה אותו מחלוקת קיצונית. להלן חמש הדרגות השונות למחלוקת:

   1. האם חשוב מאד שתהיה דמות כזאת?

   2. האם עדיף שמישהו תמיד יתפוס את העמוד?

   3. האם אפשר לחיות עם חזן קבוע?

   4. האם עדיף שלא יתמקצע יותר מדי?

   5. או שמא, אסור שתהיה בכלל פונקציה כזאת?

כל קשת הדעות הנ"ל מצויה בשותי"ם.

III.                           במקביל, יש לדון, עד כמה יש חשיבות לנעימה, כלומר, לנגינת הטקסטים השונים בתפילה, האם מותר לשנות והאם הלבשת מנגינות זרות נותנת טעם לפגם בתפילה?

כמובן שעל כל אחד מהנושאים הללו ניתן לכתוב ספרים שלמים, אך אנו ניגע בכל אחד מהם על קצה המזלג רק לצורך דיוננו העוסק בשאלה:

 

לאן מועדות פני החזנות בדורנו אנו?

 

 

חלק א' - תפקידי החזן בראי הדורות

            בבית המקדש הכירו בחשיבותה של השירה בעבודת ה': "השיר מעכב את הקורבן". עד כדי כך מגעת חשיבותה של השירה, שאף את הקרבת הקורבן מלווים בשיר. בגמרא מצאנו הלכות הקשורות בשירה, ואף בפיתוח הקול (ועל כך עוד נרחיב בהמשך). על אחד הלוויים, הוגרוס בן לוי נאמר בגמרא, שידע פרק בשיר ואף הצטיין בטכניקה קולית יוצאת מן הכלל. אך במקורות הנ"ל ובאחרים, לא מוזכרת המילה חזן.

            לחזן מתקופת המשנה והתלמוד תפקידים אחרים לגמרי. להלן דוגמאות מהמשנה, בהן החזן משמש בשירות הקהילה בתפקידים מגוונים:

א.  ביום הכיפורים: "חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת" (יומא פ"ז מ"א).

ב.  ב"הקהל": "פרשת המלך כיצד... חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת" (סוטה פ"ז מ"ח).

ג.  בפיס, לדישון המזבח שחרית וכו': "מסרום (כהנים את אחיהם הכהנים שזכו בפיס) לחזנים. היו מפשיטים אותם את בגדיהם ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד" (תמיד פ"ה מ"ג).

ד.  חוטא שנתחייב מלקות: "כיצד מלקין אותו? כופה שתי ידיו על העמוד... וחזן הכנסת אוחז בבגדיו... חזן הכנסת עומד עליו ורצועה של עגל בידו" (מכות פ"ג מי"ב).

ה.  לאור הנר בליל שבת: "באמת אמרו: החזן רואה היכן תינוקות קוראים, אבל הוא לא יקרא" (שבת פ"א מ"ג).

ו.  מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנין מקבלין מהם" (סוכה פ"ד מ"ד).

            אכן, תפקידי החזן אפילו לא בהכרח קשורים לבית הכנסת. גיוון התפקידים רב עוד יותר באם נעיין במספר דוגמאות מהגמרא:

א.  בלווית המת, "עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל... הוסיפו עליהם ארבעה, אחד כנגד חזני העיר..." - חזנים לפי זה, הם אנשי ה'חברא קדישא' (כתובות ה:).

ב.  שליח בית הדין, להזמין את בעלי הדין, "אלא מה אני מקיים 'ויטו אחרי הבצע'... אלא ישבו בעריהם, כדי להרבות שכר לחזניהם". פירוש רש"י: "לחזניהם - שמשיהם, ששוכרים אותם לילך ולהזמין את הנקראים לדין"  (שבת נו.).

ג.  שומרי העיר, "התם בחזני מתא". פירש רש"י: שומרי העיר - שכל סמך אנשי העיר עליהם לשמור גופם וממונם.

            לפי מה שראינו עד עתה, הכי קרוב לחזן של היום, היה התפקיד להוציא ספרי תורה לגללם. במקורות התנאיים, במסגרת ריבוי תפקידיו, מופיע גם החזן שתפקידיו יותר קשורים לבית הכנסת. במסגרת תיאור בית הכנסת הגדול שבאלכסנדריה של מצרים נאמר: "כמין בסילקי גדולה היתה... ובימה של עץ היה באמצע וחזן הכנסת עומד על הקרן והסודרין בידו... על כל ברכה וברכה הלה מניף בסודרין וכל העם עונין אמן" (תוספתא סוכה פ"ד ה"ו). בעניין קריאת התורה כתוב: "החזן שהוא קורא בתורה בשבת פחות משבע קריאות ושכח..." (מסכת סופרים פי"א ה"ד). זה כבר די חידוש מבחינתנו, שהרי לראשונה נתקלנו בחזן שמשמיע קולו בבית הכנסת, אך עדיין לא ממש במובן המקובל היום.

            רק בירושלמי מצאנו את החזן במסגרת המוכרת לנו יותר: "רבי יוחנן ורבי יונתן אזלין למעיבד שלמא באילין קרייתא דדרומא (הלכו להשכין שלום בקריות שבדרום), עלון לחד אתר ואשכחן לחזנא (נכנסו למקום אחד ומצאו את החזן) דאמר "האל הגדול הגבור והנורא האביר והאמיץ", ושיתקו אותו. אמרו לו: אין לך רשות להוסיף על מטבע שטבעו חכמים בברכות" (ירושלמי ברכות פי"ט ה"א). נציין, שסיפור דומה מופיע גם בבבלי (מגילה כה.) אלא ששם, לא מוזכר שהיה זה החזן שהתפלל והוסיף תארים לקב"ה אלא סתם: "ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא".

            מסתבר, שהחזן היה מעין 'כלבויניק' בהגדרתו, כך שתפקידיו הספציפיים השתנו מזמן לזמן ומקהילה לקהילה. בעצם, כבר בגמרא מצאנו: "אנשי סימוניא באו אצל רבי וביקשו ממנו שיתן להם אדם אחד שיהיה מקרא ומשנה, דרשן ודיין וחזן ועושה להם כל צורכיהם" (ירושלמי יבמות סוף פי"ב). כללו של דבר, ככל שהלכו ורבו השירותים הציבוריים סביב בית הכנסת, כן הלכה ונתרחבה עמם גם מסגרת תפקידיו של החזן, שהיה מעין "בריח התיכון" של בית הכנסת. זאת, בייחוד בקהילות קטנות, בהן יש פחות עבודה - ותקציב - ל"כלי קדש".

            חשוב שוב להדגיש, שמבין כל תפקידיו, החזן כשליח ציבור, מופיע רק במקורות בודדים ויותר מאוחרים (וכלל לא בבבלי, כנ"ל), ומשכבר מופיע שליח הציבור, לא נרמז כלל שזהו חזן הכנסת. דברים אלו כבר כתב הרא"ש בפירושו: "ובערוך פירש חזן = שליח ציבור - וטעות הוא, דחזן הוא המתעסק בצרכי בית הכנסת, ושליח ציבור הוא המוציא את הציבור ידי חובתם בתפילה" (ברכות פרק ה' סימן י"ז).

            בספרות הגאונים, לפתע, מופיע החזן בצורה המוכרת לנו היום. בסידור רב עמרם גאון כתוב: "כשנכנסים ישראל לבתי כנסיות להתפלל, עומד חזן הכנסת ופותח "ברוך שאמר". בסידורו של רב סעדיה גאון: "חזן - מי שמנגן בפיוטים". (החכם הקראי אלקרקסאני, בן דורו של רב סעדיה גאון, כתב על שירת הפייטן ר' ינאי: "חזאנה ינאי".)

            עדיין צריך לברר, מה גרם לקפיצת מדרגה זו. משמש עושה כל, בתקופת המשנה והגמרא, לחזן בעל תפילה, במובנו המקובל כבר בתקופת הגאונים ועד עצם היום הזה. מסתבר, שהתהליך החל כבר מזמן אנשי כנסת הגדולה שתיקנו רק את התפילות העיקריות, כמו הברכות של "שמע" לפניה ולאחריה, ותפילת העמידה[1]. יתר התפילות והתהילות ושאילת שאר הצרכים הנחוצים, היו מסורות ביד כל יחיד וציבור להסדירן ולהתפללן כרצונם וכלשונם.

            בראשונה, לא היה החזן שליח הציבור, עובר לפני התיבה בקביעות אלא אחד מהציבור.  ומסתבר, שהיו בוחרים למטרה כה מכובדת את הגדול שבציבור. בימים ההם, כחלק מעבודת הקדש של שליח הציבור, היה עליו ליצור מטבעות של תפילה. כמו שמצינו בשנת עצירת גשמים: "מעשה ברבי אליעזר שירד לפני שתיבה ואמר עשרים וארבע ברכות... ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה..." (תענית כה:). כן אנו מוצאים: "שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: 'כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים?' עמד שמעון הקטן ותיקנה" (ברכות כח:). במקומות אחרים אנו מוצאים את תפילת רבי אליעזר ותפילות רב המפורסמות וכו'.

            משרבו התפילות שנתקבלו כמטבעות קבועים, היה צורך שהן תהיינה שגורות בפי אלה שנועדו לעבור לפני התיבה. הסברה נותנת, שבדרך כלל, היה זה חזן הכנסת שהסדיר לו התפילות ולמדן על-פה. מכאן נסבה כנראה, ההתפתחות, שמשרת החזנות במובן שליח ציבור, הוטלה בסופו של דבר על שכם החזן. בנוסף להתמחותו בתפילות השונות שנוסדו לפניו, החזן גם המשיך באריגת היריעה, בתוספות של תפילות משלו ככל הצורך וכיד כשרון היצירה הטובה עליו.

            בתחילה, עדיין לא היתה קביעות לדבר, והיו שמלאו את התפקיד של שליח-הציבור באקראי. עם התמדת צמידות התפקיד של שליח ציבור למשרת החזנות, הלך והתרחב מדור לדור תפקידו של החזן - הש"ץ כיוצר של תפילות ופיוטים. כך נוצרו במרוצת הדורות, פיוטים ופזמונים סליחות וקינות לכל סוגיהם וצורותיהם, עד שהגיעו בסוף תקופת הגאונים לממדים עצומים מאד.

            מתקופת הגאונים ועד עצם היום הזה, נשאר תפקיד שליח הציבור כעיסוקו העיקרי של החזן. בזמנו, גם לאחר שעבודתם נעשתה קבועה ומקצועית, לא קיבלו החזנים שכר בעד שירתם ותפילתם. במקומות מסוימים כשכבר החלו לקבל כסף, היתה זו משכורת זעומה ביותר, ולכן נאלץ החזן לעסוק בשאר ימות השבוע במקצועות אחרים. בדומה לאותם מקצועות שכבר הוזכרו בגמרא, כך גם במאות השנים שלאחר מכן, היה החזן לעיתים קרובות גם שמש בית הכנסת, מלמד הקהילה, בדחן, רב ולפעמים גם בעל מלאכה. הדוגמא הקלאסית היא, שממש עד המאה האחרונה, נוהגים לצרף למשרת החזן גם שחיטה וקוראים לו: "חזן-שוחט". על הנצי"ב מוולוז'ין מספרים, שהיה מקפיד שהחזן יהיה גם שוחט. חזן-שוחט, היה אומר, זהיר במצוות בעל כורחו[2].

כאן המקום להעיר שבמקביל לריבוי התפקידים של החזן, כך ישנן גם השערות שונות ומגוונות למקור השם "חזן":

א. יש המוציאים אותו מהשורש "חזה", על משקל "חמן" מן "חמה". משמע, חזן=חזה ועניינו שחוזה ורואה מה שצריך לעשות.

ב. יש המשווים אותו ל"רבן" הבא מהמילה "רב". לפי משקל זה, יבוא חזן מ"חז"- "חזיז", משמיע קול ומרעיש.

ג. יתכן שמשמעו אצור ושמור, מילה דומה לזו מצאנו בשפה הערבית. הסבר זה, תואם במדויק את פירושו של רש"י על הגמרא בבבא מציעא (צג:) שמזכירה את "חזני מתא" ועל פי רש"י, אלו שומרי העיר בלילה, שכל סמך אנשי העיר עליהם, לשמור גופם וממונם.

 

היחס לחזן בדברי רבותינו ובקרב פשוטי העם

מאז החל להתמקצע בתחומו, תמיד היו לו אוהבים ואויבים, כשהיחס ביניהם משתנה בהתאם למקום ולזמן. כבר בימי הביניים, לא רווה 'בעל תפילה' זה, נחת רוח רבה מהרבנים וה"לומדים". החזנים סלסלו בגרונם והתמוגגו בשירה, וה"לומדים" רגנו ורטנו בקרבם, כי השירה גורמת לביטול תורה. החזנים השתדלו למצא חן בעיני הקהל הפשוט שנפשו ערגה לשירה ולזמרה. ה"לומדים" השתעממו בשעה זו ומאין ברירה ומקוצר רוח, היו מעיינים בספרים בשעת חזרת הש"ץ וקריאת הפיוטים.

            בעל "חובת הלבבות" (יחוד המעשה ה') מתלונן על כך ש"בעלי החיזון" (כלשונו), מנסים למצא חן בעיני בני אדם, מבלעדי השם יתברך"! הרא"ש, עוד ביתר חריפות, כותב: "נתרעמתי, כי חזני הארץ הזאת הם מונים (=ממנים) להנאתם, לשמוע קול ערב, ואפילו רשע גמור אין חוששים [למנותו לחזן], רק יהיה נעים זמירות..." (שו"ת הראש כלל ד, סימן כב). בעל "חוות יאיר" (סימן רל"ח, ד"ה 'תשובה הנה') ממתן קצת את הדברים וכותב: "קשה אריכות ניגוני שליח ציבור תוך פיוטי יוצרות... אבל מכל מקום, אין כדאי לשנות כל מנהג". לשיא האנטיפתיה אל שירת החזן הגיע בעל "ווי העמודים" (=ר' שבתאי סג"ל בן השל"ה) שכתב: "אין ספק שאריכות הקולות של החזנים, גורם לאריכות הגלות...!"

            אך יש גם שהגנו על החזן ועל שירתו. בעל "לחם חמודות" אמר על החזנים המאריכים בתפילותיהם, כי יקיימו: "כבד את ה' מגרונך". רבנים אחרים שבחו ועודדו את החזנים כשבזכותם נשמר נוסח התפילה המדויק.

 

מיהו החזן הראוי?

            הביקורות והתשבחות שהבאנו עד עתה, נסבו רק סביב השאלה, עד כמה מותר או צריך החזן להאריך ולסלסל בקולו. אך עוד חשוב מכל הנ"ל, זו תשומת הלב המיוחדת, שהוקדשה להגדרת אישיותו ואופיו של החזן.

            את המחצית השניה של סימן נ"ג (או"ח) מקדיש השו"ע להלכות מינוי החזן. דבר ברור הוא ששליח הציבור צריך להיות מרוצה לקהל. מעיקר הדין יכול אחד מהציבור להתנגד למינוי שליח ציבור, כמו שבעל קרבן חובה יכול לדרוש כהן אחר שיטפל בקרבנו, במקום הכהן הנוכחי (בית יוסף, ד"ה כתב האגור). אמנם, יחיד אינו יכול לעכב, אלא אם כן מצטרפים כמה גורמים. לדוגמא:

א. פגם במידותיו של הש"ץ (על פי עדים - מג"א ס"ק כ', ומ"ב ס"ק נ"ה).

ב. יש מועמד טוב יותר, שאינו יקר יותר (ים של שלמה, חולין, פרק א', סימן נ"א, מ"ב ס"ק נ"ב).

ג.  ובתנאי שלא הסכים על מועמד זה קודם (שו"ע, נ"ג, י"ט).

ואולם, כיום, כתבו המג"א (ס"ק כ') והפמ"ג (א"א, ס"ק כ"א) שבעוונותינו הרבים הרבה מחזיקים במחלוקת בלי טעם וריח, וכוונתם שלא לשם שמיים, ואם היו צריכים לשאול לכל יחיד ויחיד, לא היו מסכימים לעולם, וכן כיוון שהחזן אינו מוציא ידי חובת התפילה עצמה, אין כל יחיד יכול לעכב. לכן, הולכים אחר הרוב, או אחר מינוי מנהיגי הקהילה (וכך פסק במ"ב, ס"ק נ"ג).

כבר בתלמוד (תענית טז.) אנו מוצאים, ששליח הציבור צריך להיות: "שפרקו נאה, שפל ברך, מרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ובקי לקרות". יהודים כמו יהודים, וברור שלא תמצא הקהילה, בה תהיה תמימות דעים אצל כולם ביחס לתכונות כ"שפל ברך" או "מרוצה לעם" ואפילו לא בעניין "וקולו ערב". אך הסכסוכים שפרצו בקהילות סביב נושא החזן, היו לעיתים, הרבה מעבר לאופוזיציה קטנה שקמה לו. לא פעם, הביאו מחלוקות אלה, לחילול השם ולהתערבות ה"ערכאות".

            בקהילה מסוימת שהכרתי, שרר כל הזמן וויכוח נוקב בין הרב לחזן בנושא: בזכות מי מצטרפים 'חברים' חדשים לבית הכנסת. האם בזכות דרשותיו של הרב, או, כהגדרת החזן, בזכות קולו "המדהים" ולמרות דרשותיו של הרב... בסופו של הסיפור עזב/הועזב אותו חזן, אך לא מן הנמנע שהיה קורה גם להפך.

            לאור כל הנ"ל, כבר לא מפליא למצוא מסמך ייחודי ומעניין, מעין חוזה שביקשה הקהילה היהודית בבאמברג מהמהר"ם מינץ שינסח עבורם, וזו לשונו:

                        "החזן צריך לבוא הראשון לבית הכנסת ולצאת האחרון. החזן צריך להיות בכל המידות שמנו חז"ל: שיהא זקן ורגיל ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ובקי בכל הברכות והפיוטים והסליחות. גם יכוון תפילתו בכוונת הלב ובגדיו יהיו ארוכים ונקיים, בלי לכלוך ורבב, ובפרט ה"סרבל והמטרון" (=הבגדים העליונים). וכשעומד להתפלל יפנה ליבו מכל הרהור וטירוד וישים עיניו למטה ולא יעסוק בידיו, רק יניחן על לבו, תחת סרבלו בכפיפת יד ימנית על יד שמאלית, כעבד העומד לפני רבו באימה וביראה, כי אמנם יש מקצת חזנים שיש להם ידיים עסקניות בדברי הבל, ייטיבו הנרות בשעת תפילתם או יעיינו במנהגים או שאר דברים וכן לא ייעשה. ויתפלל בקול רם, מלה במלה, כאילו מונה מעות, במתון ובנחת ובדיוק. ויתן ריווח בין הדברים ואל יבליע שום אות או אפילו דקדוק אחד... ויש גם מקצת חזנים שיצאו לחוץ בית-הכנסת לחצר, במושב לצים, ומספרים הבלים ודברי תעתועים, ואז ילכו לפני העמוד ומתחילים "ישתבח". ומחוץ לבית הכנסת, ראוי לחזן לכלכל מעשיו ולהיות נוח עם הבריות ועניו ואהוב ומרוצה לכל הציבור, ואם יש ריב וקטטה בין בעלי-בתים יהיה ב"שב ואל תעשה", הן בדבור והן במעשה, הן בגלוי הן בסתר..."

אנקדוטה נוספת ניתן לראות בספרו של רבי יהודה לייב לוין – "חסידים מספרים" (חלק שני עמ' 127) בסיפור שקרא לו "שלוש מידות בשליחי צבור".

התלוננו בני עיירה הסמוכה לפרמישלן בפני ר' מאיר: "עשיר המקום שאין פרקו נאה ויראתו מועטת מתעקש ורוצה לעבור לפני התיבה בימים נוראים". שלח אחריו ר' מאיר ואמר לו: "שמע, שלוש כתות בשליחי צבור, כתה של "תפילה למשה", כבדי פה ולשון אבל גדולים בתורה ובמעשים טובים. כתה שניה של "תפילה לדוד", מנעימי זמירות ישראל ופרקן נאה. כתה שלישית של  "תפילה לעני", שבורים ורצוצים, עניים ממש, שופכים שיחם וכאבם בפני בורא כל. לשתי הכתות הראשונות לא תתקבל, אינך צדיק ופרקך אינו נאה. רצונך להיות שליח צבור, ברירה אחת לפניך: תאבד הונך ולבך ישבר ותמנה על הכת השלישית של "תפילה לעני"..." - ענה העשיר המבוהל: "לא, אינני רוצה להיות שליח צבור".

משתי העדויות האחרונות ניתן ללמוד, שאמנם תפקיד מכובד היה לחזן וכל עוד לא סטה מרוח ההלכה, היה אפילו רצוי בעיני הרבנים. (ועדיין לא בטוח אם לכתחילה או בדיעבד, כלומר, האם קיבלוהו הרבנים רק בגלל שהוא אהוב על ההמון שבא לבית הכנסת להתענג על שירתו של החזן ביום שבת או חג, זמן המנוחה מעמל ששת ימי המעשה, או שראו בזה גם דבר בעל ערך בפני עצמו).

            עד עתה נראה היה, שאם היתה התנגדות לחזן, היה זה רק מצד הרבנים וה"לומדים". האמת היא, שלא כך הם פני הדברים. מאז החל החזן לקבל משכורת קבועה, גם ל"בעלי הבתים" - בעלי הממון, היה מה לומר עליו. לא אחת ניסו האחרונים לתפוס את החבל משני קצותיו: מצד אחד קפצו ידם ושילמו לו שכר זעום, ומצד שני התלוננו על כך שעוסק במקצועות אחרים. 

במאות ה17- וה18- כשכבר הורמה קרנה של החזנות והתמסדה, במקביל, ירד ערכו של החזן פלאים בעיני העם, ממש עד למדרגת שוטה[3]. אכן, יחס אמביוולנטי זה, ממשיך עד ימינו אנו.

עם כל ההומור (ויש הרבה ממנו בכתבים), ניתן לסכם, שבאופן כללי, חביב היה החזן על ההמון. ועד כמה שהמשתתפים (כולל החזן עצמו!) שוכחים לפעמים שמדובר על תפילה ולא על קונצרט או הצגה - אסור לשכוח את זכויות מוסד החזנות בכך שגרם למשיכת רבים אל בית התפילה.

 

חשיבות נוסח התפילה במלל ובניגון

במלל

דפוסי התפילות ונוסחן המדויק, בהן לכל מילה יש משמעות מיוחדת, יסודם בהררי קודש. במשנה במסכת ברכות (פרק א' משנה ד') כבר הורונו חז"ל: "מקום שאמרו להאריך - אינו רשאי לקצר. לקצר - אינו רשאי להאריך. לחתום - אינו רשאי שלא לחתום. ושלא לחתום - אינו רשאי לחתום". דפוסים אלה נכנסו לסידור בכל גלויות ישראל שבמזרח ובמערב. פירוש תפילות מפורט, מצוי כבר בסידורו של ר' דוד אבודרהם שכתב על כל מלה ומלה מתפלות השנה את מקורה, אם בתנ"ך, אם בדברי רבותינו בים התלמוד ואם במדרשי חז"ל. ואכן, כל המוסיף גורע, או בלשונו הבוטה של הרמב"ם בנושא: המוסיף על הנוסח הרי זה "מחרף ומגדף".

לכאורה, נושא זה די ברור וחד משמעי, אלא שכבר בתקופות מוקדמות, אפילו בעניין הדיוק במילים יצא הקצף על החזן.

ר' יהודה אלחריזי, משורר ספרדי מסוף המאה ה12- ביקר ב1220- בבגדאד ואת רשמיו הנציח בספרו "תחכמוני". בין השאר, יורה אלחריזי חיצי ביקורת חריפים כנגד החזן-דרשן ששמו הלך לפניו באותו מקום:

"והנה החזן בא. ועל מצחו טוטפת, ובראשו מצנפת לבנה ונעימה בת מאתיים אמה, ושערת זקנו עד טבורו האריכה, ותכסהו כשמיכה, והוא יסחב על הארץ גדיליה. והחרשנו לאימתו, עד החל בנעימותו, ופתח תפילתו. ומניתי לו בתפילה יותר ממאה טעויות ברורות וגלויות, מלבד האחרות שאינם לזכר ראויות, אך לא עניתיהו כי אמרתי אולי מקרה הוא, או טרדת השבת הבהילתהו או שנה אנסתהו. וכמו השחר עלה, השכמתי לבית התפילה, והנה החזן בא, וישב במושב הגדולה ופתח במאה ברכות, אשר על לשונו סדורות וערוכות, ואמר בקול צעקה רמה: ברוך אתה ה' אשר יצר את האדם בהמה. ובפסוקי דזמרה, טעה טעויות רבות ואין להן ספירה. ובמקום: "גם מזדים חשך עבדיך", אמר: גם מזיתים חנך עבדך. ובמקום: "חלב חיטים ישביעך", אמר: חרב חדים ישביעך. ובמקום: "המכסה שמים בעבים", אמר: המכסה שמים בגדים. ובמקום: "ישמח ישראל בעושיו", אמר: ישמח ישמעאל בעשו. ובמקום: "הללוהו במינים ועוגב", אמר: הללוהו גבינים ועוגה. ובמקום: "ובידך לגדל ולחזק לכל", ובידך לגדף ולהזיק לכל. עד אשר נכלמתי, ועל בואי לבית הכנסת נחמתי, ונאלמתי, וידי לפי שמתי".

בקרב ים הציניות הנ"ל, ניתן בהחלט לקרא דברי כעס ובקורת אמיתיים. אך מתוך מגוון התעודות שהגיעו לידי, מסמך זה, ללא ספק יוצא דופן, שהרי אחת הנקודות שכן הודגשו כחיוביות אצל החזן, זו דווקא העובדה ששלט בסדר התפילות ובמלותיהן, ובתקופות מוקדמות היה הוא היחיד שבעצם שלט בנוסח.

קולמוסי ביקורת רבים כן נשפכו על החזן כשהוסיף פיוטים ומנגינות ללא גבול. ואכן גם בנושא זה לא חסך ר' אלחריזי את שבטו מאותו חזן, וכך הוא ממשיך שם בלשונו החדה והציורית:

"וכאשר כלה זמירותיו, עמד על עמדו לערוך תהילותיו, וכסה פניו ולא מענווה, ועמד בגאווה, והרבה תנועותיו והניף כתפותיו, והרים רגלו הימנית, והוריד השנית, וחזר מעט לאחורנית, ופתח להם גנזי חכמתו, והראה בית נכותו, והתחיל לומר פיוטים ושירים, כלם שבורים ופסחים ועיוורים, ודרכם מעקל בלא חרז ובלא משקל, ובלא בנין ובלא עניין. וכאשר האריך פיוטיו לשוטיו ושירי היתוליו לכסיליו ומזמוריו לחמוריו, יש מקצת העם אשר ישבו ומהם ישנו שנת עולם ושכבו, וקצת ברחו ולא שבו ובית הכנסת עזבו, ונפוצו מעל הרועה השוורים, וברחו המקנה והעדרים ולא נשארו כי אם ארבעה חמורים, צועקים עם החזן ונוערים, והם יחשבו כי הם משוררים והוא האריך להם בפיוטיו עד הצהרים, עד דבקה לשונם למלקוחים, וכאשר השלים פיוטיו וחזר להשלים התפילה, לא היה איש בבית הכנסת כי נמצאו בבתיהם ישנים כל הקהילה".

ובהמשך שם מביא עוד: "והחזנים לא יבינו מה ידברו, והעם לא ידעו מה שהחזנים יאמרו, ובמקום שירי דוד הקדושים, ישוררו להם שירי הקדשים".

נראה שר' אלחריזי לא פסל מעיקרו את השימוש בלחנים בתפילה, אלא התנגד למתן משקל יתר לאיכותו של האלמנט המוסיקאלי, שהתבסס בעיקרו על הפיוטים פרי יצירתם של החזנים. בנוסף, טען להגזמה בהבלטת האלמנט השירתי כשהוא כולו תוספת של החזן. בנושא ההגזמה בפיוטים, ר' יהודה אלחריזי איננו יוצא דופן בביקורתו. הרמב"ם בכל כתביו הרבים כמעט שאינו מתייחס לחכמת המוסיקה, למרות שנראה בבירור כי הוא הכירה, משום שהתייחס בתשובותיו לעניין שילוב הפיוטים בתפילה. וכך כותב בצורה תקיפה ונמרצת: "מהראוי שלא יאמרו דבר מהפיוטים בתפילה, ואם לא רצו ההמון זולתי לומר, יהיה זה קודם ברכות קריאת שמע, ולא יוסיף שום דבר בשום פנים בעצם הברכות, ולא יפסיק בינם לבין ק"ש". ובתשובה אחרת: "המבוקש בהם המשקל והניגון ובזה תצא התפילה מן כוונתה הראויה לשחוק, ותהיה זו סיבה גדולה לחיסרון הכוונה ולהיות העם פונים לשיחה בטלה לפי שיודעים שאלו הדברים אינם מחויבים". ידועה התנגדותו הקיצונית של הרמב"ם לכל זרז של שיחות בטלות בהן ראה ממש חלול השם, עד כדי שבטל לגמרי את חזרת הש"ץ[4]. ומאחר וגם בפיוטים ראה זרז שכזה, ניסה אמנם לבטלם, אבל חכמי דורו של הרמב"ם, ספרדים כאשכנזים, התנגדו למדי לדעתו. דווקא בדורות האחרונים נתקבלה דעתו, ורוב הקהילות, בייחוד אלו שבארץ ישראל, ממעטות באמירת פיוטים.

 

בניגון

עד כאן בעניין מילות התפילות. שטח הניגונים היה פרוץ עוד הרבה יותר.

            כניסתן של המנגינות הזרות לא החלה במאות השנים האחרונות. נראה לי, שלא אגזים אם אומר שמאז היות השירה והמוסיקה נהוגה בעם ישראל, היתה נתונה להשפעות הסביבה.

 דוגמאות של שירים ופואמות אנו מוצאים כבר בתורה ובנ"ך. כך מאז מתוארת שירת הלווים כחלק מתפקידם במשכן ובמקדש. במשנה מצויים תיאורים מפורטים עוד יותר של להקות ותזמורות הלווים. במקביל למוסיקה הפולחנית-דתית בבית ראשון ושני, היתה גם בערים מוסיקה בעלת אופי אמנותי חילוני, שנשמעה בעיקר בחצרות המלכים כמנהג מלכי הגויים באזור.

עם חדירת ההלניזם והתגברות תהליך ההתיוונות בקרב שכבות נרחבות, התעצם והתגוון תפקידה של המוסיקה החילונית האמנותית. הורדוס ובניו בנו תאטראות וקרקסאות שבהם נערכו הופעות של מוסיקאים מקצועיים.  

במקביל לשני סוגי המוסיקות הנ"ל, עוד לפני חורבן בית שני, רחוק מטקסי הפולחן במקדש, מתחילה להתארגן ולהתפתח, בארץ ובגולה, המסורת האינטימית והמכונסת יותר של בית הכנסת, שהיתה קרובה כנראה לאיזה שהוא סוג של מוסיקה עממית, עליה אנו יודעים מעט מאוד. עם חורבן בית המקדש השני, עת הוטל איסור השימוש בכלי נגינה וכדו', תופס בית הכנסת את המקום המרכזי, ומאחר ומלכתחילה התכוון להציג קו מקביל לזה של המקדש, אך שונה ממנו - כלומר, לחנים פשוטים וצנועים להדגשת הפשטות שבעבודת הלב - הוא זה התופס תאוצה, ולחני המקדש נדחקים ונשכחים[5].

אכן, נקודה מרכזית בכל המחקר בנושא היא המובעת בתהילים קל"ז: "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים (=עצי ערבה) בתוכה תלינו כנורותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר…". אמנם, המזמור הזה מתייחס לחורבן בית ראשון, אך הדורות המאוחרים, ראו אותו כאילו מתייחס גם לחורבנו של בית שני.

 רב סעדיה גאון בפירושו לספר תהילים, מלמד אותנו, כי שירת הלווים חדלה משום שהיא קשורה בשלושה תנאים יסודיים: במקום, כלומר, בית המקדש בירושלים. בפונקציה, דהיינו עבודת המקדש. ובמעמד אשר היה מופקד על השירה, כלומר, הלווים. עם חורבן בית המקדש, נעלמו שלושת התנאים ויחד עמם נעלמה השירה שהיתה קשורה בהם.

אברהם צבי אידלסון ('תולדות הנגינה העברית'), חזן וחוקר מוסיקה יהודית, בספרו 'אוצר נגינות ישראל' מסיק, שקיימים מודוסים מוסיקאליים בסיסיים עתיקים, המתאפיינים ע"י מערכת סולמות ותבניות מלודיות טיפוסיות, ומצויים אצל כל מסורות הקריאה הקיימות, אשר הם עצמם נגזרו במקור משירים שהיו נפוצים בישראל הקדומה, לפני חורבן בית שני.

קשה לקבל את מסקנתו זו, שהרי על פי הנאמר בעניין מוסיקות מקבילות שהיו עוד בתקופת הבית, יש מקום סביר להניח, שהמנגינות ששרדו, הן דווקא לא מאלו שהיו בבית המקדש, בייחוד לאור המצב המוראלי שהיה לאחר החורבן, שהביא לגזירות כבר בזמן המשנה ומופיע בגמרא (סוטה, מ"ח, ע"א) ואחר-כך ברי"ף (שם), ושאר פוסקים וזו לשון הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה' הלכה י"ד): "...שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני שיר וכל משמיעי קול שיר, אסור לשמוח בהם ואסור לשומעם מפני החורבן שנאמר: 'זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם'...".

על-כן, משום שכנראה פסק הרצף, לא רק שאי אפשר להוכיח שאמנם מקור המוסיקה בבית המקדש, אלא יותר מזה: יש יסוד סביר להניח שהושפעו משירי הגויים בסביבתם[6].

מסתבר, שבכל התפוצות היתה השפעה מקומית של שירת הגויים על הנגינות בהם השתמשו היהודים בתפילתם. אכן, חידוש גדול אין בזה, שהרי בשמיעה גסה גרידא וללא כישורים מוסיקליים מיוחדים, כל בן עדות אשכנז למשל, שיזדמן לבית כנסת משל בני עדות המזרח, מיד יזכר בצלילי איזו מנגינה ערבית ששמע פעם ברדיו, וכן להפך. עובדות אלו נכונות לגבי כולם, בני אשכנז או תימן או כל עדה אחרת, שהושפעו לאורך הדורות מהנעשה סביבם.

 

האם התנגדו רבותינו לתופעת המנגינות הזרות בתפילה?

המגן אברהם (ס"ק ל"א, ספר חסידים סימן תשס"ח) כתב: "מי שקולו נעים יזהר שלא יזמר ניגוני נכרים כי עבירה היא, ולא ניתן לו קול נעים אלא לשבח לבורא יתברך ולא לעבירה". המעשה רוקח (הלכות תפילה, פ"ח, י"א) הבין בדבריו שאפילו המילים הן מלות קודש, ורק הלחן הוא מגויים, יש פסול בדבר.

אולם, דעת רוב הפוסקים אינה כן. הרבה לפניהם, רבנו סעדיה גאון בספרו "האמונות והדעות", במאמר העשירי דיבר על המוסיקה, ובין השאר, ללא שום ביקורת על-כך, תאר שלחנים זרים ומקצבים, הושאלו לתוך השירה העברית (רס"ג הכיר זאת בספרד אך ברור שכך גם בארצות אשכנז). וכן כתב החיד"א (ברכי יוסף, סימן תק"ס). וכן משמע משו"ת הרי"ף שכתב: "שליח ציבור שמרנן בפיו שירי ישמעאלים, ומוציא מפיו דברי נבלה מסלקין אותו ממשרתו, ועליו ועל כיוצא בו נאמר: 'נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה'". משמע שהבעיה היא כששר שירי ישמעאלים עם מילותיהן - "דברי נבלה", אך במנגינה לבדה לא דיבר.

בפוסקי דורנו, בשו"ת יחווה דעת (ח"ב, סימן ה') העלה להתיר (ומשמע מדבריו שאפילו במנגינות של שירי עגבים ושירי נכרים), והוסיף שתלמידי חכמים וצדיקים לקחו מזמרת הארץ בידם לשורר לה'.

אמנם, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ג, סימן י"ב, ובמפתח) יצא חוצץ נגד הרכבת מנגינה של שירי עגבים או שירי נוצרים בתפילה, והביא את דברי בעל ערוגת הבושם הכותב שעל ידי כך יבואו ההמון להרהר בשירי העגבים עצמם, שיש בהם ניבול פה וכל תועבה[7]. גם בשו"ת אגרות משה (יו"ד, ח"ב סימן נ"ו) אסר לשיר במנגינות ששרים בכנסייה, ובמנגינות שחוברו לשם עבודה זרה.

אין זו דוגמה נוספת להשתנות הדעות עם הזמן והמקום, ואפילו לא להסתכלות שונה של חכמים שונים על הנושא המסוים. מסתבר, שיש לחלק בין ניגוני נכרים סתמיים, שאיש לא ממש יודע מהיכן הגיעו, אלא שווקאלית הם נשמעים טוב ואם גורמים בכך ליתר עניין וכוונה בתפילה לא תמצא להם אופוזיציה. ויותר מזה, ניתן למצוא גדולי תורה שאפילו חיברו לחנים על משקל סולמות שהכירו במקומם. מצד שני, כן יצאו החכמים בשצף קצף נגד שירי עגבים ועבודה זרה, אותם אסרו בהחלטיות, משום שהעלו אצל המתפללים זיכרונות מבתי הקפה, וממקומות גרועים עוד יותר... ועל כגון זה אמרו חכמים: "חילול ה'", והיו שאיימו על החזן בנידוי.

עדויות רבות אנו מוצאים כבר בימי הביניים, על רבנים שהתריעו על כך שהחזנים החלו עוברים את הגבול בכך שמכניסים "ילדי נוכרים", זמירות של תיאטרונים ושל "בתי תפילתם", כפי שהתבטא הב"ח (סימן קי"ב) בנידון. מחאות הרבנים אמנם עוררו את דעת הקהל על ההפקרות בשטח החזנות, אך לא יכלו להשפיע על תיקון המצב.

עד שבא המהרי"ל (רבי יעקב סג"ל הלוי, 1365-1427), שנחשב בשעתו לפוסק מומחה, ולבקי בכל נוסחאות התפילה המסורתיות שהיו נוהגות בכל ארצות אשכנז. נוכח ההפקרות שהחלה להרוס את אשיות החזנות, ערך המהרי"ל מסע על פני כל ארצות אירופה, עבר לפני התיבה בבתי כנסיות והתפלל לפי נוסח התפילה המסורתי הטהור. כרב ודרשן ששמו הלך לפניו בכל הקהילות האשכנזיות, דיבר המהרי"ל על הערך הגדול של שמירת נוסח התפילה, לימד את החזנים את נוסחאות התפילות והפיוטים, ובכוח אישיותו והשפעתו נתקבלה התקנה שלא להרשות לשום חזן לשיר בתפילת בית הכנסת ניגונים זרים, ואפילו כשהם יפים ונעימים לאוזן. מאמציו לטובת הנגינה המסורתית האשכנזית הוכתרו בזמנו בהצלחה, אך עם הזמן (אולי בקצב איטי יותר ועם יותר טקט) חזרו החזנים והכניסו לחנים נוכריים.

כאמור, אי אפשר להוכיח המשכיות של הניגונים מימי בית המקדש. מצד שני, אמנם ללא ירידה לפרטים אך ללא צל של ספק, מנגינות רבות מקורן בלחנים גויים. למרות כל זאת, ישנו מספר לא מבוטל של מנגינות, שנשתרשו כל-כך חזק, והנוסטלגיה הנלווית עמם היא כל-כך עמוקה ומרגשת, עד שאין חזן שיעז לשנותן, כביכול ירדו עם הלוחות מסיני.

 

סיכום ביניים:

בכדי שאפשר יהיה להבין את ההווה ולהסיק מסקנות לעתיד בעניין ייעודה של החזנות, בחנו את היבטן ההיסטורי של שלוש נקודות שונות:

1.     נוכחנו שהחזן, שליח הצבור, העובר לפני התיבה, מוגדר כך מימי הגאונים. אמנם בארץ ישראל, יתכן שכן החל לכהן בתפקידו זה, עוד מימי האמוראים אך בבבל של אותה תקופה ובארץ ישראל שבזמן המשנה, מיוחסים לחזן הרבה תפקידים שמסביב לבית הכנסת חוץ מ"בעל תפילה". עם התמסדות נוסח התפילה המסודר, נדרשו בעלי מקצוע, שגם המשיכו והוסיפו, עוד כהנה וכהנה פיוטים ותפילות. בכך התמקם לו החזן לפני העמוד מאז ועד עתה.

2.     בהתאם לזמן, למקום ולנפשות הפועלות, משתנה היחס אל החזן מן הקצה אל הקצה. מצד אחד מעודדי האיש והמוסד, ומצד שני, השוללים אותו מכל וכל. כך היה בימי הביניים, ומאז ועד היום. גם האחרונים השוללים (שאמנם רבים הם), מוכרחים יהיו להודות, שזכויות רבות נרשמות לזכות החזן, בין אם זה בתחום קירוב הרחוקים, ובין אם - בתקופות מוקדמות יותר - שלא ישתכח הנוסח מישראל.

3.     אין מחלוקת על כך, שחשיבות מיוחדת יש לסדר המילים ולמקומה של כל ברכה בתפילה, אלא שאפילו בעניין זה, קיים התחום האפור והוא היחס לחזנים שהפריזו בפיוטים בנוסח עצמם. עד כמה רשאים להוסיף, ומאיזה מקום זה כבר נכנס לגדר טרחה דציבורא, נחלקו בעניין זה כבר הראשונים.

   מנגינות זרות הוטמעו בנוסח התפילה במשך הדורות, על כך אין עוררין. אך האם יש בזה פסול או לא? מסתבר, שתלוי בעיקר בסוג המנגינה: ניגונים הנוגעים אל הלב ומעוררים יתר כוונה בתפילה, לא רק שקיבלו גושפנקה ועידוד מהרבנים, אלא לעיתים, אף ישבו האחרונים בעצמם וחיברום. לעומת זאת מנגינות המטות את הלב ומעלות כל מיני קונוטאציות חוץ בית-כנסתיות (בלשון המעטה), אין מקומן בתפילה.

 

חלק ב' – החזן בדורנו

מיהו החזן החדש האידיאלי?

מהות החזן, היתה מאז ומעולם שנויה במחלוקת. האדם ששימש בתפקיד זה, היה חייב תמיד להלך על החבל הדק, שבין רצון העם לרצון הרבנים, ולהיות בכל עת עם האצבע על הדופק  -לשים לב לשינויי התקופה ולהתאים עצמו אליהם.

מכל המלכודים הנ"ל (ואחרים), נובע תפקיד עדין ביותר וככל איש ציבור, אף פעם אי אפשר לשמח ולרצות את כולם. ולכן, עד כמה ניתן להוסיף פיוטים או להאריך בסלסול או אפילו להכניס מנגינות זרות (-שלא מעוררת אסוציאציות שליליות כמובן), אפשר להתווכח והוויכוח הוא לגיטימי ונסלח.

על נקודה אחת, בכל זאת אי אפשר להתפשר. במילה כללית ניתן להגדירה במושג: "יראת שמיים". במקורו כבעל תפילה, דבר ראשון, חיפשו בחזן את יראת השמיים. אך מאז הושם דגש על הצד הווקאלי, ככל שהרבה החזן להתמקצע בתחומו, כן ביחס שווה, גברו התלונות עליו.

פער עצום קיים בין החזנים לבין תפקידו האידיאלי של שליח הציבור, כפי שמתואר כבר במשנה ואחר כך בספרי ההלכה: על הש"ץ להיות ריקן מעבירות, שיהא עניו, מרוצה לעם, מעביר על מידותיו וכו' וכו' ורק לאחר כל הנ"ל: "משתדלין להיות שליח ציבור, אדם שקולו ערב ורגיל לקרות", כלשון הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ח ה"א).

בתופעה זו, של חזנים שלא ממש תואמים את רוח ההלכה (בלשון עדינה), נתקלתי כאמור לא אחת. הכרתי חזן של בית הכנסת הגדול ביותר בארץ מסוימת, שהחזיק כוס מים מתחת לבימה, וכל אימת שנזקק לכך, לגם ארוכות מאותה הכוס ולא משנה באיזה חלק של התפילה מדובר! אחר, שמתי לב שעסק רוב הזמן בסידור הכובע והטלית המצועצעת ולאחר כל קטע "שהרביץ", שיגר חיוכים רחבים לכל עבר - לכל העזרות... ואני כבר לא מדבר, על יבשת צפונית יותר, שם פגשתי חזן הנשוי לגויה (אף הוא מבית הכנסת המרכזי של עיר גדולה וידועה), ואחרים, שלא יודעים צורת אות עברית מהי, אלא שהיו אנשי מוסיקה מקצועיים ופשוט קראו הכל בשפתם ולפי נגינת התווים.

על כוונה או אפילו הבנת המילים, עם חזנים רבים בתפוצות, בכלל אין מה לדבר. בנוסף, די ברור לי, שלא מעט מהנ"ל, אפילו לא ניסו לברר האם מותר בשבת, למשל, השימוש בקולן (TUNING FORK=)[8] הכל-כך נפוץ בקרב החזנים.

בעיה ב"יראת שמים" אצל חזנים, מסתבר, אינה תופעה חדשה. להלן מספר דוגמאות של עדויות של גדולי הראשונים והאחרונים לפי סדר הדורות:

בשו"ת הרמב"ם (סימן קס"ה, ד"ה 'שאלה ילמדנו') מופיע, שנשאל על שליח ציבור שהיה רגיל להשתכר, ובאחת הפעמים, כשנשא ספר תורה, מתוך שכרותו, השליכו ארצה. כשהעירו לו על התנהגותו, ענה להם ברוב שכרותו: ומהו ספר תורה?? שאלו בני הקהילה את הרמב"ם: "הראוי לאיש כזה להיות שליח ציבור, לישא ספר תורה, או להתקרב לדבר שבקדושה?" ענה הרמב"ם: בפירוש, לא!

נראה שמכת חזנים שיכורים, היתה נפוצה בזמנו של הרמב"ם, שכן בשאלה נוספת שנשאל (שם, סימן קס"ז, ד"ה 'שאלה ויורנו'), מוזכרים "שליחי ציבור הנכנסים לבית הכנסת בקצת שבתות ומועדים שיכורים בעת התפילה וקריאת התורה… ומהתלים ומתלוצצים ומצחקים עד שצועקים עליהם הקהל". הרמב"ם השיב בקצרה: "ראוי שישבעו ברבים, שלא יכנסו לבית הכנסת בהיותם שיכורים עד עבור שכרותם, וכל מי שיעבור על השבועה, יפסל ממינוי הקהל".

מהרא"ש בתשובותיו, יש לנו עדות חד משמעית לכך שכבר בזמנו מונה החזן ללא התחשבות באישיותו: "...אבל נתרעמתי, כי חזני הארץ הזאת הם להנאתם, לשמוע קול ערב ואפילו הוא רשע גמור אין חוששין, רק שיהיה נעים זמירות, והקדוש ברוך הוא אומר: 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה'" (שו"ת הרא"ש, כלל רביעי, סימן כ"ב).

לעומת זאת, תשובה אחרת (כלל נ"ח סימן ד') של הרא"ש, עוסקת בשאלה לגבי חזן שלקח שוחד, האם ראוי להמשיך בתפקידו (זאת כמובן לאחר שהתחרט על מעשיו ואף ספג עונש מלקות וחמישים זהובים קנס)? בתשובתו מסכם הרא"ש, שאמנם אינו מאמין כל כך לאותו אדם, אלא שאם הקהל רוצים בו, כשלוחם לפני הקב"ה, רשאי להמשיך בתפקידו.

בשו"ת הריב"ש (סימן תע"ה, ד"ה 'לדייני הקהל') מפוסקי הדור של המאה ה14-, מצאנו שנאלץ להתייחס ולפסוק לא אחת, בסכסוכים בין חזנים לקהילותיהם, למשל, בעניין תנאי השכירות או האם פטור ממיסים, ארנונה וכו'.

המהר"ם ממינץ, מחשובי הפוסקים בגרמניה במאה ה15-, מצביע על המנהג (שלצערנו קיים עד היום), שחזנים אינם נמצאים בבית הכנסת בעת אמירת פסוקי דזמרה, ויוצאים לחצר, ושם: "יושבים במושב לצים ומספרים בהבליהם דברי תעתועים, ואז ילכו לפני העמוד ומתחילין ישתבח".

            בשו"ת המהרש"ל (סימן כ', ד"ה 'וכל זאת' וד"ה 'ואם באים') במאה ה16-, אף הוא מביע תרעומתו על כך שבוחרים חזן על פי קולו ולא על פי מידותיו, ומעיד על עצמו, שגם כשניסה למחות ולהציג את אחד מתלמידיו, לא יכול היה לעמוד נגד המוני העם.

            בספרו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק 'אורח משפט' (או"ח, סימן י"ד, ד"ה 'על שאלתו'), מופיעה שאלה של הרב יוסף ג'יניס מאתונה: "אחד שהוא אוכל נבילות וטריפות ומחלל שבת ומגלח זקנו, אם הוא ראוי למנותו שליח ציבור?" הרב, כמובן תמה על עצם השאלה, אך נלמד מכאן, שבמקומות מסוימים, כלל לא פשוט היה - אפילו לרבנים, שלא לדבר על קהל המתפללים - שאדם שכזה אינו ראוי לשמש כחזן.

בקרב אחרוני האחרונים, בתקופה הקצרה שבין ימי הרב קוק לזמננו אנו, ישנן התייחסויות רבות להלכות יראת השמים של שליח הצבור. קשה אמנם להוכיח זאת מדעית אך יש לי הרושם, שהראשונים עסקו בבעיות מקומיות יוצאות דופן, עם חזן זה או אחר ואילו אצל האחרונים, הלכה התופעה והתפשטה, כך שנאלצו להתמודד ברובד הכללי יותר שלה.

במקביל, נראה שמוסד החזנות נמצא בתהליך הדרגתי של ירידת פופולריות בעשרות השנים האחרונות. אם לפני כ150- שנה, כל בית כנסת בעולם שהחשיב את עצמו, כמובן שגם החזיק חזן קבוע, בימינו, אין הדבר כך.

            ניתן להצביע על מספר גורמים שהמריצו תופעה זו של התמעטות החזנים הקבועים:

א.        הרבה יותר אנשים מסוגלים כיום לשמש כבעלי תפילה. זאת, מאז הקריאה והכתיבה הפכו לחזון נפרץ. במקביל, הודפסו גם סידורים מסודרים, וכבר לא היה צורך ב"דוקטורט" בכדי להכיר את נוסח התפילה, ועל כן, יש הרבה פחות צורך בחזן שמקצועו בכך.

ב.        תנועת החסידות החלה צוברת תאוצה, ומבססי עקרונותיה, זו כוונת הלב, הניגונים ושירי כל הקהילה ביחד כאחד. וכך, עם הורדת הזמרה בתפילה, ממדרגה אמנותית למדרגה עממית רגילה, שוב אין עוד צורך בחזן מיוחד שיזמר לבדו.

ג.         בזמנו, באירופה לפחות, תרבות החזנות הושפעה ישירות מהתרבות הכללית, שכללה אופרות ומוסיקה קלאסית בצורה די אינטנסיבית. משיצא תחום זה מהאופנה, גם היהודים באו פחות  לבית הכנסת בשבת לצורך קונצרט חזנות.

ד.        היישוב היהודי בארץ במאה השנים האחרונות, היה עני יותר בהשוואה ליהודים בגלות, ולכן לא יכול היה להרשות לעצמו לפרנס חזנים. מה גם, שמכל ארץ עלו עם נוסחי החזנות האופיינית להם, כך שהחזנות נתגלתה כ"מגדל בבל" על ריבוי גווניה וחטיבותיה. בירושלים בפרט, כבר בתקופת שלטון הטורקים בארץ, לא רק שהיה ריבוי נוסחים אלא גם עוני משווע שלא אפשר את הלוקסוס של אחזקת חזן. מעבר לזאת, רבים מהיהודים היו תלמידי חכמים, בקיאים בנוסח התפילות ובעלי קול נעים, שאפילו אם המצב הכלכלי היה מאפשר זאת, ספק רב אם היו מוצאים לנכון לפרנס חזן[9].

ה.       לדור החלוצים, שבעט במוסד החזנות, נולד דור הביניים (בני 35-50 כיום), שהכיר עוד פחות מיני ניגונים מרגשים, ועוד פחות נזכר בערגה בהם. וכך הלכו והתמסדו בעלי התפילה, קרי שליחי ציבור מזדמנים, לפי תזמון הגבאי, תוך השתתפות אקטיבית של הקהל כולו[10].

ו.         בעקבות זאת, גם בגולה החלו לקום כל מיני מנינים של "צעירים", שגם שם כבר לא ראו צורך בחזן מקצועי, ולא בגלל בעיה כלכלית. נראה שמממריצי ומפרסמי התופעה, היו המקורבים לתנועת בני-עקיבא ושליחי האגף הדתי בסוכנות, שנשאו בגאון את "תורת" ארץ ישראל לטוב וגם למוטב.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       

ז.          הדור השלישי כבר בכלל לא יודע מהו 'צילינדר' ומעולם לא ראה קולן בביהכ"נ. מובן מאליו להם, שהם באים לבית הכנסת, לקחת חלק בתפילה משותפת ולא לשמוע הופעה (ואם יעבור לפני התיבה אותו שיעז להוסיף ולהאריך מעבר למקובל, מייד יסתכלו כולם בשעונם בקוצר רוח. עובדה זו, מתאימה להשתנות הטבעים הכללית שחלה כעת בעולמנו, בנושא הסבלנות כתוצאה מהתפשטות המדיה ואינטנסיביות החיים. אם לא תתחלף התמונה כל כמה דקות, אנשים פשוט מאבדים עניין). בעיה זו תהיה אקוטית אצל הדור הרביעי והלאה, אך דיה לצרה בשעתה.

 

מסקנות מעשיות

תמורות רציניות עובר עולם החזנות בשנים האחרונות, בארץ ובעולם. לעניות דעתי, השינויים הם לטובה. עדים אנו בעת הזאת לסוג חדש של שליחי ציבור, שיותר משהם חזנים הם בעצם בעלי תפילה[11].

            מסתבר, שאין עוד צורך בחזנים מן הסוג הישן, משום ש:

א. נוסח התפילה התגבש זה מכבר וכבר אין הכרח בבעלי מקצוע מיוחדים שיכירוהו וידעו להוסיף נופך משלהם.

ב.  בכך נרוויח הרבה פחות תלונות על אריכות הניגונים וחזרה על מילים.

ג.  לא עוד עגמת נפש על אי שמירת חוזה מצד אחד הצדדים.     

ד. ברוב בתי הכנסת בעולם, כבר לא קיים יותר החשש שללא החזן רוב הציבור כלל לא יגיע לתפילה. בהרבה מקומות ההפך הוא הנכון. בימינו, כאמור, החזן גורם להברחת יהודים מבית הכנסת (לפחות את  הצעירים שביניהם).

ה. עצמת השאלה בעניין המנגינות הזרות תרד פלאים שהרי עובר זמנם של החזנים המרגישים צורך להשתכלל ולחדש בכל יום.

ו.  הנקודה החשובה מכל, אותה כינינו 'יראת שמים'. החזנים התמקצעו ועברו דרך ארוכה כל כך, עד שלא אחת, שכחו מאין באו ולצורך מה. לא עוד נתקעים עם חזן שאיננו ראוי, לא עוד נציג ציבור שעושה זאת רק לצורך פרנסתו או התגאות בקולו, כי אם אחד מהחבורה, שלא שהה בזמן פסוקי דזמרה בחצר עם החבר'ה, אלא מגיע בזמן, מבין כל מילה ומתפלל בכוונה.

 

סיכום

בחלק א' עמדנו על הפן ההיסטורי והכרנו את החזן בראי הדורות, כל זאת בכדי להבין את התמורות שחלו בעולם החזנות. על סמך זה, בחלק ב' ניסינו להסיק את המסקנות לגבי שליח הציבור האידיאלי, תוך התרשמות מהקורה 'ת'כלס' בשטח בזמן אמת.

לסיום, יש לומר, שאמנם אנו חיים בעיצומו של תהליך המעבר מהחזן המקצועי - הלוקה לעיתים בעניינים הלכתיים ופרה הלכתיים רבים - אל בעל התפילה, שבתוך עמו הוא יושב ולא רק שמטרתו היא באמת להתפלל, אלא שעמו יכול הציבור להזדהות הרבה יותר, בייחוד על ידי שותפות אקטיבית בתפילה ובמנגינותיה[12].

יחד עם זאת, מוכרח אני להודות, שעדיין לא בשלה השעה למעבר זה בכל בתי הכנסיות בעולם. לצערנו, עדיין יש מקומות, בהם הקהילה לא אמונה כלל על נוסח התפילה או העברית. במקומות אחרים, קיימת אותה אוכלוסייה הנ"ל, מבוגרת בעיקרה  שאכן מגיעה לבית הכנסת רק כדי להנות מהופעה טובה, וברור שמוטב שיבואו לשם כך משלא יבואו כלל[13]. באתרים אלו ודומיהם, אין ספק, שיש חשיבות רבה למוסד החזנות. אך באופן כללי, ניכרת מגמה של מעבר לשליח צבור מסוג אחר, ועד כמה שנוסטלגית מעיב הדבר על אנשים מסוימים, אין ספק שזהו מהלך חיובי.

 

—

 

ביבליוגרפיה :

        §           י' אלחריזי, תחכמוני, הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב, תשי"ב, (עמ' 224-225)

        §           המורשת המוסיקלית של קהילות ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב, תשמ"ו

        §           ר' שאול ב"ר יעקב רפאל, הלכות שליח צבור, כולל ניר רפאל, ירושלים, תשנ"ה

        §           בית הכנסת מאמרים ומסות, הוצאת המדפיס הממשלתי - המשרד לעניני דת, ירושלים, תשט"ו

        §           עקיבא צימרמן, ברון יחד, הוצאת ארכיון החזנות המרכזי, תל-אביב, תשמ"ח

        §           עקיבא צימרמן, שערי רון, הוצאת ברון יחד, תל-אביב, תשנ"ג

        §           ידיעות המכון למוסיקה דתית 6 (מאמרים), הוצאת המכון הישראלי למוסיקה דתית, תל-אביב, תשכ"ה

        §           ידיעות המכון למוסיקה דתית 7 (מאמרים), הוצאת המכון הישראלי למוסיקה דתית, תל-אביב,

        §           תשכ"ו

        §           דוכן - מאסף למוסיקה יהודית, כרכים י"ב-י"ד, הוצאת רננות - המכון למוסיקה יהודית, ירושלים, תשמ"ט - תשנ"ו

        §           אנציקלופדיה תלמודית ערך חזן

        §          Walter Orenstein, The Cantor's Manual of Jewish Law, Jason Aronson inc., London, 1994

 

חזור לתוכן