אדם יושב ליד שולחנו יושב ומביט בדף הריק שהפך לפולחנו מדי יום יושב הוא ועומל לכתוב הוא את שיריו ומידי יום הוא קומל. האין זה עצוב לראות אדם עצום יושב ובוהה בדף ריק מביט בו ואחר מאמצו אל חיק. לוקח אותו אדם עט בידו האחת, יד המורגלת בכתיבה ועשויה ללא חת. כותב הוא שורה אחר שורה במאמץ כביר ומרגיש כסוס, לא כמו אביר. כותב אותו אדם שעות על גבי שעות ואין דבר על הניר פרט למעות. הוא מניח אותן כדי לזכור למה הוא כותב, עליהן מכל משמר לשמור. מביט בו ואחר מאמצו אל חיק. שירו כבר כתוב, ערוך ומוכן קם אותו האדם מהשולחן לוקח מעילו והולך בשימחה גלויה אל בית ההוצאה בחולצה בלויה. כלל לא אכפת לו איך הוא לבוש איזה כובע על ראשו חבוש הוא זקוק לכסף ומייד כסף שיועבר מיד אל יד. האין זה עצוב לראות אדם עצום יושב ובוהה בדף ריק מביט בו ואחר מאמצו אל חיק. המוציא לאור מעיין בשיר ואת אכזבתו כלל אינו טורח להסתיר. השיר נעלם כלא היה והאומן שוב עובד כחיה. כזו היא דרכו של אומן רגשות שאינו מרגיש את חומן באות ונעלמות אל מול עיניו והוא מהן נמלט רק בעור שיניו. האין זה עצוב לראות אדם עצום יושב ובוהה בדף ריק מביט בו ואחר מאמצו אל חיק.