("לחשוק בדבר-מה שלא כדי
להשיגו - זו מהות הלא-חומרנות")
ִמסה על עוצמה
שאינה תלויה ביכולת (מתוך "אמנות המחשבה")
תיעוב שררה, אל מול הצורך
בשררה-לשם-השלטת-הדעה. שנאת-מהפכנים, אל מול הרצון העז בשינוי מהותי של ממש.
תאוות בשרים, אל מול הסברה המזוויעה שהתאווה כה עזה משום חיוניותה להמשך קיום המין
האנושי. הרצון באל קדוש, מסתורי ועלום, אל מול הרצון לפעול בארץ בשם האלוהות תוך
הסרת לוט הנשגבות והגזת הקדושה. ניצול משאבי הטבע עד תום (כי הטבע הנו רכושנו
הפרטי): מגע יד-אדם בטבע מכער, מעקר ומשחית את הטבע עד כי אין בו עוד הועיל. תעב,
השמד ואבד את הזולת ונתץ את מזבחותיו כי איננו אתה: הקלות הבלתי-נסבלת של מציאת
צל-דמיונך לאותו זולת. הטבע מעורר-חלחלה באכזריותו: הטבע שופע היופי.
אמביוולנטיות כופה חדלות-אונים.
ביחס האדם בצלם-האל למציאות טבועה אמביוולנטיות, ההכרה בקיום האמביוולנטיות מביאה
על-האדם חדלות-אונים; הו, דוגמאות לא חסרות וכולן מרגשות לחווה. אבל מה לעשות?
מציאות הקיום אשמה בכל, אלא-אם-כן ניתנת-היא לשינוי. ידוע לי אודות גזע שחי כאן
בכדור-הארץ והציב לפניו כתכלית קיומו את משימת שינוי טבע הקיום וזה סיפורו בקצרה:
"לא היה זה המקום שלהם - אז הם היו
צריכים לעשותו לשלהם. הם למשל גילו את האש וכך גברו על הקור ועל אימת האפילה. הם
בנו בתים כדי שלא להיפגע מפגעי הטבע וכדי שלא להיות חשופים לפגיעת הזולת. במשך
מאות שנים רצו לחזור לעוף, אז הם ניסו לחבר גוף לכנפיים והרבה מתו כתוצאה מכך (ואמנם
נסקו השמיימה). היו להם ערים גדולות ועדיין לא היה המקום שלהם - אז מיד המציאו
מטוסים ומכוניות. המטוסים גרמו להם לטוס והמכוניות גרמו להם לנוע מהר יותר. אז הם
הרחיקו יעדם, ככל שהמכונות אפשרו להם. היה זה עידן האדם-בשרות-המכונה. האדם יכול
היה לעשות רק מה שאפשרה לו המכונה. בעידן הזה גזע של עבדים גמדים משל בארץ והיו לו
את המכוניות הנוצצות ביותר ואפילו תואר פרופסורה. היה זה עידן שהוליד את המחשב.
היו אלה מכונות-חישוב מתוחכמות יותר מהאדם (שיש להן מעבד מהיר יותר). ועדיין לא
היה המקום שלהם. אז הם העסיקו פיסיקאים שפירקו אטומים תוך המצאת פצצות-אטום. הם
פוצצו לרסיסים חלקים מיותרים של כדור הארץ ועדיין לא היה המקום שלהם. מה כבר נותר
לעשות? אז היו נעדרים מביתם בלילות ללא ירח, מבלים את הלילה בצמוד לטלסקופ
עצום-הממדים שבנו במו-ידם, בסיועם האדיב של חוברות ההדרכה שסיפקה "האגודה
הבינלאומית לטלסקופים לכל המעונין" (אהללל"ה בקיצור). והם צפו בשביל
החלב ומעבר לו, ככל שעין הטלסקופ מגעת. ומה כבר נותר להם לעשות? אז הם דמיינו שאחד
מכוכבי הלכת הרחוקים ביותר הוא שלהם ושיום אחד יהיה המקום שלהם - שם יעשו כל שלא
ניתן לעשות בכדור הארץ. שם הם יתעשרו בלי מאמץ, מיד ביום היוולדם. כן-כן. אבל זה
לא כל מה שיעשו שם; כן, הם יהיו גם בני-אלמוות - כי בכדור הארץ כולם מתים. יהיה זה
מקום של חיים ולא של מוות. ויום אחד הם אפילו הגיעו לשם ולאחר שהמציאו כל מה שאפשר
המקום להמציא גילו שגם זה כבר לא יהיה המקום שלהם. אז הם טסו לירח ושם העסיקו אותם
מאיישי-ירח בעבודות פרך עד שהם ברחו משם יום אחד והרגישו ממש טוב עם עצמם.
פרומתאוס
גנב האש מהאלים ונתן אותה לבני אדם. אפילו פרומתאוס אמר (בטרגדיה שכתב איסכילוס
"פרומתאוס האסיר"): "באר היטב לך אגיד, את אשר לדעת את אבי, לא אכחד
ולא אדבר בחידות, וכמו באוזני ידידים אפתח פי ואומר: אני פרומתאוס, נותן האש לבני
אדם!" ומאז אנשים מרגישים טכנולוגיים-להפליא
וגאונים-עת-הם-מגלים-את-הטבוע-מראש. "מאיפה זה בא לנו?" הם שואלים.. אה,
זה בטח מהאלים כל החכמה הזאת; האלים לימדו אותנו להשתמש נכון בשכל, האלים לימדו
אותנו את המתמטיקה לפיה העולם מתנהל משחר הבריאה. או זה אל.. זה לא משנה. אז מה
אני עושה? מה נשאר לי לעשות? אני מורד באלים, כמו הגיבור הטרגי הארור מכל. כן, יהא
שמו שמי. יהא שמו שמי. אני מפיק הנאה איומה ונוראה מכתיבת שורות שמגוללות עלילות
מחשבותיי, על שלל התפניות הדרמטיות ורגעי הגבורה. כן, אני יודע. זה איום ונורא.
אבל זה מה שגורם לי להיות בלתי-מבוקר - מכל בחינה שהיא. זו הפעם היחידה שאני
לחלוטין שלם עם עצמי, ואם אני מצליח לשעתק תחושה זו לחיי היומיום; זו הצלחה גדולה
וענוגה. אבל לא תמיד עולה הדבר בידי. זכורה לי תחושת הניצחון הטרנסצנדנטלי בתכלית
עת עלה בידי להשתחרר מהצבא. לא היה זה ניצחון שלי כמובן. לא היה זה ניצחון של איש.
אבל אני את שלי עשיתי. זה היה ניצחון כוח הרצון וזה הניצחון הגדול. זה היה ניצחון
הרוח האנושית וזה עוד ניצחון גדול. מה עצומה תחושת החירות בעת יציאה לחירות ממוסד
זה או אחר של עון וריקבון! הדברים פשוטים ונכונים. מה עצומה תחושת החירות. אלה הם
סתם מילים ותמיד יהיו כאלה. אבל קיימות בנפשי תעצומות שמשוות למילים האלה חשיבות
עליונה, הן קיימות ולא אני אהיה זה שיכחידן. לא, לא אכחיש ולא אכחד, נגזר על ראובן
ויטנברג לחיות חיים אמיתיים של תבוסה ולעד. ועדיין אלה הם חיים אמיתיים - לא חיים
של הסתר פנים. איש לא ימליכני ואיש לא ישפלני-עפר. אני השופט העליון ואני מכריע
גורלות אדם. אני חס על מבני-משפט מפוארים ובורר לי את הללו שממאיסים-אותי על מבקשי
מותי! אני עוול לרצון הטוב ולשלוות ההבנה שבכפיה! אני מקדש את הטוב והיקר! אני
מחבר שמות תואר לשמות עצם ומכפיל אותם בעצמים ואת התוצאה בחזקת שמות פעולה. אני חי
את העלוב ומנציח את המתועב! הו, עוד דקותיים זה יהיה לא יותר מחלום טוב שאבד לעד.
הו-הו. עלי לעשות זאת לעתים קרובות יותר. ההנאה היא כוח החיים, לא? אה-אה. חבל
שאינני יודע לקרוא כפי שאני יודע לכתוב. אני רואה את הרמס מופיע, מרחף באויר ובידו
שבט מבשרים ובזוית עיני בנקל מופיע ניצוץ של דמעה המקוננת על הנוכחות השברירית של
גדולה בחיי, ועדיין מרמזת בעצם-קיומה על החלל הריק שאת הגדולה יכיל בבוא היום. לא
קל לי לפעול בד-בבד לידיעה על הסתירה הפעורה לרווחה בלבי שותת-הדם. אני אמור לצפות
שהכל יתנהל כשורה אלי הצלחה ומאידך אם הכל יתנהל כשורה איפה ההנאה בכל זה לעזאזל?
איפה הדרמה? איפה העניין בחיים? אז אני שמח כשדברים לא מתנהלים כשורה וחש אשם על
כך שבכך אני מונע מעצמי הצלחה. שהרי כיצד ניתן להתרגש כמה שפחות ועדיין ליהנות? לא
ניתן, רק אנשים שמותקן בסד עצמותם CPU יכולים לעשות כן מבלי להיקלע למצב של חוסר-מעש. מאידך, ידוע לכל
שבכוחו של טמטום תם להביא על האדם שלוות-נפש, אז אין אפילו צורך להונות עצמך כדי
לשוות לנגד עיניך תמונת עולם נסבלת. אז הכל נראה טוב ויפה, פשוט ונאה, רע ונורא,
וכו'. והכל ניתן לתיקון במחי-יד. גדל כאן גזע של אנשים כנועים ביולוגית.
"מותאמים-ביולוגית" יש והיו אומרים. אני אומר "כנועים
ביולוגית". הם נוהגים בהתאם לקונבנציות גילם הביולוגי. כולם מזדיינים באותו
גיל, מתחתנים באותו גיל, מתעשרים באותו גיל, יפים באותו גיל, זקנים באותו גיל.
מכונות פונקציונליות למהדרין, בכל היבטי החיים. לא תמצא חריגה, ולו תמצא? תאשפזה.
אושפיזין-של-כבוד תהא היא. לעתים כדי ליצוק דרמה בחיים דרושה פרספקטיבה פסיכוטית.
הו, כמה שזה נכון היום. הבינוניות היא כעת משלח-ידי. אין צורה שיאה לכתיבתי הנעלה,
אין מוסכמה שיכולה לה. הנאתי כה גדולה מעצמי, עד כי אלוהים הנני. במובן הטוב של
המילה.. לא במובן של בורא-עולם, במובן של מקור-חיים בלתי-נדלה שאינסופי במובן של
את-סופו-אין-רואים. בהרבה מאוד מובנים, אני ללא ספק אלוהים. אלוהים שיצירתו מרגשת
אותי, אבל במידה. שהרי יודע האל נפש יצירתו. אין הפתעות, גם אין התרגשות גדולה. זה
המחיר שהאל משלם בעבור אלוהיותו; מחיר ההתבוננות והתבונה. חוסר-מעש מכלה-נפש, אוצר
מילים דל, שהרי מה יש לתאר? מעט מאוד דברים קיימים מילולית. החוויה האלוהית לא
קיימת מילולית. אלוהים הוא בסך הכל אדם זקן וזועף, כאדם. ואני בסך הכל צעיר ומריר,
כאדם. ועדיין אלוהים. האם תכניע אותי אי-פעם חולשת הדעת? רק לו אזכה במנעמי-ההמון.
רק לו אזכה בתארים ובממון-רב. כל עוד לא יהא כן, אלוהים אהיה ו"אל-נהנה"
יהא תוארי. הזולת צופן בחובו רעה גדולה, בעצם קיומו הדל-אנושי המשלח רמז כה בוטה
לדלות החומר האנושי ולריקבון הפושה בקיבתו מרגע לידתו ואילך. אינני סבור שמוטב
לבטא דיאגרמות פיסיקליות או סכמות כימיות בשפה מילולית. הדברים האלה מתרחשים כל
הזמן ונתפסים על ידינו כפי שהם מתרחשים. אלקטרונים ופרוטונים מקיימים אינטרקציות,
הלא כן? למה לא? תאים מתחלקים לשניים, לא? זה קורה. זו האריתמטיקה של כדור-הארץ.
אפשר להציג זאת באופן נוסף, אבל אין זה אומר שאין זה נכון. חוקי הלוגיקה חזקים
מכל, אפילו מרוח האדם החופשיה. כל אדם שואף להיות מובן לזולת, לא? והלוגיקה מרוקנת
משמעות רגשית ומאפשרת הבנה מכנית של רוח-הדברים. ארור העולם. האם יש באמת זו משום
התרגשות גדולה? לא, אבל זו אמת לאמיתה. לא ערך האמת שלה גורם לי שביעות רצון בעת
שאני מקנה לה תוקף רב-משמעות בכתבי אותה אלא ההתרגשות הגדולה שבכתיבת הנשגב. תמיד
אלעג בלבי לאותם משוררים עלובי-נפש שאוספים בדוחק מילים ומצרפים מילה למילה
והתוצאה אינה נהירה כלל וכלל בקריאה שוטפת! כן, אני מכיר את השירה הזאת ואני מתעב
אותה. אני יודע שדברי ניתנים לניסוח פשוט וקולע יותר ועדיין אני מתפתה לעתים לכתוב
כאותם משוררים ששירתם כחידת הירוגפיליס, משובצת מילים נדירות. האם יש משום רע
בפיתוי זה? לא. על אף שנבוך אני ומבויש בקראי את כתיבתי, בעת הכתיבה שרוי אני
במצב-רוח מרומם להפליא ונלבב בהחלט והמילים אינם אלא צורות מופשטות של חומר שאני
עושה בו כרצוני - מעולל-לו שינוי-צורה ואף מסלף במוחי את משמעותו המקורית ובכך
מגמד סיכוי להבנה אמיתית של כתבי. הכל קורה במחשבה ומי יודע מה קורה שם מלבדי? אף
אני לא אדע זאת מכתבי! הגדולה הראובן-ויטנברגית אינה יודעת גבולות. אני יכול לחזור
על-כך מאות טריליוני פעמים ועדיין יהא זה אמת כבפעם הראשונה. נתקלתי במיני
קונסטלציות-קיום שציערוני עד-מאוד בחיי הלא-טלויזיונים (בטלוויזיה אין האמת מצויה,
רק מחוץ לטלוויזיה קורים הדברים האמיתיים). ולפי שזו-אמת-זו בעיני-היא, ראויה לראות בה בבת-עיני ולהקדיש לה
שימת לב מרובה ומלאה ולקדשה כדי-כך. תהא היא בבחינת אבן-בוחן להרהורים
בלתי-מוכרעים בחלל הנפש. תהא היא בבחינת השתקפות אישיות חד-משמעית ודוגמטית. תהא
היא מציאות. האין בשנאת הזולת משום הרס עצמי? האין בכך משום שנאת בבואתך? כיצד
ניתן להתייחס לזולת אם לא כבבואת "לו הייתי בגוף אחר", "לו הייתי
שפל", "לו הייתי מצליח". הזולת הוא הפנטזיה הכמוסה של כל אחד
מאתנו. פנטזיה שמתגשמת ברגעים של גימוד האישיות העצמית, המאפילה-על-הכל. אי-אז
הזולת הנו ידידך הטוב ביותר, מאטר-הנפש ביותר, דל-האופי ביותר, משועבד לגחמות
המציאות ביותר, אדון הריק והשיממון ביותר, אדון הלגיטימציה כנועת-הגו. לכאורה,
עסוק איש-איש בענייניו. אך לא כן הדבר. מחוסרי-שגרה הנם, בכל ימי חייהם. כל ייעודם
הנו להפר מזימת-אל ולעצב תמונת עולם כוזבת לנגד עיני המשתהות, המבקשות-חלודה-ממארת
בארובות העין. זכור לי כי פעמים רבות נוכחתי ברשעות הטבע האנושי בפלנטת הלגיטימיות.
מה רב המרחב-לרוע בפלנטת הלגיטימיות. מה צר לי על כל מקרה מובהק של רשע טהור ומה
מתמוגג אני על קיומו כצד בקונפליקט החיוני לשם המשך הדרמה! מה נוגים היו כתביי לא
מתנחלת הייתה בקרבי הכמיהה לסיפור הרואי-אסתטית (ולא סיפור שמשקף את רגעי הגדולה
והחסד של המציאות החוויתית, היומיומית)! יומיומי רדוף גדולה ומחשבות כגון אלה
שרשומות למעלה - מה יותר נטורליסטי מהרשום למעלה? מה יותר פרגמטי מהרשום למעלה? מה
יותר גדול מזה. הרי זו גדולה שאינה תלויה בדבר וודאי שלא באישור הזולת. אין-לי צל
של ספק, על אף שידוע-אני כחובב-צללים מושבע. מוקף "מחשבות שליליות" אני
מרחף ברקיע. הרוע לנגד עיני ואני נמלט מפניו בכסות-עור-שיני. בכדור הארץ אינך יכול
לעשות דבר מלבד להימלט מפני הרוע - כדור הארץ הנו משכן הרוע. כל מאורע נסיבתי זוכה
לתגובה הרגשית הראויה לו בהתאם לפילוסופיה הנקוטה. כן, כתבתי את המילה הזו. אל
שונאי-החכמה אין לי דבר לומר, אם כי בוש אני בנוכחותם. יש פילוסופיה טובה ויש
פילוסופיה רעה. פילוסופיה רעה יכולה להמית פרה, פילוסופיה טובה יכולה לבוסס פרה
צוהלת בדמה, יען כי הרוע מבדח את הנעלה היודע מה בן-מוות הוא הרוע. הרוע הנו נחלתי
הבלעדית, לאיש מלבדי אין זכות להיות רע. יש לקדש כל רגע. יום אחד אחזור על כך
פעמים רבות יותר; רבות מספור, עייפתי להיום. בריות נקלות מפריחות לאוויר העולם
נושאי-שיחה נקלים שממאיסים עלי את קיומן. בוליאניות המחשבה המדעית איננה בשורה
טובה. וודאי שאינה בשורת הגדולה אבל היא בהחלט בשורה. המתמטיקה היא כמו נפט, כמו
כל מחצב אחר. יש יותר, יש פחות; משמשת לתחום נרחב יותר או פחות, כמו קדילק. אין
חשיבה דיסקורסיבית שאינה גורמת לאדם לחוש אווילי. שרלוק הלמוס ודאי היה חש אווילי
עד כדי רצון לאובדן-הגוף - וודאי היה מתאבד לולא היה דמות פיקציונרית. החשיבה
הדיסקורסיבית היא נחלת הבהמה. כל אדם ימאס בה לו יבחין בצלמו. אלוהים עושה דברים
משוגעים בזמן האחרון. לברוא שבעה ימים? מין אבולוציה טרנסהרנטית של שבעה ימים. יום
ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שבת. אז מה אם יש שבת? שבת זה יום החירות
אבל מי צריך חירות? רק העבד. אלוהים ודאי חש אווילי עד כדי רצון להתאבד כשחי
בנינו, לו היה עושה זאת. המחזוריות הזו, אוי ואבוי. מה מענג עונשו של סיזיפוס
לעומת עונש זה! רק לחיות כאן כמה שבועות, שלא להצליח להימלט מההשלמה עם המכניות של
יחס הזולת לזולת. ההכרה בהכרעה השיפוטית המעוגנת בבינאריות (מקפיאת-דם). הכל מוכתב
מראש, הכל. המערכת דופקת מצוין, אין ברגים פגומים. אין. כולנו בסדר גמור. זו המאה
שבה החלשים, הבלתי-שורדים, המה דוברי-האמת והלא אלו הם החזקים של העידן; השורדים
המה רשעים נאלחים. ספק אם הם כלל אנושיים, הלוואי ויכולתי לוודא זאת וככל הנראה לא
אוכל לוודא בלבשלם לעולם. יש מגבלות לידיעתי. זו האמת. אבל הגדולה היא מנת חלקי
כעת ומבלעדיה יש מלבדי דבר-מה גדול יותר, ומאיים. המחשבה השואפת אלי-נורמליות
מקפיאה מושגים דינמיים ומעוללת דה-לגיטימציה לתפיסת עולם ששואבת את מושאי-החשיבה
מהתבנית הסובייקטיבית הטבועה בשכל ולא מקנה למושאי-החשיבה מוחלטות-אוטונומית, אלא
רק-תוך תלות במחשבה העצמית. תפקידה של הנורמטיביות היא לגרום לאדם שלא להסתמך על
מחשבתו המעצבת הרים כגבעות וגבעות כבני-צאן בין-רגע מרגע-לרגע חליפות, אלא להניח
לרגליו נורמות כזה-ראה-וקדש וכך מוכתב טיב יחסו ותוכן יחסו מהיבטים כללים של טבע
המציאות ועד לפרטים הקטנים ביותר; נורמות מקבעות יחס לעוני, יחס לרוע, יחס לאנשים
מגזע מסוים, יחס למוסדות מסוימים בחברה וכו'. בשלב זה או אחר, כבה סופית ניצוץ
המחשבה החופשית ומשתחרר האדם לחלוטין מטרדות-השאיפה-לחופש. אני נהנה לחיות כי אני
יודע שכל יום מקרב אותי אל המוות. זו הנאה גדולה. טוהר יופייה היה כה שערורייתי עד
כי עלה בי החשק לחללה. יש לבדוק האם מדובר במערכת קורלטיבית. יש לבדוק האם מדובר
במערכת של קשרים מסוג כלשהו. כלומר: האם האוביקטיביזציה שהזולת נוקט במשאו ומתנו
עם הזולת נועדה להביא את הנושא והנותן לידי תשוקה אינדיבידואלית רחמנא-ליצלן, וזו
התשוקה הנה גמול מידי על האוביקטביזיה שנוטה חסד עם האובייקט מעצם פנייתה הראשונית
למשותף הקונבנציונלי ולא לעצמיות. מובן? וככה נולדים ילדים. אוביקטיביזציה,
סם-החיים. תארו לעצמכם שהיינו מתייחסים זה לזה כאל בני-אדם? כאל צלם-אלוהים? תארו
לעצמכם. היה זה ודאי נורא ואיום. לא היה אז צורך בידידים, ללא אויבים של ממש. ללא
משתנים ריקים המבקשים לזכות במעט ערך, רק בערכים מוחלטים טובלת בהוני הזכה
והלבנבנה. הפוינטרים מיותרים ליודע-כל וגם לעצמם. האלוהות נטולת אויבים הנה.
המציאות האלוהית היא מנת חלקי מעתה, טמונה בכף-ידי ומשחרת לטרף. כל שנואי-נפשי
אינם אויבי. לא ולא. נקלים המה, וחזקים בכוכב זוהר-זה. עלי פשוט להישמר מפניהם
ולנאצם-בכל-הזדמנות. אלה הם הרוע המוחלט. הו, מה מרעילת-אלוה נשמת אף אנוש.
האנושות הנה שם-גנאי עבורי לאלוהות שנטמאה. חובב דרמה אנוכי ושוברט מספקה לי כיאה
לי. מה נאות מילים אלה ומה נוראות לקריאה, לא-נוחות לקיבה גדושה, מביכות-קורא.
חוסר-השלמות בעוכריהן. אינן אובייקטיביות דיין ומה רוצות הן להיות כן! בכל משפט
חסרה מילה או שתיים שתבהיר, שתשלים. תשלים רעיון זר, בנלי ומובן. קוהרנטיות: שם
המשחק. מי מנצח? החלש, כמו תמיד. הכרתי את הבחור הזה שמת. הוא היה חזיר ורוד,
עיניים בהירות וטובות. חריגות בטובן ולפיכך מעלות-חרש ולפיכך זועקות
"טבח". ראיתי אותו לכמה שניות בטלוויזיה וידעתי שודאי נקטעה מסכת חייו
בידי אדם, ואני אדם. אני אדם? לא, אין הדבר ייתכן. אינני קוטל חזירים, אינני קוטל
עופות. לו רק היו משמרי המינים למינהם דואגים לפרטים של מין שאינו בסכנת הכחדה כשם
שדואגים למין שבסכנת הכחדה, אולי הייתי חרד פחות בבוקרו של יום. אי-אז גאה הייתי
להיות אדם, גאה הייתי להיות חלק מעם שמקדש רוח חיים. אי-אז, גאה.. למה לא? הבוז
לישויות-מספקות ולמיני מושאי תשוקה מרווי-תשוקה. מגיע לנו משהו טוב מזה. כל הנחשד
בחילול קדושת הישות האלוהית ביקב התבונה, מוות דינו. ספר שמגמתו להראות שבני אדם
משתמשים בשכל פחות מבני-אדם. גם אם לא יושג המבוקש, עדיין יהא תהליך כתיבת הספר
גמול נאה (אם בגמולין-עסקינן). אני משחק בקונסטרוקציות-של-מילים ולפיכך בנלי בעיני
לימוד תורה זו או אחרת ואינני מוצא כל קושי להתעמק בדבר שיש למצוא בו קושי מסוים
כדי להבינו כראוי. הלא אין חשיבה נעלית מלבד חשיבת המשחק. קונסטרוקציות-של-מילים.
מעטים הם הכותבים שאכן משחקים בקונסטרוקציות-של-מילים כשם שמעטים הם אלה שמסוגלים
לחשיבה עצמית - וקיום אלה כקיום אלה מוטל בספק גדול. נגרים יש למכביר אבל יש מעט
מאוד נגרים שהם ישוע. היה רק אחד למעשה; אני עוסק בחקר הבלתי אפשרי, עליונות
המחשבה ביחס למציאות. כן? המציאות תמיד תהא נחותה לעומת המחשבה וכו'. מהו סיפור
סוחט-דמעות ומעורר-קתרזיס לעומת המשפט האחרון? אל תקרב אותם אלי, לא אהיה קורבנם.
הו, היה שפוי! זו הרי תכלית הקיום! יש להם שיטות אובייקטיביות למצוא אותך נטול
שפיות אז בבקשה ממך, היה שפוי. השפיות כמוסה בכף ידם. הם להוטים. הם יעלו אותך באש
בלהטם. הם יעלו אותך על המוקד בכוח ההסכמה. הם אורבים לך בפינות חדרים מואפלים,
מייחלים לביטוי-עצמיות שיפלילך, כמהים למבע שיסגיר את גדולתך, את היותך מגדיל-עולם
בדרך של ייחוס חשיבות ראויה למושאי-חשיבה, את היות צו ההסכמה פוסח על פניך. כן,
אתה פשוט חושב יותר מידי. לא טוב לחשוב. היה שפוי! אתה אמנם מסוגל למחשבות גדולות,
אבל אסור לך לחשוב מעבר-להסכמה. כן, זו קלישאה בנלית למדי, אבל את ערך האמת שלה
אני חש מידי בוקר. היה שפוי! נדמה לך דומה הזולת לך מטבעו והנסיבות השחיתוהו, אבל
מי יודע? היה שפוי. שפוי. שפוי. שפוי. למה דווקא בהיבט זה של תפיסת-הזולת מדמה אתה
שידוע לך דבר-מה? אני לא יודע דבר על הזולת, אני רק יודע על יחסי אליו, לא? מיהו
הזולת? ידידך בעת שלום ואויבך בעת מלחמה? אוהבך בעת חנופה ושונאך בעת חסד? מיהו
הזולת ללא הנסיבות? אין. מיהו הזולת? מיהו? אז היה שפוי.
קורה שהאדם משיג שליטה כה-מוחלטת בטיב
הרגשותיו ביחס למציאות הגבישית (הבלתי-תלויה, אפריורית), עד-כי מבוטלת כליל מערכת
יחסי הגומלין בינו לבינה והוא נעשה אדון לגורלו.
קורה שמבחינים אנשים בשוניות בלתי-קיימת; שוניות
חיצונית בלבד, פיסית גרידא. ההיגיון-המעוגן-בקונבנציה מושכנו לראות בם חדי-הבחנה
צלולי-דעת חדורי אוצר מושגים/צבעים/מילים/תמונות גדול יותר, בעוד אינם אלא
סומאים-באפילה. לפיכך, ראוי-לדבוק בהכרה הראובןויטנברגית, על אף שיש הרואים בה,
בצדק לא מועט, מכלילת-יתר ונוהה אחר צמצום מגוון מושאי-היחס-באופן מלאכותי, בעוד
אינה אלא סולדת מהפשטות שאין להן יסוד מוצדק במציאות העצמית ומטהרת ריקבון וזוהמה
מטבעה.
אלוהים, נטול דמיון הננו. לאלוהים
אין דמיון, ראויה האמת להיאמר; אלוהים רואה את-הדברים-כפי-שהם, ואין זה מחזה כה
יפה ושליו בדרך כלל. איננו מדמה את הנורא ואיום ל"לא נורא, נחיה עם זה, נסתגל
גם לזה." נטול תפיסה רלטיב-וירטואלית הננו, נטול כל משאלת-לב בבוחנו את
המציאות. איזה מין אדם הוא? העדר דמיון שכזה מזמין העדר אקטיביות, והעדר אקטיביות
מזמינה (בתנועת זירוז משכנעת-תבונה), הכרה ב"אין-פתרון". ללא דמיון, אפל
העולם בדרך כלל. אפל העולם-כפי-שהוא בדרך-כלל. אפילה רוח-הדברים ורק בגניבה
ובחומסה מתגלעים ניצוצות.
בהשוואה לתבונה העליונה, לרוח-האדם
הטהורה, המציאות הריאליסטית ("החיצונית") דלה למדי. רוח-האדם מנפיקה
תדירות מושגי-רוח שחסרים להם מושגים חופפים במציאות הריאליסטית. ניסיון איוש אוצר
מושגים עצמי שכזה כרוך בסתירות לוגיות רבות, בניתוץ מזבחות התפיסה האינטואיטיבית
של קונבנציות וכן - מה שנהוג לכנות "טירוף", "מחלת רוח",
"שיגעון" וכן נהוג לרפא אנשים, שרצה השטן והודבקו לנשמתם החפה תארים
מגונים אלה ואין מרפא מאז, בנידוי ודיכוי.
כתיבתי ניזונה ממצבי-נפש קיצוניים ויש
לה תיאבון גדול.
אסונו של נוצרי: הסבל הנורא ואיום הופך
לנסבל, ללא התערבות הנוצרי. הנסבלות שואבת את טעם-החיים או מיניקה אותו?
הנסבלות מבטלת את הרצון בטעם-החיים, הנסבלות מבטלת את אפשרות קיום הנשגב. מתי
אפגוש אדם? מי יהיה האדם הראשון שאפגוש? האם יש כאן בני-אדם, או שמא רק
נתיני-קונבנציה אשר המה חפצים לשחק בהן גרידא, כדי להחיות שיחה, כדי לאין-זמן;
"להעביר זמן" בלשונם. קשים החיים-עם ערכים-מוחלטים. באמצעות
שינוי-ערכי-מושאי-מחשבה רוכש האדם שליטה סובייקטיבית טהורה בקורותיו. זו שליטה
שאיננה תלויה, אפריורית, בתפיסות הזולת המוצהרות, בקונבנציות למיניהן. טעות חמורה
היא לראות זאת כגישה אופורטוניסטית, חרף הדמיון למראית עין. אין בגישה זו כל
מחויבות למציאות הדברים כפי שהמה משתקפים לגבי הזולת, אלא מחויבות מלאה למציאות
האמיתית בלבד ודבקות נלהבת בה.
מאסתי בתבניות-שכל שאינן מסוגלות להכיל
רגש טהור, אלא רק מופעלות על-ידו - בידיעה וללא ידיעה.
הכפתורים בקושי מגיבים, אבל הרוח עודה
מגיבה בעוז. וכל עוד כן היא, לא יאבד החשק לכתוב עוד ועוד.
בתוקף חוקים אובייקטיביים נעשים המעשים
הנבזים מכל. בין אם זו אובייקטיביות-שבמשאלה (אמת פסיכולוגית) ובין אם אכן
מדובר באותו מקרה נדיר של זהות-תפיסה אימננטית. אולי כן, אולי לא. אם אני אומר
"ראו כולם, איש זה ראוי להיות מוצא להורג יען כי פשע." לא משנה אם אכן
איש זה ראוי להיות מוצא להורג או לאו. אם תמצא דעה זו אובייקטיבית, יוצא האיש
להורג. מה שמה של אובייקטיביות זו? אובייקטיביות לובשת דמות מעשית בחברה ושמה
הסכמה. העובר את מבחן ההסכמה מקדש את המעשים הנבזיים מכל.
הקונפליקט המר והטרגי של ההוויה
האנושית: האמת הביולוגית מול האמת הנצחית; הפרדוכס שבלנצח ולחיות, הפרדוכס
שבלהצליח ולחיות, הפרדוכס שבלגמור ולחיות. כל הזמן לחיות. הדופק עוד פועם בדבקות
אמוקית. היותה של השאלה "מה הלאה?" פתוחה תדיר מכוח-החיים,
מתוקף-החיים, מכורח המשך הקיום, חרף הניסיון הסיזיפי לסגרה בניצחון גדול, בתרועת
חצוצרה ובתשובה אידיאית, פרי שכל גאוני. רצף של ניצחונות זעירים ותו לא וחלקם
אפילו בלתי-נראים. "הו, שיט." - זו קריאת האדם לאלוהיו.
איום ונורא שורה בכל; כל יציאה
לרחוב היא טראומה איומה שרישומה לא ימחה לעולם מלוח-לבי (בתגובה לגישת הכלל).
פילוסוף (כאורח חיים) חי את חייהם של מיליארדי (לפעמים טריליוני) בני-אדם; בכך
שהוא מאמץ זוויות ראיה בלתי-שגרתיות-לו כדי לבחון תופעות שטבען לא ברור וההתבוננות
מובנית בפריזמה אוניברסלית. קחו לדוגמא את קנט ולייבניץ ותארו לכם מה
ארורים-בוודאי היו חיי-המעשה שלהם. ארורים ואפלים כלוע-הארי.
בלב המאפליה יש לאטר אין. יהא המלט
מלט והסבל יהא ללבנים. אני לחלוטין לא-מוצא כל-עניין בעסקי-צרכנות. מה ניתן לקנות?
חומרי-טבע ורעיונות. חומרי-הטבע, אוצרות-הטבע, משאבי-הטבע (תלוי בהשקפה) - הם
שייכים לכל דרי עולם. לא? אני שוגה? תועה בהזיות? יש מספיק לכולם, לא? למה בכלל
להיאבק על מין דבר כזה, שלא אתה יצרת? מה הטעם? יש מישהו שפחות מגיע לו ליהנות
מחומרי-הטבע? יש מישהו כזה? אין מספיק חומרי-טבע בשביל כולם? הטבע רע למישהו? לא,
אנשים רעים למישהו וכו'. ורעיונות? יש לי מספיק רעיונות... תודה רבה. תחסכו ממני
את טפלויות איינשטיין והחד-רובדיות של המדע המודרני. לא תודה, לא תודה. נכון יש
כוח-חשמל, נכון: באמצעות כוח-חשמל ניתן להשלות עין-אדם. אורות מרצדים על זכוכית
נראים כמו הרחוב שמחוץ לחלון. נכון. אשליה אופטית. פעולות מתמטיות מכוח-חשמל
המעוגנות בפיסיקה בסיסית נראות כמו ישות
חושבת. עוד אשליה. שלא לדבר על מכוניות וגורדי-שחקים. לא? אני טועה? אל תאדירו את
העלוב. בבקשה. הגדולה עוד לא כאן. אשליות תמיד היו ותמיד יהיו. קסמים ותו לא. תנו
לי נס של ממש. תנו לי את הכתיבה הראובן-ויטנברגית. אבל לא זה העניין. העניין הוא
ההנאה שבכתיבה והסבל שבקריאה. העניין הוא רשעות-סבל-הקריאה, ידיעת קרוא גרידא. ללא
יכולת להפיק הנאה מקריאה זו, אלא תועלת גרידא. ופעם היה אפשר, לפני שהייתי לכותבנה
הגדול שהנני, לאלוהים בשר-ודם, הייתי פעם אדם, ידוע לי שהייתי פעם נהנה הנאות של
בני-אדם. ידוע לי היטב. אני פשוט לא עושה מספיק פוזות. מוכרח להתאמן על זה יום
אחד.
במדעים האמפיריים (מתמטיקה, מחשבים,
מכניקה, כימיה) התוכן מולבש על הצורה; האקסיומה היא: הצורה קבועה, התוכן
משתנה. בעיוני הרוח, בחשיבה הפילוסופיה המופתית - הצורה מולבשת על התוכן; האקסיומה
היא: הצורה משתנה, התוכן קבוע. אלה הן (או "זו") אקסיומות (או
"אקסיומה") שמנחות את הלך-המחשבה ליעד המבוקש ושמכתיבות גם את הלך-רוחה
של המחשבה. מין אקסיומה דינמית שכזו (כמו הקצאה דינמית). כן?
ההישג הגדול באמת של המדע ושל כל מתודה
אסכולית שבעתיד: הצלחתו לכפות תבניות-חשיבה קונבנציונליות תוך כיפוף הרוח
האינדיבידואלית לצורך כך.
צפית העתיד איננה ערובה לאמת מדעית.
תפיסת העתיד במדע איננה חורגת באמות-מידותיה מתפיסת ההווה. אין שום סיבה שהמדע לא
יחזה עתיד מדעי. העתיד לעולם איננו בלתי-תלוי בתפיסת המדען, לעולם איננו עצמאי.
בחלום משתקפת המציאות כפי שהיא; ללא
תביעותיה האכזריות של המציאות הלא-חלומית, ללא מחויבות למציאות הלא-חלומית, ללא
זרוע מנווטת, ללא אור וללא אפילה, ללא כל התייחסות אפריורית. כן, פשוט המציאות כפי
שהיא.
מה קורה כשלכל יש הסבר מספק? תפיסת עולם
דטרמיניסטית באה לעולם. שהרי אם לכל יש הסבר מספק, אז במובן מסוים הכל קבוע
מראש, לא? אבל לא במובן התיאולוגי. אבל אז אין הפתעות ואין התרגשות. הכל צפוי
והרשות עלומה. זו תפיסת עולם שלילית ביותר ושלווה ביותר. זו תפיסת עולם שאפילו
מעודדת אדישות רבה ובשלהי המאה 20, קשה להחזיק
בה ובד-בבד להחזיק בתפיסה הדינמית, בתפיסת "אני יודע מה קורה כאן, ויש
לי כוח-השפעה עצום ואני איהנה מזה עד תום!" שהרי הדטרמיניסט יודע בלבו המבודח
שהרי זו אשליה טרגית ומעיקה למדי ולמעשה אין כוח-השפעה מלא בשלהי המאה 20, יש יותר
מידי פקטורים בלתי-תלויים-הכרחית-ברצון-המשפיע וכו', ולפיכך המקריות רודה בכל
(והתלות עודה מקדירה בקרים).
המשפט הזה ייכתב פעם אחת בלבד ואין זה
משפט-מפתח. כל משפט נכתב פעם אחת בלבד והוא-הוא ואין בילתו. אין זה משפט פתיחה
ואין זה משפט מבאר או משפט מנתח. אני נהנה לקרוא את שכתבתי אתמול ואם אחדל ליהנות
מכך יחדלו גם חיי ואם תחדל הנאתי משטף הכתיבה גם כן יחדלו גם חיי. שוב ושוב אני
מוצא עצמי כמה לאותם רגעים של אובדן שליטה מוחלט, לאותם רגעים שתמו כל הקצין, יען
כי באותם הרגעים שואפת הנפש אויר פסגות ומכירה פתאומית, בהבלח חד וקצר של
תבונת-אלוה, ביחסיות ובמסוימות ובחוסר-הכרחיות של המציאות המאבדת-שליטה,
המתמה-קצין.
קטגוריזציה פירושה: פיחות ערך רוח-אדם.
הלא לכל מושא-מחשבה חולף ישנה משמעות ייחודית (וחד-זמנית וכו') ולא ניתן להכיל
משמעות זו במושא אחר או בקבוצת מושאים, שהלא אז תאבד ייחודיותו. דומה הדבר
לחוסר-אפשרות חיים במאדים או לחוסר אפשרות להעתיק מיקום של דבר-מה
("אפשר" להעביר את ניו-יורק לסידני ואת סידני לניו-יורק, אבל עדיין
ניו-יורק תהיה ממוקמת בסידני וסידני בניו-יורק).
המתמטיקה היא מעל לכל - לדאבוני הרב.
לא ניתן לחולל אינטרקציות בין דברים שונים (מופשטים או מוחשיים) ללא מתמטיקה. כל
שנותר או להתענג על "המילים-גרידא" שמהן מורכב המשפט, שהרי מלאכת ההרכבה
מתמטית להחריד. או פשוט להתעלם ממרות המתמטיקה וליהנות מהסגולות הלא-מתמטיות של
המשפט ולמרבה הפלא הן אכן קיימות.
האם ישנה סמכות-עליונה מלבד הסמכות
הבוליאנית/דואלית/בינארית, המבחינה בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין חושך לאור
ובעיקר בין אמת לשקר? האם יש מטענים אלקטרו-מגנטיים שמקיימים מעגל חשמלי גם
ללא איזון של '+' ו'-'? האם גזר-הדין של עבריין יכול להיות "לא כלא"
ו"לא-חירות"? האם גזר הדין של אדם חופשי יכול להיות "לא
שעבוד" ו"לא-הרס"? האם קיים דבר מה שאיננו כפוף למרות הסמכות
הבוליאנית? ומה לגבי משפט הסתירה המעוגן בסמכות הבוליאנית? האם אוכל להיות
"צודק" ו"לא-צודק" גם יחד? האם אמת חלקית אינה שקר והאם שקר
חלקי אינו אמת או להפך?
כשאני שומע שובארט אני מרגיש בבית.
אם תאמר "האדם, בשגשגו בחיי-המעשה איננו
ממצה אלא את כישוריו המכניים-אופורטוניסטיים ואילו בשגשגו בחיי מחקר ותהיה, ממצה
הוא את צלם אלוהים שבו." או בניסוח הקנטיאיסטי הקולע: "נראה שלמושגי
השכל יש משמעות ותוכן יותר משיוכל שימוש-הניסיון למצות את כל טיבם." ואם תאמר
"המתמטיקה לעולם אינה מטאפיסית, אלא פיסית גרידא, זאת מהיותה בלתי-מופרדת
מהכרחיות תלכיד חומרי הטבע וקיומה תלוי נואשות בהימצאותם." תעורר רוגז רב
ואפילו אם תנסח זאת כמשוואה עם שני נעלמים.
הבוז לחוצפניות הישראלית, הבוז
לממשיכי-השיחה למינהם. הבוז לילדות הישראלית, רווית ממשיכיניות-שיחה למיניה.
הבוז לכל אותן פעילויות של שכל-דל ואקטיביות מופלגת.
אין לי יראת-מרחב! לא ולא. אין לי
כל חשש מאבדון, לא ולא. לא איכפת לי להיות מוחרב; אי-שם, מתישהו. האם בדעתו של
איזה-הוא להחריבני? לא אירא. מי יעשה לי מעשה רע? מי? כי, אתם מבינים, אין לכם שום
דרך בעולם להשפיע מקסמי המציאות עלי. אין שום דרך ושום אופן. לא ולא. כרתו לי את
זרתותיי, בבקשה! שלפו את אונתי הימנית ממקומה - עשו ככל העולה ברוחכם השופעת! עשו
ואל תכחדו. אומר לכם את שתחפצו ולא אירא. אודה ואתגלה בפניכם כי עלוב אנוכי
ומר-רוח ואהיה לאדון העולם. אודה ואתגלה כי חלוש אני וחסר-תועלת ואהיה לאדון עולם.
אודה ואתגלה כי האופורטוניזם זר לי כשם שהחברותיות הבלתי-חברותית זרה לי ואהיה
לאדון העולם. אודה ואתגלה כי על-פי-רוב אין אני מוצא את הכוחות ודלה רוחי וכמלה
אלי אשפות, ואצדק. אודה ואתגלה כי זו הגדולה שמשפילה והיא גם זו, לא בדרך של תקווה
או משאלת-לב, מרוממת רוח ומאפיפה צל-ענן תדיר. רק את העצמיות הראובן-ויטנברגית יש
לי ועל חרבותיה אכחד. לא אני אהיה זה שיניח לדבר-מה לצערני. כן, זו נקודת המוצא
המלביבה של האידיאליזם הצודק של הטבע. הבו לי את הכתיבה הראובן-ויטנברגית.
