מסה על אווירת הרדידות שכופה התעלות (מתוך
"אמנות המחשבה")
קורה שמצוי האדם
בעיצומה של קלחת עשייה נטולת פשר. קורה שאי-אז נעות שפתות הבריות והלשון
משתרבבת החוצה ומתכופפת פנימה ונשמע בחלל האוויר צליל ברור וחד. את צליל הציפור
אנו מכנים ציוץ וכיצד נכנה את צליל הבריות? תבשיל הפרשותינו, מרקחת קטנות רוחנו.
אולם צליל זה הוא גם-כן צליל מרעיד-אדמה ומבקיע-שחקים שלא מותיר לרגש ההתעלות
ברירה אלא לפרוץ מבעד למעטה אוטם שריר הלב, לחרוג ולהתפתל אל עבר אופק צופן חולי
ודווי, שאין בו את חיוניות השלווה שבכניעה שכה הורגלנו לה.
לולא היינו בני תמותה היינו מחוסרי
דמיון. ולפיכך-גם מחוסרי אלוהים. לו הכל היה נפרש לנגד עיננו ולא היו חלקים
חסרים ידוע היה הכל. לא היינו נדרשים לתת הסבר לתעלומת המוות. ובהקיצנו לא היינו
נשאבים למערבולת אפילת אי-הידיעה ולא היה עלינו להיחלץ. כל שהיה עלינו לעשות: לחבר
אחד לאחד וכל המשוואות היו נפתרות.
מחונך האדם לפתח שנאה עצמית. מגיל
צעיר מאוד נוטלים ממנו את כל סממני אישיותו כדי להפכו לגוף אמורפי שלא יעורר כל
חשד ליוצאות-דופן. אם יש לו לאדם איזו מחווה ייחודית, איזה סגנון דיבור מיוחד, מיד
מתרים בו וחומסים לו את היקר לו מכל - את עצמיותו. מובן שקודם כל זו רשעות שאין
כדוגמתה בטווח המידי, אולם זו בעיקרו של דבר זו אסטרטגיה אינדוקטרינית שנועדה
להביא לידי השמדה-עצמית.
רק האופטימיים ראויים לרחמינו - השאר
כבר יסתדרו בעצמם. רק כלבלבים שמקשקשים בזנב כעניין שבשגרה וילדים צוהלים ללא
סיבה. רק אלה שששים לקראת העתיד - אסור שיקרה להם משהו רע.
הביטו מקרוב על אנשים פשוטים אלה: אלה
הם הנוצרים האמיתיים. אלה הם אנשי היומיום האלה. סופגי ההשפלות, המשועבדים
לצורך ההסתגלות. אלה הם ממשיכי דרכו של ישו. הם מבזים עצמם ומפשרים עצמם כדי להציל
עצמם. המטרה כלל לא קדושה. המטרה זרה לאלוהות הישועית. ישו לא חשב שבנית קריירה זה
תכלית הקיום, אבל ישו בהחלט חשב שיש להתרפס בפני הבוס, שכל אידיאל מתבטל לנוכח
ההתמסרות לעבודה - שזה תענוג גדול להקריב-עצמך על-מזבח האיוולת.
כל המצטער על המת לגיהינום ילך. לא
מגיע למוות שיהא פנים קפואות, גוף חסר תנועה, ללא דופק. בהחלט לא. שכן מוות זה
איננו המוות הרה המשמעות שאין לו התגלמות פיסית. מוות זה איננו מוות; אל להניח
לצער לשנות זאת.
כדור הארץ זה כלוב-כדורי גדול. אם
נוכל לגור במאדים זה יהיה כלוב גדול. אם היקום כולו יהיה בידינו זה יהיה כלוב
גדול. לעולם לא נוכל לגור במקום שם נוכל לחיות ללא חמצן וללא מזון. לכל מקום שנלך
יהא עלינו לקחת-עמנו את כלובינו וכלוב זה הוא גם זיכרון מומינו.
יום אחד היום הזה יהיה "לפני עשרים
שנה". ומה זה משנה מה עשיתי לפני עשרים שנה. היסטוריה. הייתי טוב או רע?
ההיסטוריה תשפוט? לא, איש לא ישפוט. איש לא ישפוט. לפחות לא אניח לאיש לעשות כן
ולא אניח למחשבות על ההיסטוריה-לשנות כהוא זה מאורח מחשבתי.
האמונה בסופיות הקיום מחייבת לעשות
בכל רגע נתון את הדבר היחיד שראוי לעשות ובעל החשיבות הרבה ביותר - שכן ייתכן וזה
הרגע האחרון.
יש לחיות את הבלתי-חולף ולא את החולף (שסופו
להיגמר). מובן שכדי לעשות כן יש להפר כמעט כל צו קיום אפשרי וגם מספר לא מבוטל של
צווים אזרחיים, אבל זה בהחלט אחד המקרים הספורים שהתוצאה שווה את המאמץ. נוסף לכך,
במהלך הזמן נפטרים אחת ולתמיד מהצורך בהומור.
