באלי היא הכלבה הראשונה שאני זוכרת כילדה.
היא הייתה קוקר-ספנייל מעורב ונולדה בקיבוץ. אימא שלה הייתה הכלבה של השכנים.
כבר מן ההתחלה ראינו איזה כלבה מדהימה היא הייתה. הייתה לה סבלנות עד בלי די לשטויות הילדותיות שלנו. היא אהבה ללכת לטייל אתנו בשבת בבוקר והיינו הולכים למרחקים ארוכים.
היא הייתה כלבת ציד. פעם באחד הטיולים שלנו לאורך הגדר היא גילתה חוגלה. היא התחילה לרוץ אחריה. החוגלה הייתה כל כך מפוחדת ששכחה להשתמש בכנפיים שלה. באלי רצה והדפה אותה על הגדר, שם תפסה אותה. זה היה אחד הימים המאושרים בחיה והיא הלכה עם החוגלה שלה בפה עד הבית. זה היה הטרף שלה והיא דאגה שכולם ידעו זאת.
באלי רצתה מאוד להיות אימא ומכיוון שלא היו לה גורים משלה היא הייתה אוספת גורי חתולים בני יומם ומנסה לטפל בהם. יום אחד הגיע אלינו גור חתולים קטן וג'ינג'י. הוא אימץ את באלי כאימא והיא מצאה את בנה האובד.
טולקס היה חתול קטן ומצחיק שחי במלונה של באלי יחד איתה. הוא גדל להיות ענק ויפהפה. כזה יפה עד שיום אחד גנבו אותו מביתנו.
גנבה זו השאירה את כולנו מאוד מאוד עצובים. אבל הכי עצובה מכולם הייתה באלי שלא הבינה לאן הוא נעלם.
כשעברנו לבית החדש הייתה באלי נוהגת ללוות אותנו יום יום לאוטובוס לבית-הספר. היא הייתה אפילו מחכה לנו כשחזרנו מדי פעם.
לבאלי היה מעריץ, כלב בהיר וחמוד בשם בובי. כשבאלי התייחמה היה הוא אבי הגורים. כשנולדו 4 גורים החלטנו שאחת מהם אנו משאירים לעצמנו. קראנו לה כוכב בגלל הכתם הלבן שהיה על ראשה. בתמונה בתחתית העמוד אפשר לראות את באלי ישנה בשלווה עם כל הגורים.
באלי חיה עד הגיל המופלג של 12 שנה.
לקראת הסוף הייתה עיוורת וחירשת.
כוכב הייתה תופסת באזנה ומוליכה אותה לטיולים.
זה היה ממש מחזה קורע לבבות.
