מסה על סיטואציה שגרתית של העדר צרכים ועל הרצון לנצח שלעולם איננו בא על סיפוקו על שום העלמות המנוצח לכשנוצח (מתוך "אמנות המחשבה").

אני יכול-לקבוע על סמך הניסיון: המחשבה מביעה רגש. הדיבור מביע מחשבה. הרגש הוא הכוח הראשוני והוא גם כוח היצירה במובן של חווית היצירה, בעת יצירתה וגם שלא-בעתה.

        היה זה יום שרבי. הוא ידע להפיק מהחום סבל כה רב, שכה חשק בו. זכורה הייתה לו חווית ההישגיות במעומעם, אבל הרושם היה חד ונוקב. לא להישגים נועדה הנפש השואפת, אלא לסבל. שהרי "לסבל" יש פנים רבות והוא תמיד יהווה מכשול עיקש בדרך ליעד לא-נודע (הסבל אומר "הבה נראה מה אתה עושה נגדי, הבה נעמיד במבחן-עצמי את כוחותיך, הבה נוכח אם אתה כנוע או נשגב") ועל מכשול יש להתגבר. זכורה הייתה לו התחושה שהגיע למנוחה ולנחלה המהולה בתחושת הסלידה העצמית, האובדן הפתאומי - ואז שבו הכיסופים לאיזה סבל שימתיק רוע גזירת ההמון ויותיר ניצחון אמיתי ונצחי. שהרי הסבל הוא ראיה כפולה: ראיה לקיום חוויה (כל חוויה) וראיה לקיום הדיאלקטיקה החיונית בין הסובל לסבל, הסובל למציאות (כל מציאות). הסבל הוא ראיה כפולה.

    במקום שם לא מרשים לסבול לא ייתכנו חיים של ממש, במקום שם לא מרשים לסבול הסבל הוא תכלית החיים. שהרי הכתבת-רגשות זו השואה האמיתית של החברה האנושית מאז ומעולם. סטואיזם זה דרך מצוינת להעביר את הזמן ותענוג ההיתול בגורל איננו דבר של מה בכך. שהרי סטואי אמיתי יכפיף את הגורל למרותו ויעשה בו כראות עיניו בעבור כוח רצונו.

        קיימת הכרה יוצרת (הוגה) והכרה מבצעת (מיישמת). הכרה יוצרת היא האדון והמשרת הוא ההכרה המבצעת. המשרת מבצע את הוראות האדון, אולם אם האדון מאוס עליו גם חייו יהיו מאוסים עליו. נתקלתי בבקרים רבים שהאדון היה מאוס על המשרת ובאותם בקרים שאף לחדול להיות, אבל גם החידלון המוחלט היה מאוס על המשרת ולפיכך ביכר לחדול-רק להיות משרת וימרות אדנות החלו לצוף על-פני הביצה הדלוחה ויחי האדון החדש.

        ראו מה-טרגי ועקוב מדם קיום זה. ראו עד-מה היוצרות מעוותות וראו מה עלוב קיום זה. מי הללו שזוכים להערכה והוקרה? האם הללו בעלי המידות הנשגבות ביותר? נגזר על-האדם לנהוג בהדרת-כבוד כלפי הללו שאינם ראויים לכך בשל-מידותיהם וכדי כך להיות בורג חיוני במערכת שמטיפה להאדרת ערך-מאייש-העמדות-הגבוהות ולזיכוי נוכחות הניחן במידות אציליות בגיחוכי בוז והשפלה-עקרונית, שהרי זו מערכת שאכזרית מטבע החיה (לפי המודל המכני) שהרי בן-אנוש סוגל בכבודֹ עצמי ושאר-רוח - איכויות שצו המערכת-שוללם ממנו בגסות.

        מוסר-כליות זה כידון השטן. זה המנגנון שמונע ממך גישה לרצונך החופשי.

        התבונה המעשית היא הכושר להבדיל בין השואו לתכלס, בין הפוזה לרצינות, בין התנהגות - זולתית שחקנית והתנהגות זולתית הרת - גורל, בין התינוק שבעריסה ליד שמנענעת את העריסה, בין העיקר לטפל, בין השחקן לעוזר הבמאי. תבונה מעשית זרה לי כשם שעוינות-זולתית היא-בת-ביתי. אני עיוור לחלוטין. כל שנותר לי לגשש באפילה.

            יש חושים שניתן להתקיים בלעדיהם - אבל זו לא אותה אורינטציה שעימם. עיוור לא יכול להבדיל בין תפוח לאגס? כן, אבל זה הבדל  פונטי גרידא. עיוור יכול להבחין בין צבעים, אבל זה הבדל פונטי גרידא. עיוור לא רואה צבעים. עיוור לא יכול להבדיל בין צבעים עלֹפי-ראיה.

            אנשים שורדים באותו אופן ששורד העורב. אין את העצמה והמהירות של נמר, אז הם ערמומיים ושוחרי-מזימות-הישרדות מתוחכמים שכמותם; כל זאת למדתי מצפייה מקרית באורח-חייו של העורב למשך עשר דקות תמימות (לא כל-כך תמימות בעצם).

        איך אתה יודע מה ניסיתי להגיד? אינני דוגל באפריורית מוחלטת ביחס לחיים, אינני דוגל באי-מתן סיכוי לניסיון להפתיע אותך - לעשות  צעד בלתי-צפוי, אינני דוגל בדברים כאלה. לא לא. אני פשוט חי כך מיום היוולדי, אינני מכיר מציאות אחרת! וזו מהות אחוות כחולי-העיניים. יש דברים שרק עיניים שיש בהם מן הכחול יכולות להתרגש מהם. לראשונה-מזה זמן רב איברי המין טריים לגמרי ומפתים עד מאוד. השוברטיות שבה ומשתלטת עלי. אטבול יגוני במרה שחורה.

            אלה הדברים הקטנים שגורמים לנו לרצות למות ואלה הדברים הקטנים שגורמים לנו לשוב לחיים. דברים קטנים כמו שליחת מכתב לגוף בירוקרטי, קנית בול, פטפוט, קרני אור נלכדות בערפילי בוקר, תשלום עבור העיתון, מים, זיכרון שלא אכזב. ואלה הם הדברים הגדולים שמשכיחים מעמנו את המוות. דברים גדולים כמו מציאות שלא תלויה בנסיבות, רצון חופשי של ממש, ייתכנות הטוב, פנטזיות, משאלות, הרהורים.