מסה על הזכות להיות כחלש לשם ביטוי עצמיות מנצחת ועל העונג שבתבוסה המועדת והניצחת (מתוך "אמנות המחשבה")

הפריבילגיות של אלוהים: להמית, להוריד גשם, להמיט צווי-טבע על בני אדם, למנוע גשם, לגרום לאנשים לנהוג כרצונם, למנוע מאנשים נחת, להעביר חיים ממקום למקום, לקבוע מחוות של חסד, לגרום לאנשים לשמוח ללא סיבה ראויה, לגרום למאורעות להישנות, לגרום לאנשים להיות מרגישים-ללא-סיבה, למנוע מאנשים מימוש רצונם החופשי, לקבוע דין  ומידה, למנוע מאנשים רצון חופשי.

        אלה הן פריבילגיות של אלוהים שאל-לו לאדם לנסות לנכסן-לו או לראות עצמו כיורשן הטבעי או הלא-טבעי ואם אכן לא יעשה כן תתגלה לפניו בבואת דמות אל במלוא הדרה.

        היתרון בסגולה לפרוש הנאתך על פני מוקדים שונים - זיכרון טוב. אני נוטה לזכור היטב מוקדי הנאה, זכרוני לא מכשילני כשזה נוגע להנאה. אני זוכר היטב יצירות-מופת שכתבתי ויצירות-מופת ששמעתי אך והיה אם-למספר הנאות יש מוקד משותף זכרוני מתעתע בי. מוטב שלהנאה יהיה מוקד ייחודי ובלעדי שהרי אז יש יותר מטעם אחד לחיים במקרה הצער ואולי אפילו ברירת מחדל בלית-ברירה.

        החסרון בסגולה לפרוש הנאתך על פני מוקדים שונים - זיכרון טוב. מושא ההנאה נשחק. ההנאה כלה לאיטה, עד המוות הנמהר. מה רוצה הייתי בעתות שחק לגדום זכרוני ולהפרידו כדי-כך משאר חלקי אישיותי. ומה נורא זיכרון טוב. מילא סתם זיכרון. לפעמים שוכחים פרטים מסוימים - אבל זיכרון טוב איננו מניח לך לחוות לא שביב ולא רגע-קט ממושא ההנאה שכה עינג בפעם הראשונה.

        ואולי זה הזיכרון הטוב שהינו אבי אבות הטומאה וכל השאר הנן אלה תולדות, נגזרות וכו'. אולי זה הזיכרון הטוב שמאטר-אין ולא מניח למרחב האי-ודאות להתקיים.

        אני זוכר דברים. תוכן הזיכרון איננו תמיד ידוע לי אבל אני זוכר. הרושם קיים, החוויה קיימת, הזיכרון קיים. הייתי שם כבר פעם. אני לא זוכר מתי ואיך, אבל הייתי שם. כל מה שעתיד להתרחש לא רע ולא טוב: אלא מייגע. שהרי הייתי שם כבר פעם. אין לי צילום ואין לי כל מזכרת, אבל הייתי שם כבר פעם: הרושם קיים. אני מחוסר ראיות ומחוסר אשליות, אבל הייתי שם כבר פעם  כן - הייתי שם כבר פעם.

        ואולי בעצם יש לי ראיה. הסגולה לפרוש הנאתך על פני מוקדים שונים היא ראיה לזיכרון טוב - ובעיני זו ראיה מספקת בעליל.

        זיכרון זה דבר חיצוני וחולף, בדומה למציאות. כדי לחוות עולם ומלואו לא נחוץ זיכרון, נחוצים חיישנים פנימיים - והם אלה שלעולם לא מאכזבים. אפילו לא בכוך אפל.

        האם לי כישורי משחק? האין לי כישורי משחק? האין לי יכולת חיקוי? לשיר אינטונציות הולמות-למקום-הנכון, לחוות מבעי פנים ראויים-לעיתוי-הנכון - ודאי שאני יכול. כל אחד יכול. אבל יש את ההרגשה הנוראה הזו שמתלווה כגידול ממאיר לכל אותן פעילויות חברותיות שכמו רפלקס מותנה משיבה אותי חזרה לעצמיותי במהירות האור, בכל פעם שהחולשה צפה ועולה. כן, לא רק שאינני יצור חברותי מטבע הווייתי (שזה חטא איום כשלעצמו), אלא שהחברותיות היא בעיני ביטוי לחידלון ולפיכך היא כה מאוסה עלי (!). החברותיות כתכונה כלית ריקה, ממש כמו החברותיים; היעד: המכנה המשותף הנגיש והזול ביותר - סקס, הגוף, היצר, החיה שבאדם. זה סוד הקסם של השוק החופשי.

        מה יכול לעשות זה שלא משכיל להשתמש בשכלו לשם רווחה כלכלית? להאמין. האמונה בכוח-עליון היא נשק גרעיני בידי המתנגד החריף לאוטונומיה של התבונה הזחוחה המותנת במושאי-תבונה שזכו למעמד של קונבנציה מדעית, זו תבונה שנגועה עד לשד-עצמותה בהיבריס מהמין  הקלוקל שבנמצא. ומה אומר המאמין? הוא אומר "יש משהו מטאפיסי שנשגב מהישג ידם ומבינתכם ואמונתי היא הראיה לקיומו. ונראה אתכם מחילים אותו באיזה מודל דל-רוח פרי זחיחות הדעת. לא יעלה בידכם הדבר." והמאמין חי כך עשרות שנים ואת טעם חייו לא יכול איש להפריך. מסוג הדברים שלא ניתנים להפרכה. זה לא איזו תזה אבולוציונית שברירית, שכל מאובן יכול להפכה על ראשה תוך-כדי השמתה ללעג. זה קיים לעד. כשם שאני אומר "יש כוח-עליון שמזמן לי פורענויות בלתי-נמנעות ועתותי מוקדשים לו בלבד, לפי שהוא אויבי האמיתי."

        התנהגות על-פי רפלקסים מותנים מושגת בנקל והיא גם העילה למרבית ההתאבדויות. והחוק. משום-מה, אנשים אוהבים חוקים. אנשים אוהבים שהחוקים כבר חשבו בשבילם וכל שנותר להם להגיב רפלקסיבית. אנשים אוהבים לא-לחשוב. כיצד לנהוג כשנופלים? לצווח? כן, אבל במידה. ומה המידה? תלוי איפה אתה נופל. מה עושים כשעייפים? ישנים? תלוי מה השעה. האם מותר להרוג? תלוי את מי. הכל כבר הוכתב ונכתב. קרא התסריט ודע הכל. כן, אני באמת ובתמים סבור שהאוטומטיות (המכניות, הרובוטיות וכו') היא האלמנט הדומיננטי באישיות האדם מאז ומעולם. ההססנות היא אלמנט שולי ביותר, הספקנות היא אלמנט שולי בהחלט, החשיבה היא אלמנט שולי ביותר! אנשים אוהבים לא-לחשוב. נא לא לטעות, אין אני מוציא עצמי מכלל העדה, גם אני חי ברוב עוונותיי בקרב מין אנושי וגם אני נגוע. אולם אין זה טבעי, זו השפעה סביבתית גרידא. אנשים מעונינים באלוהים ממין אחר לגמרי. אנשים רוצים אלוהים שיפרוק-עול-האחריות-אישית; אלוהים שיקבע מתי לקום, מה לאכול, במה לחשוק, את מי לתעב. אין זה בהכרח כוח עליון, מושא סגידה, ישות חובקת עולם, דון עולם. זה אלוהים של החוק ואת צו אלוהים אין להפר. זה אלוהים שקובע מתי יפתחו בתי העסק, מתי תיחגג השנה החדשה, כמה ארוחות יהיו ביום, מה יהיה לבוש מכובד, מה עושים אנשים כשנפגשים. זה נורמה, זה חוק, זה דפוס, זה שיטה, זה הרגל. כל דבר שלא ידרוש ממך הכרעה שיפוטית, פרקטית, ביקורתית. זה לכאורה חוסך ממך טרדה מיותרת, זה לכאורה מין מכשיר טכנולוגי משוכלל להפליא שבלחיצת כפתור או בהינד שפתיים מבצע עבורך את העבודה השחורה -  אך למעשה זה ממאיס עליך את הקיום ועושה אותך לפחות אנושי. פחות מידי אנושי לטעמי. זה גוזל ממך את שאר הרוח, את היתרון המוחלט של בן-אנוש. זה הדבר שבגינו יציר-כפיך יהיה לא פחות טוב ממך. הרובוט של המאה ה21- יהיה איש המאה ה20-. להרגיש דבר-מה ראשוני כלפי תוכן דבר-מה - זו מהות מותר-האדם. יש להתנגד בכל תוקף לחשיבה המתמטית, המארגנת, המתודית, הלוגית ולו בגלל שזה אפשרי ולו בגלל שזה מקנה תוקף לתחושת השחרור מעול העון.

        האם יצר האדם רע מנעוריו? אצל חלק מבני-האדם בהחלט תקפה הנחת היסוד הנושנה. האם יש לחנך אותם אנשים? האם יש לשנות טבע האדם שיצרו רע מנעוריו? אכן שאלה מצוינת. והתשובה: תלוי טובתו של מי עומדת לנגד עיננו. הפרט נחות לאין ערוך מהחברה - מנקודת מבט כוחנית. לפרט אין כוח ללא הלגיטימציה של החברה. זה פשוט מאוד. הייתי שמח מאוד לו הישראלי היה: לא-חוצפן, בעל-כבוד-לעצמו-ולזולת שאיננו-תלוי-בדבר, ובעיקר זקוף-גו ומחונן במיני מעלות לא ישראליות (מעלות נעלות שכאלה..). חינוך שחודר מבעד לעורו וגידיו של האדם אפשרי בהחלט ולמעשה מתבצע מאז ומעולם. אנשים יודעים שפות, אנשים לבושים. אנשים שייכים לתרבות. כל זאת נעשה באמצעות אינדוקטרינציה ללא-רבב. ועדיין האין בנינו אנשים שמשאת-נפשם להסיר אחת ולתמיד את הכסות המעיקה שנכפת עליהם? אכן כעך. לעתים עד יומם האחרון הם נאבקים ומתמרדים כנגד טבעם השני! האם טבע שני איננו הבטחת אומללות לאדם וחיי גן-עדן לחברה? צפיתי בטלוויזיה באנשים יוצאי צפון-אפריקה שנראו למראית עין מתורבתים ואורחים קרואים לנשפי הואלס של המיליה של האימפריה האוסטרו-הונגרית - ועדיין בנקל-ניתן היה-להבחין כי עדיין אין הלך-חשיבתם צלול וכן וכי וכושר החיקוי המפותח מחפה על העדר טבע מוצק. זו עוד דוגמא לטבע שני, שלא בהכרח בדרך של אינדוקטרינציה מושג וטבע שני זה מאוס עלי יען כי איננו טבע של ממש, אלא מין חזיון תעתועים חולפני במיוחד שטומן בחובן מידה גדושה של איוולת וסרות-רוח.

        ניתן להפיק חיים רק באמצעות רוע. יש לעוול כדי להפיק חיים, לפיכך נכונה ומרה היא הטענה שאין טוב בלי רע.

        אני כותב, אני לא אוכל. אני אוכל, אני לא כותב. אני אוכל וכותב - אני כותב רע. אני כותב ואוכל - אני אוכל רע. אני משמיע דעתי, אני כופה על הזולת התייחסות לדעתי - אני מונע ממנו חשיבה אפריורית-טהורה, עניינית. אני עושה דבר-מה ומצליח בו - מעתה לא אעשה דבר-מה אחר. אני בכל זאת עושה דבר-מה אחר רק בשביל לא לנוח על זרי דפנה - אני פועל מתוך מניע שולי לעשייה על חשבון העיסוק בעשייה גרידא. אני עושה דבר-מה אחר ונכשל בו - לא עשיתי דבר, לא הפקתי חיים.

        האסרטיביות, היצרנות, האקטיביות וכו', מקורם ברוע. רק האין חף מרוע. לא הכל ייתכן. כל יש תופס את מקומו של יש אחר וממיתו, לפיכך לא ניתן ליצור שלימות. המוות רודה בכל. לא אחד הוא הדבר שראוי לעשות, רבים הן כולם טובים - אך את האחד אנו עושים והאחד מבטל בקיומו את קיומם של האחר. את המעבר מהאפשרות למציאות, מהתזה לסינתזה, מהמחשבה למימושה, כורך המוות. כל מטמורפוזה (כל זיקוק) כרוכה ברוע. לא ניתן לעשות דבר מבלי לחטוא. היצירה נולדת בחטא ומתה ביגון כבד. הפריה נגועה בטומאת הבשר, הבשר הוא אם כל החטאים.    

       במציאות עצמית אין אובייקטים זרים ולפיכך הנה בלתי-ניתנת לשיפוט. רק במציאות עצמית שלא חלים עליה דכיונות המציאות הלא עצמית הרוע איננו מן-האפשר. אגב, גם אין בה שום-דבר טוב. שהרי זו מציאות שדבר אינו זר לה, בניגוד למציאות הריאליסטית שהכל זר לה בגין היותה מנותקת מהלכי-נפשו של החווה אותה - חיצונית. ומתוקף היותי הכותבנה הגדול שהנני אינני מוצא כל פגם בהנאתי. ניסיתם פעם לסלוד מריח נפיחתכם? נפיחתכם היא המציאות האמיתית, המציאות העצמית. הו, בשבח המציאות העצמית אלהג ללא-הרף.

       אכן קיימת סתירה בין מצב-רוח טוב, בטחון-עצמי, אטמוספירת-רוגע-ושליטה-מוחלטת ובין רגישות לניואנסים, חדות הבחנה, מודעות עצמית כנה ובהירה וכו'. מהו אותו מצב-רוח טוב? זה מזכיר ציורים מתקופת הרנסנס. המשחקים המרהיבים בקונטרסט אור וצל נועדו להדגיש את האור. הם תמרנו את עין המתרשם מהציור כך שהאור האפיל על הדמויות המצוירות והאיקונוגרפיה.