  בצילום ,שומעים לעיתים תכופות מדי שאין צורך בחוקים, שכל אחד צריך לצאת לצלם ולעשות מה שבא לו ואיך שזה יצא, זה לא כזה משנה העיקר שזה נראה טוב ,ולא צריך להיות אכפת יותר מדי מ"החוקים היבשים" של הצילום והקומפוזיציה. לדעתי זה תפיסה מאוד מאוד שגויה . נכון שהחוקים של הצילום הם יותר כמעין קווים מנחים בצילום מאשר חוקים שאסור להפר, אבל קודם כל כדי להפר את החוקים צריך להכיר אותם ולדעת אותם ולשלוט בהם מספיק טוב שכשעוברים עליהם עושים את זה בצורה מתוכננת ומודעת. גם שבירה של החוקים יכולה ליצור פריימים טובים אבל אם לא נדע איך לעשות את זה , זה ייראה בהתאם, ואז נכנסים לוויכוחים בסגנון של . " זה מה שבא לי זה אמנות ואני יעשה מה שאני רוצה זה סובייקטיבי " אומנם עם טיעון כזה אי אפשר להתווכח יותר מדי אבל כשאתה עושה דברים לעצמך זה בסדר. אבל בשורה התחתונה או שתמונה עובדת או שהיא לא עובדת וכשפונים לקהל יעד צריך לדעת יותר כדי שהתמונות יצאו כמו שצריך וידברו לקהל רחב יותר מאשר עצמך, או החברה שקרובה אליך. מעבר לכך החוקים הבסיסיים של הקומפוזיציה הם חוקים שנבנו במשך שנים על גבי שנים שמתבססים על ניסיון של אינספור ציירים, צלמים, טיפוגרפים, מאיירים, ואמנים מסוגים שונים. שלא הייתי ממהר להפטר ממסקנות של אותם אנשים גדולים.שעם השנים הם סיגלו אותם לעצמם. ובכך לימדו את כולנו איך נראית תמונה טובה, מה עושה אותה תמונה טובה , ולמה אנחנו בעצם חושבים שזו בכלל תמונה טובה, גם אם אנחנו אנשים שלא עוסקים בתחום כזה או אחר של אמנות גרפית ואין לנו שמץ של מושג בעצם מה זו תמונה טובה. אותם חוקים שנבנו עם השנים מתבססים הרבה על תת מודע. שנאסף מדברים שאנחנו רגילים אליהם ביום יום, ופשוט יוצרים לנו מצב בראש שיש קומפוזיציות מסוימות. שמסתדרות לנו בראש יותר טוב מקומפוזיציות אחרות . דוגמא אחת טובה לכך, שבארץ אנחנו רגילים לקרא את העברית מימין לשמאל. ולכן גם הרבה מהסידור שלנו ייעשה מימין לשמאל ובגלל זה קומפוזיציות שמסודרות בכיוון הזרימה שלהם מימין לשמאל יסתדרו לנו בעין יותר טוב מאשר תמונות שבנויות הפוך . כדי להגיע לקומפוזיציה נכונה צריך להיות מודע לתמונה ולסביבה שבה אנחנו מצלמים צריך להתייחס לתמונה שלנו ולהסתכל לא רק על מושא הצילום אלא על התמונה במלואה,ז"א כל התחום הנראה בתוך התמונה , לשים לב לחפצים כמו מראות או רקע שלא מבליט מספיק את מושא הצילום. בנוסף לא רק על תוך המסגרת אלא גם על מה שנמצא מחוצה לה. ולהתייחס אל התמונה כאל סביבה תלת ממדית. למשל לקחת בחשבון את מקורות האור הסביבתיים השונים. הטלות צל של דברים שנמצאים מחוץ התמונה אל תוך התמונה להתייחס לתמונה בשלמותה.ובהתאמה להכיר את מגבלות המצלמה והציוד שבו אנו נעזרים.  חוק הזהב של הצילום הוא הדבר הראשון שצריך לדעת כי שאר חוקי הקומפוזיציה משתלבים יחדיו אבל כולם ביחד על פיו מהווים לנו את הבסיס לתמונה טובה יותר. חוק השלישים בעצם מאוד פשוט, אנחנו ניקח את התמונה שלנו, ונחלק אותה ל 3 פסים מאוזנים ו3 פסים מאונכים. זה ייצור לנו חלוקה של התמונה לשלישים.  לפי הפסים האלו . שנוצרו. נכוון את הקומפוזיציה שלנו במטרה שמושא הצילום יהיה על אחד הפסים , ובשאיפה על אחת ההצטלבויות שנוצרים לנו בין השלישים.  בתמונה מצולמת נמייה באזור הבריכות של מעגן מיכאל, עיקר הצומת לב היא על העיניים של כל מושא צילום ולכן דאגתי שהעיניים שלה יהיו על ההצטלבות שלישים העליונה בקומפוזיציות ממורכזות , ז"א שהמושא הצילומי נמצא במרכז התמונה לחלוטין, לרוב נקבל תמונה שטוחה וחסרת עומק ותנועה. גם אם נצלם כשהמושא הצילומי נמצא מחוץ להצטלבויות . בעצם בתוך אחד הריבועים החיצוניים , הקומפוזיציה שלנו משאירה יותר מדי חללים ריקים ומיותרים בתמונה.    חשוב שנדע כיצד להשתמש בכל משטח התמונה שעומד לרשותנו , ושנדע גם בתמונות שהן לא מלאות בפרטים. נדע לגרום לצופה להרגיש שאין משטחים מבוזבזים בתמונה כל זאת כמובן בהתאמה לחוק השלישים ניתן לחלק את מילוי התמונה ל 2 סוגים כלליים של צילום, תמונה פתוחה ותמונה סגורה. תמונה סגורה- שכל התמונה מלאה במושא צילומי אחד או יותר עם מסגרת מוגדרת בדרך כלל גם צפופה יותר מתמונה פתוחה. תמונה פתוחה- שיש בה מושא צילומי אחד אור יותר בתוך סביבה רחבה ופתוחה. בדרך כלל גם יותר מרווחת מאשר תמונות סגורות  Head space( מרווח ראש): מרווח ראש זה מושג שתקף לכל צילום שהוא לא תקריב . הדוגמא הכי טובה היא מדיום שוט קלאסי של בן אדם. אנחנו נעדיף שלא לחתוך לו את הראש . מכיוון שמדיום שוט הוא בדרך כלל תמונה פתוחה נעדיף שלא לקטוע את הפריים ושלא ליצור הפרעות או נגיעות במסגרת , מה שיגרום לכך שחלקים מהתמונה פתוחים וחלקים מהתמונה סגורים מכיוון שזה יכול ליצור בלגאן וחוסר התאמה. תמיד נשאף להשאיר מרווח ראש , אבל ככל שנתקרב למצולם כך ייקטן מרווח הראש שלנו עד שנתחיל להחסיר חלקים מהראש בתמונה. נקפיד תמיד לשמור את הפרצוף בשלמותו בדגש על העיניים  מרווח הדיבור הוא בעצם לא רק מרווח הדיבור אבל הוא בעצם בא לתאר את ההתאמה הכללית של כיוון התמונה למושא הצילום , אם נצלם בן אדם שמדבר או שהולך מימין לשמאל אנחנו נמקם אותו בצד ימין של התמונה. וזאת בכדי שלא ייווצר מצב שבו הבן אדם הולך לנו אל מחוץ לתמונה מכיוון שמצב זה תוקע את התנועה בצילום. בתמונה של רוכב האופניים בבורמה,ניתן לראות שרוב הצומת לב הולכת אוטומטית אליו בצד ימין מה שמשאיר את שאר הפריים קצת עקר וחסר צומת לב,בעיה נוספת היא שכיוון התנועה שלו , גם הוא לצד שמאל נגמר בצורה חדה בסוף המסגרת . חוץ מחוסר המשכיות מצב זה יוצר הרבה מאוד דגש על חלק מסוים של התמונה ומשאיר את השאר ריק וחסר צומת לב, ובעצם מונע מילוי תמונה נכון.   לדוגמא: בתמונה של החתן והכלה איזו מן התמונות נותנת תחושה יותר שלווה ונעימה ?  כלי רכב, פחי אשפה , מסגרות שונות בפריים כמו דלתות מבנים .והרבה פריטי רקע נוספים נעדיף להשאיר שלמים בכדי ליצור תחושה של פריים מלא יותר. בדוגמא מתוך הוי אן שבוויאטנם ניתן לראות כיצד חפצים רבים חתוכים נותנים הרגשה יותר מבולגנת בפריים לעומת הפריים התחתון שהוא מסודר ורגוע יותר  חפצים שקשורים למושא הצילומי שלנו כדוגמת צעיף תלוי על צוואר ומתנופף ברוח או צל שמטיל מושא הצילום נעדיף להשאיר שלמים ולהתייחס אליהם כאילו היו חלק מהמושא צילום שלנו . ז"א גם הצעיף וגם הצל יעזרו לנו למלא את הפריים ולהשלים אותו. שימו לב להשתקפויות של העגורים מאגמון אחולה.   חיתוכים לכל מושא צילום כזה או אחר נעדיף לעשות רק לפי הצורך שמותאם לסוג הצילום שבחרנו, ברמת העיקרון אין בעיה לעשות חיתוכים אבל חשוב לדעת כיצד לעשות אותם כדי לא לאבד מהרגשת השלמות של התמונה צילום תקריב (close-up): נשאיר מעט מרווח ראש, רוב הפנים ימלאו את התמונה ונחתוך קצת מתחת לקו הכתפיים , לא בצוואר ולא בכתפיים עצמם. בצילומי תקריב משתמשים בדרך כלל בכדי להעצים את האישיות של המושא הצילומי. אבל חשוב לזכור שצילומי תקריב הרבה פעמים מנתקים את המצולם מסביבתו צילום במרחק בינוני (medium shot): נשאיר מרווח ראש מתאים ונחתוך מעל או מתחת לברכיים , לעולם לא בברכיים עצמם. בהתאם לאיפה שהמושא צילום נמצא בתמונה ניתן לייחס לו חשיבות שונה צילום מרחוק\מלא (long shot): לא נחתוך כלל,כול מושא הצילום יהיה בתמונה ונשאיר מרווח ראש מרובה , צילום כזה בדרך כלל בא כדי לקשר בין המושא צילום והסביבה שבא הוא נמצא   גם בצבע ניתן להשתמש כדי לשפר את הקומפוזיציה שלנו, ונוכל להוסיף לה עומק או לרכז את צומת הלב בנושא הצילום שלנו. זה נכון שלרוב לא תהיה לנו שליטה על הצבעים בסצנה. במיוחד בצילומי רחוב, אבל צבעים תמיד קיימים , ואיך נמקם אותם בפריים ולאן שנכוון את המצלמה תלוי בנו. אם נצטרך להתכופף או ללכת קצת יותר כדי לתפוס חפץ מסוים עם צבע שונה מהסביבה נוכל להרכיב תמונות מעניינות יותר לדוגמא תמונה במבט על ( מלמעלה) בשוק של ארגז תפוחים ירוקים כשהתפוחים הירוקים ממלאים את כל הפריים, כשלעצמה זו תמונה יפה עם טקסטורה נחמדה.  של התפוחים האדומים ונמקם אותו נכון בפריים על פי חוק השלישים ניצור תמונה שהיא הרבה יותר מעניינת.  הקזינו גראנד ליסבואה במקאו מחליף צבעים כל כמה שניות דווקא לצלם אותו בצבע כחול יחסית מול האדום של שכונת העוני מחזק את ההרגשה שהמלון הוא גדול ,יוקרתי, זר , מנוכר ומרוחק.  2 התמונות הבאות מבורמה מראות דוגמא שבא תמונה נעשית הרבה יותר מעניינת בזכות תפיסה של צבעים שונים מהמקדשים העתיקים של בגאן    לעדשת המצלמה, בניגוד לעין האנושית אין אפשרות לראות את הדברים בתלת מימד. הרבה פעמים אנחנו נראה התרחשות או נוף מדהים ונצלם אותו אבל בתמונה עצמה זה לא ייראה לנו מרשים או עמוק כמו במציאות. ולכן נצטרך להשתמש במספר שיטות פשוטות כדי להקנות את המימד השלישי לתמונות שלנו. קווים מוליכים: עוד לפני הצילום עצמו כשאתם מתכננים את הפריים, הסתכלו טוב על מה שאתם רוצים לצלם ונסו לדמיין את הקווים שאתם רואים בפריים .   אתם יכולים לראות את הקווים המוליכים שמאוד בולטים בתמונות הבאות מהרציף בשיאמן, ומהמוזוליאום של סאן יאטסן שבסין .   קווים מוליכים לא חייבים להיות קווי עומק, הם גם קיימים בתמונות בעלות אופי יותר שטוח.  כשהחוק אומר שאת נקודת העניין,המגוז או את מושא הצילום יש למקם בפריים לפי חוק השלישים. יותר מדי קווים שפונים לכיוונים שונים מבלבלים את עין הצופה ויוצרת עומס ובלגאן בפריים כשהצופה בעצם לא יודע במה להתמקד. בתמונה מאיזור דצ'ין שבסין יש יותר מדי קווים מוליכים אבל הם לא מובילים לשום מקום או יוצרים איזו שהיא אחידות . וגורמים למחסור של נושא מרכזי מעניין  נק מגוז: נקודת המגוז היא הנקודה בתוך הפריים, או מחוץ לפריים שאליה מתנקזים כל הקווים המוליכים בתמונה .   בתוך הפריים שלנו, במידה ונשתמש כמו שצריך ביחס שבין עצמים קרובים לעדשה ( החזית ) לבין עצמים שרחוקים מהעדשה (הרקע) נקבל עוד הרבה עומק בתמונה בתמונה הזו ממקאו אפשר לראות בבירור איך שהמסעדה בקידמת הפריים נותנת נקודת ייחוס טובה לשאר התמונה .  השולחנות בבית ספר בודהיסטי ממנדאלאי שבמיאנמר , הם כולם באותו גודל וחוזרים על עצמם ,ההבדל בין השולחן הראשון לאחרון נותן לנו את הקנה מידה והעומק שמושג פה בקלות יחסית   לא תמיד זמין אצל כולם מכיוון שלהרבה מצלמות קטנות אין אפשרות של עומק שדה אז אני לא ארחיב הרבה. עומק השדה שלנו הוא השטח שבתוך התמונה שנמצא בתחום המיקוד ( הפוקוס) בגלל הגבלות העדשות לא תמיד נוכל להכניס את כל התמונה שלנו למיקוד אלא רק לחלקים מסוימים ממנה. בעיקר נראה בתמונות תקריב, או מאקרו. בעזרת עומק שדה נמוך ניתן להפריד פריטים שונים מהחזית לרקע ולהפך. עומק השדה הנמוך בתמונה של הזיקית הוא מה שמאפשר לנו להבדיל אותה משאר הקוץ מפני שהם בעלי צבעים זההים  צילום בקו מקביל לקרקע: ככל שנצלם בקו שהוא יותר מקביל לקרקע נרחיק יותר את קו האופק, או את נקודת המגוז שלנו מנקודת הצילום, יותר מרחק=יותר עומק. ככל שנטה את המצלמה מטה נקרב את ה"רקע" אלינו פחות מרחק = פחות עומק, וככל שנעלה את המצלמה למעלה נקבל את השמיים הכחולים בתור רקע לשמיים כמעט ואין נקודות ייחוס חוץ מעננים שלא תמיד מסודרים כמו שאנחנו רוצים . ולכן ללא פרטים נוספים עלולים לשטח לנו את התמונה    אם אין לנו אפשרות אחרת אז אפשר להתרחק ביחד עם האוביקט צילום שלנו מהקיר עצמו וככה נוכל להגביר את אפקט עומק השדה הנמוך  כל תמונה שנצלם, תמיד צריכה להיות מיושרת לפי קו האופק בתמונה. את קו האופק נמקם בדרך כלל על אחד מקווי השליש העליון או התחתון, נעדיף שלעולם לא במרכז.אבל זה תלוי במושא הצילום ושאר הפריטים בפריים. קו האופק לא חייב להיות , תרתי משמע קו אופק אבל הוא קו כללי בתמונה, דמיוני או שניתן לראות אותו , שקובע לנו מתי התמונה ישרה ומתי התמונה עקומה. נסו לראות את ההבדלים בתמונה הבאה שצילמתי בבורמה לפני ואחרי היישור של קו האופק     בתמונה נעדיף שיראו יותר מהשדה מאשר מהשמיים . (תוך כדי שמשאירים מרווח ראש ראוי כמובן) קו אופק עקום הוא תופעה קלאסית של חוסר צומת לב לתמונה השלמה כשמתרכזים במושא מרכזי ושוכחים מהרקע. ומקבלים רקע עקום רקע עקום יוצר תמונה שנותנת תחושה פחות נעימה וטבעית כשמביטים בה. שימו לב לחפש תמיד את קו האופק שלכם לא רק בתמונות נוף ותמונות חוץ . בתמונה הבאה שצילמתי שימו לב שהקו אופק הוא בעצם השולחן, שנותן את התחושה הכללית של היישור בתוך התמונה   לכל צילום שנצלם יש כיוון, את כיוון הצילום צריך לקחת בחשבון בתוך הקומפוזיציה בשילוב עם מה אנחנו רוצים להעביר בתמונה. כל כיוון אחר שנצלם אליו. ייתן משמעויות שונות ימין או שמאל : את כיוון התמונה נקבע בעצם , לפי המיקום של הדברים על גבי חוק השליש. לדוגמא, במידה ונמקם את נקודת המגוז שלנו על הפיצול שלישים השמאלי תחתון נקבל תמונה מימין לשמאל, והפוך עם נמקם את נקודת המגוז בצד השני של התמונה . יש לקחת את כיוון התמונה שלנו בחשבון בקומפוזיציה. למשל כשמצלמים בן אדם הולך ברחוב נרצה למקם אותו בהתאם לכיוון הזרימה בתמונה . עם אנחנו רוצים תמונה שתהיה מכוונת מימין לשמאל נעדיף שהבן אדם גם הוא ילך מימין לשמאל בתוך התמונה. דבר נוסף שישפיע לנו על בחירת הכיוון בתמונה הוא קהל היעד, כל אורך החיים שלנו בנוי מקריאה של שלטים וטקסטים שונים , ממסך המחשב באתרי אינטרנט ועד תפריטים במסעדות ושלטי חוצות. במשך השנים כשאנו גדלים אנחנו מתרגלים לראות דברים בצורה מסוימת. בארץ מכיוון שאנחנו מורגלים ולומדים להסתכל על הכול מימין לשמאל , עם כיוון הכתיבה אז זה כיוון ההסתכלות שנכנס לנו לתוך התת מודע . ולכך תהיה השפעה רבה על הצורה שבה אנחנו רואים וקולטים מסרים גרפיים. תמונה שבנוייה מימין לשמאל לעומת תמונה שבנוייה משמאל לימין תראה בארץ הרבה יותר הגיונית ותתחבר הרבה יותר טוב לקהל יעד ישראלי מדובר פה בעניינים של תת מודע אבל יש לזה השפעה לכמה מהר ייקלטו את המסר שאתם רוצים להעביר בתמונה. או כמה ברור הוא יהיה. בדוגמא למטה נסו לראות בנפרד כל תמונה ולראות איזו מהן מסתדרת לכם יותר בעין מה יותר " עובד"   כשמצלמים בן אדם מלמטה למעלה אנחנו מגדילם ומעצימים אותו והופכים את הצופה להיות קטן מהמצולם ,נשתמש בכך כשנרצה להעצים את הדמות ולהגדיל אותה. מבנה שיצולם מלמטה למעלה ייראה מרשים וגדול יותר  כשנצלם בן אדם מלמעלה למטה אנחנו בעצם גורמים לצופה להיות גדול וגבוהה יותר מהמצולם ובכך מקטינים אותו בפני הצופה נשתמש בזה כשנרצה לייחס לו משמעויות כמו חוסר משמעות או מיסקנות או להדגיש את הגודל שלו בתמונה   למלא את התמונה בצורה דו מימדית, שכל המסגרת מלאה בצורה נכונה, זו התחלה מעולה לקומפוזיציות טובות יותר. אבל בנוסף חשוב לא לשכוח להסתכל מעבר למושא הצילום והמיקום גבי כל הפריים בדו מימד, ולהתחיל להתייחס לתמונה בצורה תלת מימדית ז"א לשים לב איפה אנחנו ממקמים את האובייקט לא רק ביחס לחוק השלישים על גבי המסגרת אלא גם איפה הוא נמצא ביחס לשאר העצמים בעומק התמונה. הרקע או החזית שלנו גם אם אינם תורמים לתמונה הם יכולים להרוס אותה. ולכן חשוב תמיד לשים לב אליהם גם כשאנחנו לא מעוניינים בהם עצמים ברקע ובחזית התמונה כשהם משולבים בצורה מוצלחת ביחד ייתרמו דבר ראשון לעומק של התמונה בצורה שאין שווה לה. אבל הם גם ישלימו את הקומפוזיציה מבחינת מסגור התמונה. תמונה שממוסגרת טוב תראה שלמה יותר ותעזור לצופה להתמקד בנושא שלכם.תמונות ממסוגרות הן בדרך כלל תמונות סגורות אבל ניתן למסגר גם תמונות פתוחות    בתמונה ממקאו של הקזינו הבחורות בקידמת הפריים תורמות לכך שהגראנד ליסבואה ייראה כלכך גדול  בעיה נוספת היא רקעים מבולגנים או עמוסים מדי שעלולים לגרום למושא הצילום שלנו להיטמע ברקע. למשל , רחוב הומה אדם או עץ עם הרבה ענפים על הרקע שלנו. בתמונה ממנזר השאולין בסין , ראש הנזיר הולך לעיבוד בתוך הצלליות של הדלת שמלפניו והופך להיות צורה פחות מוגדרת ולכן מעבדים מהצומת לב כלפיו ומהעוצמה שלו במסגרת למרות שכל הקווים המוליכים , מוליכים אליו    הצעות לשיפור\בקשות למדריכים נוספים נא להפנות ל: oreitan@gmail.com |
