מסה על הציפייה לסוף היום (מתוך "אמנות המחשבה")

מה רב מספרם של הללו שמכלים ימי-חייהם ביישום רעיון נלוז (וגם זדוני בד"כ) ואילו אני מכלה ימי חיי בחיפוש-אחר רעיון טוב ואולי אפילו נשגב, שהוא גם בר-יישום - ואולי לעולם לא ייזדמנו הנסיבות שיאפשרו את יישום הרעיון, אבל אין זה אומר שלא יהא הרעיון עצום ומוחשי בחלל הנפש ההוגה - שהרי חיי הנפש תלויים בדבר.

השהות במצבים המגשימים את הפחד מהמוות מתוקה בכמיסותה מפני שהשיבה למוות מתוקה בכמיסותה  -  הרי הפחד מהמוות הנו מקור כל הפחדים שהרי המשך קיומו מותנה בכך שהמוות לעולם לא יתגשם.

העולם נחלק לנורמלים וללא נורמלים. הנורמלים הם טבולה-ראסה שמוטבעת בה שאיפה אחת ומוחלטת - השאיפה לנורמליות. ללא-נורמלים יש רצון חופשי ושאיפות-של-ממש וגם סבל גדול על אי-ייתכנות התגשמותם. אבל טבע-להם אין. הם משוללי טבע ולכן לא ניתן לצפות התנהגותם.

בזמן האחרון אני מוצא-עצמי נע ונד במשעולי-הרצייה-הקונבנציונלית ואלה הם גם משעולי ההרציה הקונבנציונלית: אלה גם משעולי הריצוי הרדוד והמשפיל. והלא מיהו אותו מרוצה מדושן-עונג? מיהו אותו מרוצה שכל המשעולים זורמים אליו והוא לעולם איננו מלא? מיהו אותו נורא-הוד וסתם נורא? הלא הנו אלא המגהנם הראשי של הנפש ושם אין לו, רב-מגהנם שכמותו. המבנה התכליתי של הנפש איננו סובל ניעה ונידה במשעולי הרצייה הקונבנציונלית (וודאי שלא ההרציה הקונבנציונלית!), הדבר איננו בר-השלמה עבור הנפש.. הדבר מכחיד לילות רצופי חלומות סוערים אודות ייתכנות עתיד טוב יותר ומגמד שאיפות גדולה.

אין לדחות דבר למחר שהרי ייתכן שמחר לא יהיה. ימינו ספורים ודווי גופנו שעליהם אנו מתגברים אך בקושי ממחישים לנו מה אץ לנו הקץ וגם מה מבקש-חלוף הוא הגוף. יש לעשות את הרצוי ביותר ברמת הדחיפות הגדולה ביותר - חיפזון שכזה ייסלח ואף חיוני לשם מבע מלא של עצמיות חיונית. 

האם ניתן לבנות בניין מטאפיסי מאבני בניין מטאפיסיות? האם סביבת-קיום מטאפיסית היא מן-האפשר? האם נידון האדם לעד לזקק שתן ושאר הפרשות בני תמותה לזהב טהור? האם לעד תהא המטאפיסיות בגדר משאלה בלבד? האם טוהר-של-ממש איננו מן-האפשר?

חובת ההתערות בחברה גורמת לאנשים ליצר-להם פרסונה שבהעדר זהות של ממש היא-גם זהותם העצמית. אולם אין זו זהות עצמית כלל וכלל, שהרי הזהות העצמית חסינת-השפעות-הסביבה מטבעה ויונקת את לשד-קיומה במעוף אימננטי-אבסולוטי. מעטים הם האנשים שיודעים להעריך יין טוב ומעטים עוד יותר הללו שיודעים להעריך זהות עצמית שאין היא-גם פרסונה. דומה הדבר לנבל שגר בארמון של מלך. האם הנבל הזה אכן מלך? הוא לובש בגדי מלך, יש לו כתר מלכות - אולם ודאי וודאי שאיננו מלך אלא חזיר-החצר! יכולה זו להיות פרסונה שניתן לראות בה אישיות מגובשת ביותר ושיש לה סממנים מפותחים ומתקדמים ביותר ביחס לנקודת הפתיחה האינית (סממנים כמניירות התנהגותיות וכו'), אבל חשוב להבדיל בינה ולבין הזהות העצמית שהיא נעדרת. הזהב אכן נוצץ ומושלם, אך האם זהב יכול לשאוף לגדולה? ודאי שלא. כך גם הפרסונן נופל מהכותבנה הגדולה בהרבה היבטים חדי-גורל ואע"פ שרב-פועלו בחיי המעש - למעשה הינו חי בדרגת חיוניות נמוכה יותר.

אני דג יבשה. ללא זימים וללא סנפירים אני שוחה בערבות מואב הישנה; ושוצף מצחי אגלי סדינים רטובים ו"השפתיים מהירות מידי בעבורי". מימיני חולף איש ומקשה "מדוע אינך שוחה?" ואשיב לו "אני שוחה כראוי לדג ללא זימים וללא סנפירים".