דברים שכתבה אחותי היקרה ברוריה פרץ הי"ו בשעות שחיכינו לגופתו של אבא ז"ל שתגיע מתוניס בכ"ז בניסן תשס"ו
אבא! אבא היקר! איך הלכת פתאום? איך?איך לא הרגשנו?
לא ידענו שהיית חולה. לפחות היינו מדברים בטלפון להיפרד כמו שצריך
אחרי 40 שנה, סוף סוף באת כעולה חדש. כל כך שמחנו הנה
סוף סוף מגיע לארץ. אמנם עם בעיה אישית קשה אבל נפגשנו. היית קרוב, באותו עיר
היית גיבור , חזק, עברת הרבה בחיים. כולנו אהבנו אותך,כולם קרובים ורחוקים
היית ישר. סמכת רק על עצמך. ידעת איך להתנהג בכל מצב
ולא חסרים לך מצבים קשים. עברת בחיים שלך מצבים קשים
מאוד והחזקת מעמד כמו גיבור. לא נבהלת. היית יציב,
איתן, עמדת על רגליך והיו לך הרבה נפילות קשות אבל סמכת על אלוקים והתגברת
אבל מה קרה פתאום? איך קרה שלא התגברת עכשיו?
איך לא עמדת על המשמר? הרי הבטחת שתחזור ב-22 למאי לקבל את הבית, לסדר אותו
איך נגמרו לך הכוחות ? איך התייאשת ?
אבא! אבא! השארת אותנו יתומים. אפילו שהיינו יתומים
מאימא מגיל קטן. אפילו שהיינו רחוקים כל כך תמיד תמיד הרגשנו בטוחים
הרגשנו שאבא נמצא. שאבא ישנו. הוא בתוך ליבנו. הוא דואג לנו, מרחוק אמנם
אבל הוא נמצא. אבל איך ביום אחד הכל קרס, הכל נעלם הלכת בלי שוב
מה חשבת באותו זמן? אני בטוחה (חשבת) הכל בסדר. אל תדאגו
אפילו לא רצית ללכת לבית חולים. הכל בסדר זה יעבור. אבל הפעם זה לא עבר
קרסו הכוחות. לא יכולת יותר. לא היה לך כוח להמשיך. זה היה לך קשה מאוד
לא התלוננת. תמיד הכל בסדר. ברוך ה'. (כששאלנו אותך) אבא מה נשמע? מה שלומך
(ענית) הכל בסדר.הכל בסדר. אף פעם לא אמרת שאתה לא מרגיש טוב או כואב לך משהו
תמיד תמיד הכל בסדר. אבל הפעם לא היה בסדר. הרגשת לא בסדר. אבל לא רצית להדאיג
התאפקת רצית להיות גיבור עד הסוף. וככה היה. הכל נגמר בשניות. לא שמענו שהיית חולה
הכל נגמר. אומרים אבא חוזר. אבל איזי חזרה. איזי חזרה!
סיפורים שכתבה אחותי היקרה ברוריה בחריה פרץ הי"ו
יש כל כך הרבה מה לספר על אבא זכרונו לברכה. כל כך הרבה
כמובן התאריך והגיל לא יודעת
אבל אבא מגיל צעיר עבד וגם למד. בשביל להגיע לבית הספר
היה הולך רגלי כמעט 2 קילומטר. לפני זה היה קם מוקדם, עוזר לסבא שלו שהיה
קצב בעיר זרזיס מוונשה (mwansha). אחר כך הלך ללמוד וחזר לאיטליז. מוכרים מה שיש
וחוזר עם סבא שלו הביתה.
ככה היה עד שהתבגר ונסע לבן גרדן לעבוד שמה. שמה הכיר
את אימי זכרונה לברכה. התחתנו והמשיך לגור שמה. בבן
גרדן עבד בחנות של מישהו
ואחר כך פתח חנות משלו.
במקביל היה לו אוטובוס שנוסע מבן גרדן לזרזיס. בראש
השנה ובפסח היינו נוסעים לזרזיס לעשות את החג שמה. אז האוטובוב בא לקחת
אותנו מן הבית. איזי כיף. אנחנו היינו הראשונים שעולים. אחר כך (נוסע) לתחנה
ומעלה את הנוסעים. אם היה מלא אבא היה עומד ונותן את המקום שלו למישהו אחר. הייתי קטנה
אבל ידעתי שהאוטובוס של אבא. למה תעמוד אבא? שהם יעמדו. היה מחייך לי. הייתי כועסת על זה
שיושב במקום אבא.
היה ערבי אחד שגם היה לו אוטובוס. תמיד היה מתנכל
באוטובוס של אבא כי האנשים רוצים לעלות לאוטובוס של אבא עד שעשה איתו שותפות
אחר כך לא הלך והתפרקו אחרי כמה שנים. אבל תמיד היתה (לאבא) חנות של בדים
וכל מיני דברים. היו לו 2 חייטים בחנות אחד יהודי ואחד ערבי. כל אחד שקונה בד
מוסר לתפירה בחנות. לא צריך לחפש איפה לתפור. כולם אהבו את אבא. היה טוב לכולם
לערבים וליהודים . לא היה מפחד. תמיד היה ישרץ הערבים העריכו אותו. קראו לו
(כאל) דוד ברהם. אם מישהו היה מרביץ לנו אבא היה רודף אחריו ומרביץ לו. והאבא שלו
אומר לאבא תן לו (כאל) ברהם. מגיע לו. מה פתאום מרביץ לילדים שלך. כשהייתי בגיל 5 רציתי ללמוד
בבית ספר כמו כולם. אל כמו בכל מקום מתחילים בגיל 6. הבית ספר היה מול הבית. הייתי
יושבת במדרכה ומסתכלת על הילדים שלומדים. המורה הייתה מרחמת עליי ומכניסה אותי
והייתי לומדת כמו כולם. אז יום אחד בא במפתיע המפקח ושאל אותנו שאלות. אני הייתי
מצביעה היה לי ביטחון עצמי וידעתי. אז המפקח לקח את היומן ושאל אותי
איך קוראים לי. אמרתי לו. לא מצא את השם שלי. המורה
לא ידעה מה לעשות
הרי אני לא רשומה. היא החווירה וספרה לו שהייתה מכניסה אותי כי כל יום
הייתי יושבת ורושמת מה ששמעתי . אז הוא רשם אותי ביומן והתחלתי ללמוד כמו כולם
.איך שמחתי. אבא קנה לי ילקוט ומחברות עפרון. כאילו זכיתי בפיס. הייתי רק בת 5
ועד עכשיו זוכרת את זה.
כמו שאמרתי לאבא היה חנות של בדים. על ידו חנות של לחם
ומכולת. אם היה ערבי רעב, למי הוא הולך? כמובן לאבא כי
הוא יודע שאחרים לא נותנים לו. אבא שולח אותי לחנות של
לחם. לפעמים הייתי בחנות וראיתי את זה. מחמד תן לי חצי
כיכר לחם, ברהם אתה תשלם. אבא אומר בטח שאני משלם.
תרשום. הנה יש קומקום של תה על הקנון. נותן לו כוס
גדולה , יושב ואוכל את כל הלחם עם התה הוא הולך ואומר
שוקראן כאל ברהם. הייתי אומר לאבא למה הערבים לא נותנים לו ואתה ותן לו?
היה אומר כשבא אליך מישהו רעב לא חשוב אם הוא יהודי או
ערבי. הוא ביקש נדבה צריך לתרום. אסור להלבין את פניו.
בטוח היה זקוק לזה. ואני למדתי ממנו. כל אחד שדופק בדלת
ורוצה תרומה. אף
פעם לא שולחת אותו ריק.
. תמיד נתתי ממה שיש לי . תמיד תרמתי. אני זוכרת בפעם .
תמיד נתתי ממה שיש לי . תמיד תרמתי. אני זוכרת בפעם
הראשונה שאבא הגיע לארץ בחתונה של שושן. מי לא בא לשדה
תעופה? כולנו, אחים שלו, דוד מהמושב, דוד מבאר שבע.
אנחנו מחכים למטוס והמטוס איחר ואנחנו מחכים כאילו ראש
הממשלה מגיע. עולים לבדוק את המטוס, הגיע יורדים
והילדים מחכים בבית לראות את סבא שלא מכירים אותו .בפעם
הראשונה שרואים אותו. מה זה התרגשות? חבל על הזמן.
הנכדים הראשונים שלו. אחרי כמה זמן שנים שראה אותם
הבטיח לבוא בבר מצווה של גבי. אבל לא יכול לבוא. אבל בא
לחתונה של גבי. זה היה שיא השמחה. הכי הכי שהייתה.
לא ידעתי למה אבא קורא תהילים שלם כל יום. וזה הסיפור.
הרי אבא היה סוחר. ואז לא היו סומכים על הבנקים לכן לא
הפקיד את כספו בבנק. היה לו סכום כסף לקנות סחורה. שם
את הכסף באיזי מקום. אבל לא מצא אותו. לא ידע מה לעשות.
איפה הכסף? פחד שמישהו גנב אותו. התחיל לקרוא תהילים
כנראה נרדם באותו זמן. ראה איפה הכסף שלו נמצא.התעורר ,
הלך למקום ומצא את הכסף.מאותו זמן הוא קורא תהילים כל
יום תהילים שלם.
הזיכרון שלי מאבא עד גיל 18. כי אז עליתי לארץ. הקשר
שלנו היה דרך מכתבים פעם בכמה חודשים. כי המכתב היה
עובר דרך דודים של אבא בצרפת.ואחר כך לטוניס זמן אוזמן
ארוך עד שהמכתב מגיע ועד שאבא עונה, אני יודעת מה קורה
שמה והוא יודע מה קורה אצלנו כאן. זה הקשר. לא קל לחיות
בלי משפחה ואחים. לבד בארץ רחוקה. והקשר דרך מכתבים. רק
אחי שנמצא כאן שהוא היה בשבילי המשפחה היחידה שבגללו
באתי לארץ אחריו. אבא הגיע לארץ בפעם הראשונה אחרי 8 או
9 שנים בערך. הילדים היו גדולים. כל כך שמחו לראות
אותו, את סבא שלהם בפעם הראשונה. כמה היו באים אורחים
לבקר אותו אצלי. כל הזמן שאבא נמצא היו באים אהבו לדבר
איתו אהבו את הסיפורים שלו בן גרדן ואח"כ טוניס. בשבילם
הוא היה סמל. כולם מכירים אותו וכולם אוהבים אותו. הוא
עזר להם בכל בעיה שהייתה להם. למי שיש בעיה היה בא לאבא
והיה פותר לו אותה במה שיכול. ולא רק ליהודים גם לערבים
היה עוזר. הם היו עובדים בחול וחוזרים פעם בשנה . אבא
היה מוכר למשפחות שלהם בהקפה וכשחוזרים הבעלים היו
משלמים לו. זה היה אימון בין אבא לערבים שאין עכשיו
אפילו בין יהודים.
אני נזכרת ביום הברית של הבן של שמואל בצרפת, ראיתי אני
ואבא במחשב בשידור ישיר כל הטקס שכל אחד שבא לברית עוצר
ואומר לאבא "מזל טוב". איך אבא התרגש. ראינו את כל הטקס
וגם אבא מצטרף עם השירים של הברית ועונה אמן מתי שצריך
מכל הלב. ודמעות זולגות בעיניים שלו וגם אני הדמעות
זולגות לי לבד. הוא מנסה שאני לא אראה אותו. כשעושים
לחיים אחרי הברית גם אני הבאתי לו כוס מיץ וגם הוא מרים
את הכוס לחיים. שעתיים של התרגשות עליונית. ראינו כל
הטקס מהתחלה עד הסוף והוא שמח כאילו היה שם. זה היה
מדהים . עכשיו אחרי שגמרו הלכו לאכול קוסקוס. אני בצחוק
אמרתי "תביאו צלחת". שמואל אומר לי תכיני לאבא קוסקוס.
חשבתי באמת שאבא יסכים להישאר לאכול צהריים אבל אמר
לי :"לא יכול. זה לא יפה שאני אשאר. אני חייב לחזור.
בפעם אחרת. אני עוד נמצא פה". אני הבנתי אותו כי הוא לא
יכול להישאר, חייב לחזור לאשתו. "אם ירצה השם בפעם
אחרת" ככה אמר לי. הזמנתי לו מונית ונסע. כאב לי שלא
נשאר אבל הבנתי אותו. מה לעשות ככה החיים.
זה סיפור שסיפר לנו אבא. הוא היה עובד במסחר חוץ מהחנות. קונה משאית של סחורה ומוכר לחנויות. פעם אחת היה במשאית עם הנהג אבל הנהג היה עייף. לא יכול להמשיך לנהוג. זה היה לילה. אבא רצה לחזור. לא היה לנו טלפון אז בבית אלא רק בחנות. הוא היה צריך לחזור כדי שלא נדאג לו. אמר לנהג ללכת לישון ואבא נהג. אבא לקח את המקום של הנהג והתחיל לנהוג בלי רישיון. אף פעם אבא לא נהג ואפילו אוטו קטן. התחיל לנהוג והתהפך. התהפכה המשאית ובעזרת ה' לא קרה לו כלום. אבל נבהל מאוד. ומאותו זמן לא נהג יותר. אבא אמר "אני עם הנהיגה גמרתי. אלוקים הציל אותי.לא אקח סיכון עוד פעם " בגלל זה אף פעם לא היה לו רישיון.
מה אני אספר על אבא שאין כמוהו בעולם. שהיה בן אדם טוב ואפילו טוב מאוד. מה אני אגיד. האמנתי שהוא יחיה עוד ושנראה אותו עוד כמה שנים. אבל כנראה הגיע זמנו ללכת. סופי. כמה חבל. עד שסוף סוף הגיע לכאן, איפה הלך לעולמו? בארץ ניכר. מה לעשות? זה כתוב. קשה מאוד לי. אני לא מעכלת את זה כל כך. עצוב לחשוב אפילו לא מגיע לו ללכת מהר ככה. איש טוב. עזר הרבה לאנשים. אהב את הזולת ודואג להם. עזר מכל הלב בשקט בלי לעשות עניין. עזר לאנשים קרובים ורחוקים. בעיר לא הייתה מסעדה כשרה. כשמישהו בא לעיר ואין לו משפחה היה מביא אותו לאכול, בצהריים לרוב, לפחות פעמיים בשבוע או יותר היה מביא אורח לאכול איתנו צהריים. פעם רופא ילדים שבא פעם בשבוע לעיר היה מביא או נהג יהודי שבא ואין לו איפה לאכול או מישהו מהסוכנות. אז היינו קוראים לו "קומיתה". בשמחה היה מביא אותם וצריך ארוחה ארוחה להכין בשבילו. אבא כזה היה. היה לו לב רחב. אבל זה מה שהרגיש ועשה את זה בלב שלם. לפעמים הייתי מתרגזת. "מה איכפת לי? שיוכלו בגט וטונה." כי זה היה קשה לי. אימי נפטרה והייתי לבדי. האחים שלי היו קטנים ממני. מה אני צריכה את זה? אבל אף פעם לא אמרתי לו כי ידעתי שהוא רוצה בזה. אבא זה אבא. עשיתי משהו, רצה בלב שלם.
