מסה על התפשטות המחשבה ביחס למוגבלות המציאות ועל קדושת החיים
באשר הם (מתוך "אמנות המחשבה")
השפעת ההבחנה
האפריורית על הנפש; הכרה - התייחסות של העצמיות למושאה. אם נאמר "כל הכרה
היא מחשבה" אז לא תתכן לא-מחשבה. ואם נאמר "יש הכרה שחורגת מהגדרת
המחשבה", אז מכאן יוצא שהכרה זו אפשרית כחוויה והלכה למעשה תהא טרנסצנדנטית
באופי חוויתה בשל חריגותה מהגדרת המחשבה (וכן ההבחנה הנ"ל כשלעצמה מהווה מקור
בל אכזב לשטף תחושות טרנסצנדנטיות שלא יהיו לו תתקבל כ"מחשבה").
לכדור הזה לא תוכל
להגיע בשעת קטיפת ענבים שחורים. ענבים שחורים יסחטו ליין - ענבים
שחורים זה פיתוי טוב. מטפורית זה פיתוי בנלי, לא? אבל מילולית זה בהחלט פיתוי טוב.
הכדור עף חזק יותר. כעת אפילו בשעת קטיפת ענבים שחורים לא תגיע אליו. הזווית חדה
מידי עבורך?.. כן, זו אכן הרטוריקה החביבה עלי. כעת אני חש בזאת. דברים אינם
מתרחשים סתם. לכל דבר יש סיבה וכל דבר הוא
תוצאה של אותה סיבה. אחרת מה הטעם? אם אין טעם אז אין טעם, לא? לכל דבר מוכרח
להיות טעם. אחרת אין טעם.
המודל הפיסי לבעיה -
עץ. ראוי לפתור בעיות בדרך של איתור השורש, אולם יש להקפיד
הקפד-היטב להישמר משתי הפורעניות הבאות:
1. יש לאתר את שורשי העץ הנכון. - פן ייעור "הדמיון
הפרוידאני". הדמיון הפרוידאני ממציא שורשים פיקציונרים לנוכח כישלון איתור
השורש האמיתי.
2. לא לחפור עמוק מידי. - פן יוחמץ שורש העץ בלהט ההעמקה ומאתר
השורש הדבק בשליחותו ישיק אתו לגרעינו המוצק של כדור הארץ, הנטול זיקה בלעדית
לשורש העץ.
אדם מאושר הנו אדם
שבכל אשר ניבט מבעד לעיניו ניכרת עצמיותו. זה התנאי הראשוני
לאהבה-עצמית שלמה ואהבה-עצמית שלמה היא האושר. וכיצד מתאיישת בחלל הנפש
אהבה-עצמית? יש לבנות. להיות אדריכל המציאות ולהותיר בה חותמך כשם שהאימפריות
הקדומות הותירו חותמן האדריכלי לדיראון-עולם בארצות הכבושות. עשה את העולם
האובייקטיבי (העולם כאובייקט) לבבואתך, חצוב בו ועצב צורתו באזמל ופטיש. עשה אותו
לפרי-אתך!
בשלהי המאה ה-20
מוקנה ביטחון-עצמי רק לאדון הקונבנציה. וזהו הלז היודע מה ראוי לומר ומה ראוי
לעשות כדי להיחשב לאחד עם בטחון-עצמי. ניתן למצאו שפוף-בתעלת ניקוז מי-השפכים
המקומית כשהוא מחולל סטרקטורות-של-טעם-טוב בבחירת מילים ובמנעד-יד. הוא דוגל
בתפיסת האיש מקהלת והוא חונן בסגולת ידיעת-זמנים מודרנית. זמן להיות תוקפן, זמן
לאלום דום, זמן למתק-שפתיים. לכל זמן. מה נכון ומה לא? איזו מין שאלה מיותרת זו?
הקונבנציה היא סוד הבריאה; גרום לאנשים לחשוב שהם מסכימים עמך והעולם יהא עפר
לרגליך וכו'. הו, אבל ללא הסכמה היה ודאי העולם שרוי בתוהו ובוהו, לא? ודאי, הלא
הנה כורח-המציאות. כמו חמצן, כמו מוות, כמו אכזריות. למה אוכל להתגעגע בבדידותי?
מה יחסר לי בנכר? האם יהיו אלה כל אותן מחוות מרושעות של רצון טוב? האם האנושות
המודרנית תחסר לי? הלא היא זו שמפרה את בדידותי המזהרת ובעל-כורחה הנני מר ושואף
אבדון.
אעדיף לחיות באשליה
מתוקה על פני לחיות באמת מרה, אם כך מדוע האמת כה מטרידה אותי? מפני
שתהליך גילויה כה מרתק, כרוך בהרפתקאות נלבבות ורווי קתרזיס. הפיתוי פשוט
גדול-מידי-עבורי.
בימי חיי, חלומות
שורדים הרבה יותר זמן מהתגשמותם. בימי חיי, החלומות גם מתוקים בהרבה
מהתגשמותם. חלום מתגשם במאית שניה? פחות מזה כמדומני. המדע טרם גילה את מידת הזמן הזו.
ומה יהא על החלום הציוני? חלום של אלפי שנים; ויום אחד החלום מתגשם וחדל ויום אחד
שוב חוזר להפעים לב בריות. (=מקסים(
לפני לילות חיי
אחרים, התעוררתי שלא בשעתי וזיעה קרה נקובה על מצחי כשבהכרתי מהדהד
המשפט "זה
מה שאני באמת, על מי אני עובד?" כן, סייטתי-לי שאני מישהו אחר. זה היה נורא
להיות מישהו אחר. להיות בגוף של מישהו אחר, להריח את הריחות של מישהו אחר, להיות
שרוי בחרדה המתמדת של החיה האנושית, להיות לכוד באסוציאציות
האינסטינקטיביות-השרדותיות-אופורטוניסטיות של החיה האנושית: לאן ללכת? למי לפנות?
את מי לשנוא? כדי לשרוד אליבא דאדון-עולם. להיות כה תלוי וכה אומלל וכה חסר-ישע
וכה מודע להיותך כזה וחירות המחשבה אינה חירות של ממש - מפני שהיא משועבדת-נסיבות
והכל בבהירות מחרידה שכזו! ועדיין לא זכור לי כל פרט ופרט, אבל הידיעה עזה מנשוא והמחשבה
שהיא עזה מנשוא הייתה כה איומה עד שחזרתי שוב לישון וקמתי עצמי.
אני מתמודד עם
חוסר-ודאות בדרך יוצאת-דופן וייחודית ושמהיצירה. כן, אני יוצר דבר-מה חדש
בתכלית, חרף היותי לדאבוני סופר סתם ונטול כשרון-התפרנסות. הו, מה צודק קאנט
בקביעתו "מי שטעם פעם טעם ביקורת, יתעב לעולם כל מיני פטפוט דוגמאטי, שהיה
מסתפק בהם תחילה באין-ברירה, לפי שתבונתו הייתה זקוקה למשהו ולא מצאה דבר טוב מזה
לעסוק בו."
רק לא לחשוב על זה.
לעשות-ללא-לחשוב. ישמרני האל לבטח. אינני קורא ובקושי רואה סרטים. אבל אני כותב
ושומע מוסיקה. אני מניח שתכונות רוח-היצירה זהות בכל האומנויות, על-אף שהמוסיקה
הנה הביטוי הטהור ביותר של רוח-היצירה. במוסיקה אתה מקבל את שביקשת. אם תבקש יפה,
תקבל יצירת-מופת. אני לפעמים מבקש מלקוש לשם ניכוש עשבים שוטים ומקבל מלקוש בראש.
אינני חפץ לקחת חלק
בשוק-הכספים. את חלקי אני מפריש לטובת הנזקקים. בגניבה אני משיג את מרבית
מבוקשי. הגניבה היא רווח. מה הטעם לשלם? שילמת ויצאת מופסד. מה הטעם לצאת מופסד
מרצונך החופשי?
אין טעם, ד"ר
קנובלר.
חובה להתנגד לטבע
האנושי, במידה והוא איננו לרוחך. קורה שמגלה אני כי מיני נטיות נקלות
הפכו לי לטבע, כדרך ההרגל, ואז עתותי מוקדשים למאמץ לפטרני מאותו טבע מאוס. יש
המכנים טבע זה "טבע שני", אולם בעניין זה דינו כ"טבע ראשון"
ואין ההפרדה נדרשת.
ברצוני להדגיש שוב
ושוב כי בראש מעיניי ניצב הניסיון להגשים הלכה למעשה את אותו אידיאל פשוט של חיי
שביעות-רצון, אידיאל הניתן היה להגשמה בנקל לולא המציאות הפיסית הייתה מערימה בפני
מכשולים ומיני פורעניות. עדיין מבחין אני ברצון לא-אידיאלי של
הזולת ובפני-דברים לא-אידיאלים. אמנם האידיאה של האידיאל קיימת בעצמיותי וקיומה או
דמותה אינם מושפעים כהוא-זה מתנודות המציאות הפיסית, ויחד עם זאת מבחין אני בקיומה המוצק והאוטונומי של אותה מציאות
פיסית (אותו קיום נכון יהא להגדירו כ"טרנסצנדנטלי", במובן שאיננו קודם
לניסיון וכן להכרה, אלא ש"אורח-חייו" היינו אובייקטיבי בטיבו, דהיינו
איננו תלוי בתלות זו או אחרת בסובייקט שעבורו מהווה הוא אובייקט). כל עוד לא אחזה
בבוקרו של יום באשר אני מייחל לו ולא תיסלל הדרך להכחדת כל אותן פורעניות שהנן
מחויבות-מציאות מסוימות - לא תלבש דמות הישות הראובן-ויטנברגית דמות אחרת מזו שהיא
לובשת כיום ושוב ושוב אהיה שוקד בדבקות על רעיונות המשולהבים ברוח עצמיותי הישנה
והטובה.
אנשים מעדיפים הסברים
לא-לוגיים על פני הסברים לוגיים. מעדיפים? לא מבחינה משפטית, לא מבחינה
רפואית, לא מבחינה פיסיקלית. אנשים מעדיפים חיים שאינם מוגדרים מראש ושלא תקף
לגביהם חלקו הראשון של האפוריזם "הכל צפוי והרשות נתונה". בסתר-ליבם,
יודעים-הם שהלוגיקה איננה אלא אופן-עיצוב
הפרטים - כל דבר מונח במקומו ונשמרת איזו המשכיות ליניארית. והרי הלוגיקה איננה
אלא הארכת-דרך, שהרי תוצאה יש רק אחת (מעוגן במשפט הסתירה!) וזו התוצאה שאנשים
מרגישים כלפיה. השאר
טוב למכונות-חישוב אבל לא לבני-אדם. כשאני רואה נוף אלפיני
ומשתומם, אין זה משנה אם בזה הרגע כבשתי את איטליה או אם הנוף משמש לי מעבר
לגרמניה. אני רואה נוף. הנפש מתמקדת בפרטים והנפש וההוויה חד הם.
צר-לי.
מתקשה אני להתייחס לבן-אנוש כאל אובייקט מיני. רוחש אני הערכה רבה מידי לאנושיות,
שהרי הנני אנושי. ומדוע התייחסות זו כה חריגה ותמוהה בקרב עמי? משל: המייחס משמעות
נשגבת לאלוהיו יהא חריג ותמוה בעבור הלא-מאמין, שעבורו אין האל כלל קיים! נראה
שבישראל של שלהי המאה ה20- מקדשים האמצעים את המטרה ולא להפך, כפי שראוי היה
להיות. אשפות החצים מרוקנות, החצים ניתזים באוויר והמטרה היא היכן שהם נוחתים.
"הפאסיביות" היא
כשלון בחברה המודרנית. עשה ועשה ועשה. עשייה עד אובדן חושים,
או עד שמתכלה השכל כליל. יש דברים מסוימים שיש לעשות, אחרת "פסיבי"
תכונה. ואם אברהם אבינו היה חי בימינו ודאי היה מכונה "מלך הבטלנים",
שהרי כל חיוניותו לא הייתה רגילה והזניח את עבודת השדה לטובת הליכה בעקבות חזיונות
בהקיץ ושיגיונות גדולה.
המילה
היא אמצעי להאדרת הנפש. מפעים להיווכח כיצד חיים אנשים באופוריה-שגרתית; כיצד הם
שקועים בביטחון-עצמי שמסלף חושיהם ודבר לא יערערו מלבד הפיכחון.
עצמים, חיות וצמחים
בעמדות מלוכה. כיצד זה שהם מצויים בעמדות אלה? מה עשו שזכו לאייש עמדות אלה?
מדוע זכה האריה להיות מלך האריות? מדוע הברוש מתנשא מעל כל? מדוע הזהב נוצץ? על מה
הם ויתרו? כיצד ניתן להשיג גדולה ללא כניעה? אני רוצה שהם ילחשו לי באוזן סוד
המלוכה.
במאה ה-21
לא יהיו מכוניות. גם ספינות-חלל לא יהיו (כשם שבשלהי המאה ה20- אין מרכבות
שמונעות בכוח סוסים שהושבחו באמצעות הנדסה גנטית). פשוט לא יהיה צורך. מכונית היא
צורך התקופה. גם מטוס. חץ וקשת היו צורך התקופה. וגם חרבות. עוד מעט אנשים לא
יאלצו לגמוע מרחקים כדי לתקשר. כבר עכשיו, כשיש לנו אינטרנט. אה-אה. L
להורדוס היה ג'קוזי. לדונלד טראמפ יש ג'קוזי ולא רק לו. הלוקסוס שורד לעד. תמיד
היו ותמיד יהיו ג'קוזי וטניס.
כל עוד המין יהיה
פסגת העונג ולא נדע לאתר-לנו פסגה אחרת (רצוי פחות תלויה בנסיבות
הפיסיות) - לא תהיה תקומה לאדם על פני האדמה ושוב ושוב נשתכפל לנו בהנאה ובשיממון ותוך רצון עז להיפטר
מהעונש הלז.
פילוסופיה ספקולטיבית
אפשרית רק במצב של הישגיות דלה. רק אז אופפת את חלל הנפש אטמוספירת
אל-הכרעה והשאיפה לאמת יכולה ורשאית לקום מתרדמתה ולצאת לדרך שיעדה לא ידוע.
"הסימפוניה
ה5- של בטהובן היא
רעם ביום בהיר" - זה מה שחשבתי לפתע כששמעתי אותה בבוקר.
