מסה על הפסיעה האחרונה שפוסע השכל; האופטימיות הבלתי נמנעת
מחמת אור ראשון (מתוך "אמנות המחשבה")
משימתה הראשונה במעלה
של כל ברייה היא להחיות את ראשוניות החוויה. יש לייצר
אטמוספירת-רחם מידי שעה.
הבורות
היא מצבו הטבעי, המוחלט והקבוע של האדם. לא ידוע לנו דבר אודות
מהות הדברים - אודות הדברים כפי שהם כשלעצמם. איננו יודעים את מחשבת הזולת ולא את
מחשבת אלוהים - לא לא. והבורות היא תחילת האמונה וגם התנאי מס' 1 לקיומו של מדע.
המציאות
הלא-חלומית היא אשליית-שליטה. אין לאדם כל אפשרות לשלוט בקורה עמו,
להיות אדון לגורלו. אישיות האדם היא חלום, החלום הוא אישיות האדם. במצב ערות מעכל
האדם את החומרים מהם ניזונים חלומותיו. גורמת המציאות לאדם לחשוב שהוא מה שאיננו,
שהוא יכול להיות מי שאיננו, שהוא השיג את שלעולם לא ישיג, ששאף אויר שלא חדר
לריאותיו. במצב חלום מציאות הדברים המרה איננה מניחה לו והאמת אוחזת בגרונו ומרתקת
אותו; בעל-כורחו לא עוד מחשבות על חירות הרצון ולא עוד חזיונות שליטה - דבר מלבד
עצמיות טהורה.
האדם הוא שר המוות בעבור חיות כה רבות! דריסת
רגל של אדם בקרקע דשנה היא קץ כל התקוות וכשלון רצון ההישרדות עבור החיות.
"מאשר יגורתי" וכו' והאל שוב נטול חמלה והאל הוא בשר ודם.
יש להציב מדדים נוספים מנגד למדד
הפיננסי ועל המדדים לקזז זה את זה. אם מישהו למשל עושה כסף-רב אבל מוכר מוצר
ירוד ואיננו רודן גורלו, אז יש כאן כבר שלושה מדדים. או שמישהו עושה כסף-רב אבל
משועבד לקונבנציות ולרעיונות הזולת. מי פחות טוב? זו השאלה שעלינו לשאול בבואנו
להעריך את מידת גדולת האדם או את מידת אפסותו. לדוגמא: אדם מרוויח 10,000$ בחודש
אבל הוא מוכר מוצר חכם מאוד, אז זה כאילו הוא הרוויח 20,000$ בחודש, נכון? ושכל
אדם ישקלל מדדו בהתאם למידותיו.
ניתן לדעת מה לא, לא מה כן. אנו
יודעים שאלוהים איננו חי בעל שתי רגליים ובלי נוצות, אבל איננו יודעים מה הוא. אנו
יודעים שהחיה איננה דוברת אנגלית, אבל איננו יודעים מה היא. איננו יודעים אם היא
יציר כפיו המועדף של הבורא או אם היא מסוגלת לדבר אנגלית.
עוינות הזולת חיונית לשם הפעלות הנפש. זה
גורם לנפש לנוע קדימה ולצדדים.
הם מדיפים שילחמו משפחות מול משפחות
ולאומים מול לאומים, מאשר יחיד מול יחיד. זו הסיבה שהם המציאו את הפטריוטיות
וסימני שיוך לקבוצה. הוריך הולידוך בטריטוריה שהורי הולידוני - אתה אחי לנשק! אמנם
מתעב אתה את גינוני ואני את גינוניך, אבל קודם כל עלינו להרוג את זה שמעבר לגבול,
שמעבר לרחוב - זה שאינך מכיר די כדי לתעב. תמיתני ויהא זה רצח, המיתם וקבל
צל"ש.
מותר האלוהים מן האדם בניסיון, אבל לא
במחשבה. לא יכול האדם לברוא יש מאין, אבל הוא יכול לתאר לעצמו איך זה ולדמיין
שהוא מסוגל. נתונה בידי אלוהים היכולת לרדות בגורל ובידי האדם נתונה היכולת לחזות
בגוויעתו. האיטית מידי.
חטא
יהא מותי בעבור ממיתי וניצחון בעבורי.
אין
למילים מגע קר. יש מילים שמועדפות עלי ואני חוזר עליהן ואליהן שוב ושוב. ללא
כל קשר לכל קונטקסט. מילים שכבר מזמן איבדו את משמעותן הסמנטית והאטימולוגית וגם
אפילו מילים חדשות לגמרי. מילים מחורפות ומגודפות אני מגדל בסתר גינת הישימון.
בגופנו אנו כה נחותים ביחס לשלמות הגוף
בטבע. איננו חיים יותר זמן, איננו המהירים ביותר, איננו עפים ואנו שחיינים די
עלובים - אז מדוע אנו חושבים שאנחנו נזר הבריאה? מפני שבמחשבתנו אנו אלוהים.
התלות במנגנון הפיננסי הגלובאלי מונעת
מעמנו התקדמות של ממש. אנו סובבים סחור סחור בלולאה אינסופית. הכסף איננו אלא
ביטוי תרבותי לחוסר האמון הבסיסי שבין האני לזולת וראיה לנחשלותו של המין האנושי.
אמינות פיסות מתכת לעולם איננה מוטלת בספק, לעולם לא. הרי יכול הפרט להשיג הכל
בכוחות עצמו, הלא כן? אבל הוא מעדיף שמישהו אחר יעשה את העבודה ושמישהו אחר יהיה
מחוסר עבודה.
עצם
קיום החוק המשפטי מוכיח בעליל שאנו סבורים שאין אנו ראויים להתקיים. אם
אנו מאמינים שלולא אימת החוק היינו פושעים, אז מדוע כלל לטרוח בעבור פושעים-מועדים
שכמונו? ושכה קלוש כוח רצוננו, עד כי אין בידינו להימנע מפשיעה ללא החוק. או
שאנחנו יודעים שהחוק הוא שרירותי מטבע הגדרתו...
העצמיות היא האינסוף, הזולת הוא המוות. העצמיות
היא מעיין בלתי-נדלה, גמע ממנו עוד ועוד ולעולם לא תחדל (הצימאון לא יודע שובע).
הזולת הוא באר חשוכה וריקה. הזולת הוא באר חשוכה וריקה.
תכלית הקיום: הניצחון, ההתעלות. יש
לנצח את כל האילוצים המייסרים שכרוכים בלהיות בן-תמותה. יש לנתץ את מזבחות השעבוד
למזון, למין ולהסכמה. ואיך יש לעשות זאת? באמצעות התחביר, הכתיבה
וההתעלות-כדבר-שבשגרה.
החלום קוטע מציאות, המציאות קוטעת חלום.
המציאות מופיעה בחלום, החלום מותיר רשמיו במציאות.
אווילית עשיית החיים לנסבלים תוך הפיכתם
לבלתי-נסבלים; זו אווילות המאה ה20-. מכוניות שיזהמו ריאותינו. עושר
בלתי-מושג. עינוי הגוף כדי להימנע ממוות.
דז'ה וו: הזכרות בכתיבת תסריט חייך. קורה
שלפתע מבליחים רשמים מאותם ימי כתיבה. כבר היית שם פעם; כעת אתה חי את פרי דמיונך.
כישורים חברתיים אינם נרכשים, הם
אינטואיטיביים. פילים לא לומדים להרוג פיל ישיש מידי - הם יודעים זאת
באינטואיציה. גורי קופים לא לומדים להישמר ממנהיג הכנופיה - הם יודעים זאת
באינטואיציה.
ההכרח להציג חזות שקולה, אחראית
ופופולארית מונע מעמנו להיות מי שאנחנו; כולנו שקולים, אחראים ופופולארים. מי
יותר? מי פחות? מי זה מי?
קורה שהמציאות בלתי-נסבלת ועדיין באופן
תמוה ובלתי מוסבר עז הרצון לחיות, לאו דווקא לשרוד. במקרה זה פורש האדם את
חסותו על הבריאה ונהיה להתגלמות הישות האלוהית.
בעוד בן-אנוש מכפיף מעשיו לדרך החיים
הכפיף ישו מעשיו לדרך המוות ובכך האלה עצמו; אם לא מפעמת כמיהה עזה להישארות, אזי
תאוות המוות מושלת.
שפת-אמת היא שפה בה השקר
איננו מן-האפשר. זו שפה בה לא ייתכנו חילוקי דעות - יש נקודת מבט יחידה, בלעדית,
מוחלטת. זו שפה שיש להמציא לא לשם תקשורת (זו כנראה שפת החיות).
הליכות
עולם: במהלך השינה אנחנו מתוכנתים כיצד לפעול לאחר השינה. אם
אמנע משינה אהיה אדון-עולם. אולם קודם כל יש לעצב את התשתית הנפשית ההולמת התנתקות
מוחלטת מהסמכות האלוהית.
לא ייתכנו רגשנות נעלים בענייני מין, אלא
ברירה טבעית גרידא. וגם לא מידות טובות.. מושא אהבתנו - הוא מושא תשוקתנו -
הוא מושא סטייתנו. לא בכדי הרומנטיקנים של המאה ה19- כילו מרבית זמנם דווקא
בבתי-בושת. תאוות המין משסת עצמה בכל הבריות ואיננה מבדילה בין מעמדות או נפחי
מוח.
דפוס לא תקף לגבי הכל. מחשב לעולם
לא יהיה חכם, כשם שאדם שחשיבתו נשענת על טוהרת המתודיקה לא ידע לעולם ניצוץ
עליונות מהו. הימצאות הדפוס היא בבחינת יוצא דופן: פרט שאיננו מעיד על הכלל. שדה
הכרתנו מכיל אינספור מושאי חשיבה ייחודיים ובלעדיים.
לעתים אנו מכנים את הסיבה
"אמונה". זו הסיבה לעשיית דברים, כוח החיות. למה הלכת דווקא לשם? כי
טוב שם. אני מאמין שזה טוב. למה זה טוב והוא רע? כי אני מאמין שזה טוב וכו'.
אם
יש לך דעה נחרצת, המנע משיחה עם אנשים שיש להם דעה נחרצת - אתה לא תקשיב להם והם
לא יקשיבו לכם ואם אין לך דעה נחרצת? שתוק.
