מסה על היתרון שבלהיות חוד של עפרון ועל הכשרון להיות מחט של קסילופון (מתוך "אמנות המחשבה")

לא ניתן לנסח את הדברים-כפי-שהם אלא רק את ייצוגם המילולי. שהרי מהם הדברים-כפי-שהם? אני יכול לומר "מאז ומתמיד סלדתי נחרצות מניסיון השפעת הזולת על רצוני החופשי" אולם דעתי מכוונת לאותן סיטואציות ייחודיות של רגש עז וראשוני, שאולי הן דומות זו לזו מנקודת המבט הדדוקטיבית, השואפת להכליל, להכיל הכל בתבניות של קונבנציה תת-מוחית. לאמיתה תהום מפרידה בין כל חוויה וחוויה ואת הגשרים ראוי דווקא לפוצץ.

ומעל הכל מרחף עב רצון דטרמיניסטי עלום; המניע הראשוני והסופני לכל מעשינו. העילה הגדולה, אבי-אבות הסיבה. ושתי שאלות ראויות להישאל לעוב מציאות העב בחלל האוויר ושתיהן יוותרו לעולם ללא-מענה ואלו הן: רצונו של מי הוא? האם זה רצון רוח האלוהים (המרחפת-על-פני-תהום)?

דבר אחד לבטח: נראה אותם משכפלים רצונות חופשיים! אתם יכולים לשכפל כמה כבשים שאתם רוצים אבל כל כבש תחשוק בפרח אחר, בריח אחר, במיקום אחר על פני כר הדשא.

חשיבות ההכנה למוות: ראוי לכל אדם לראות עצמו כאילו המוות מתדפק על דלתו ומבקש נפשו למען יצר החיים. ראוי לכל אדם לראות עצמו כאילו המוות מתדפק על דלתו ומבקש נפשו למען יצר החיים.

בדידותו של האני בעולם נטול אני. זוהי בדידות העצמיות בעולם נטול רצונות חופשיים. זוהי בדידות המחשבה האלוהית בעולם רווי מעש ודווי. זוהי הבדידות המושלמת והטהורה בעולם-של אחוות-רובוטים וחדוות חיים חסרת פשר.

מספר עקרוני דעת בזכות-הרגש שאיננו תלוי בדבר; הלא ממלכת השוטה הגמור היא ממלכת-ריבון-עולם, היא ממלכת-בה הלה איננו קודם לו ואיננו כלול בו, אלא מותנה ברצונה הטוב של השראת היצירה. יותר ויותר אני נוטה לחשוב שרק בכוחה של דיסאורינטציה גמורה באשר להלכות העולם לאפשר שלוות נפש של-ממש ומרפא מפני בלבולי-שכל טרחניים ושואבי-רוח חיים. כן, הלוקים בנפשם לוקים גם בדאבון ליבם והמה מאושרים. מוטב לדעת רק את שרצוי לדעת.

"אמנות" - זה מה שאנשים מכנים מבע ידע לא מבוסס, שאיננו בגדר קונצנזוס, שאיננו לחלוטין לגיטימי, שאיננו קונבנציונלי. מבע ידע מבוסס זה מסחר, כסף, דולרים. יכול אדם לרצות לעשות כסף, מסחר, דולרים, ייכשל ויחשב לאמן ויכול אדם לרצות לאומן ותהיה אמנתו מטבע עובר לסוחר ויהיה הוא סוחר. אע"פ שלאמנות אין קשר הכרחי לעצמיות. רבים האומנים שאומנותם מיועדת אך ורק למשיכת קונים ולא כל מי שמביע ידע לא קונבנציונלי הוא אמן.

חרדתו של החרד לקיום נפשו איננה כחרדת החרד לקיום גופו - כלל וכלל לא. החרד לקיום נפשו פטור מהחרדה לקיום גופו ואילו החרד לקיום גופו פטור מהחרדה לקיום נפשו.

אנשים סוחרים באשליות באין רואה ובאין מפריע. האשליות הללו הן כמובן אמת לאמיתה עבור הסוחרים - זו קסמה של ההסכמה. אם אני אומר שהורד צהוב ואתה אומר שהורד צהוב - הורד צהוב. אם אתה רוצה למכור ואני מוכן לקנות - יש מה לקנות.

הטוב מצוי רק בשאיפותינו. רק שם יש לתור אחריו בתשוקה עזה ממוות. בכל מקום אחר - אסור הוא ומשוקץ. שהרי הרוע הוא תכלית חיינו. חיינו נפתחים בקול רוע רם ומסתיימים בקול רוע חלוש. הרוע הוא אדונו האמיתי והנצחי של האדם. על כל היקר לנו למות ורק המאוס-עלינו יוותר להכעיס ולמרר ולשדל תאוות מוות להגיח ממרבצה. נקדש את כל היקר לנו רק כדי לראות כיצד הוא נמוג. כל שניתן לעשות זה לחלום - ולקוות שהחלום לא ידע את קצו.

כגודל המצפון כן גודל הייסורים.

הכסף משעבד. הכסף נוטל מאנשים את רצונם החופשי ואת עצמיותם בתמורה לניצוץ הבדולח של השטרות הלחים המדיפים תדיר ריח ביאושים. הכסף גורם לאנשים לעשות מעשים בזויים ולדבר דיבורים נקלים - כדי לזכות באהדת הזולת, כדי לזכות מחר בתשלום עבור ההסכמה שבשתיקה והשתיקה כה רועמת היום. הכסף הוא תקוותה האבודה של הנשמה-המתרוצצת חסרת מנוח על פני האדמה ללא-תכלית (אותה נשמה אבודה סולקה בבושת פנים מבית האלוהים וייעודה האווילי כאן לשרת מגמת האבולוציה שכונן אל האוטומטיזציה ומשימלאו ימיה יתגשם ייעודה ללא שהשיגה דבר-מה משל עצמה ובזכות עצמה). הכסף גורם לאנשים ללמוד באקדמיות ובאוניברסיטאות כדי לבזוז תארים אשר יוכלו בעתיד לחברם בסיכה לדש בגדם ולהתגאות בראשי-חוצות על התקבלותם למועדון ההמון, למועדון האנוסים, למועדון הטעם הרע, למועדון הקונבנציה, למועדון מאישי משרות, למועדון-הראויים להתפרנס.