מסה על הפער המושגי בין ידיעת טוב ורע וחווית טוב ורע (מתוך "אמנות המחשבה")

ניתן לבטא תנודות נפש רק באמצעות מטאפורות: מילים הן מטאפורות לתנודות הנפש. המטאפורות לקוחות משדה המוחשיות החיצונית. לא ניתן לבטא חוויות שאינן מקושרות למוחשיות חיצונית. ניתן לומר "אני מתרגש". רגש זה הבעת פנים, מילים, אינטונציה, גון פנים, נוירולוגיה וכו'. האם ניתן לבטא גוונים שונים של רגש? רק בליווי דימוי או אמת-מידה. ניתן לומר "אני מתרגש מאוד", או "אני כלל לא  מתרגש", או "אני מתרגש כמו סערה בלב ים שטרפה כבר עשרים ספינות עמוסות אוצרות מלך ספרד ועוד ידה נטויה". ולא ניתן לומר "אני מתרגש צהוב-אפרפר", שהרי גון זה קטיגורית-חישה ולא מושא-חישה. חוויות שאינן מקושרות למוחשיות חיצונית אינן ניתנות לביטוי ואלה למעשה החוויות המוצלחות ביותר (!). לא ניתן אפילו להעמידן במחלוקת, נתונות לשיפוט או לביקורת. מבחינת הזולת הן פשוט לא קיימות.

        כל האומר שאין יד המקריות/גורל רודה בחיים חוטא לאמת. החיים משולים לטורניר (טניס?). אתה מקווה לנצח את היריב שמולו אתה מתמודד אבל אינך יודע מי יהיה יריבך הבא. אתה יכול להתמודד רק נגד זה שהגורל זימן לך, לרצונך החופשי אין יד בדבר. רצונות חופשיים רבים מתרוצצים בעולם ומפרים השכם והערב צו רצונך. אולי הלז שזה אתה פגשת זומם לקום להרגך, אולי לא. אינך יכול להיות בטוח באשר לכוונותיו רק באשר לכוונותיך ואנא השתדל שתהאנה טובות.

        השמרנות היא נחלת בעל האחוזה. זה אשר נטול רכוש הנו - זרה לו השמרנות. זה אשר נטול רכוש הנו - אין נפשו מקושרת ותלויה ברכושו, שהרי אין לו אחוזות שאמון-הוא על שמירתן פן יאבדו ושחרדתו נתונה להן תדיר והחשש שהיה ולא יהיו עוד כה כבד מנשוא..

        חלל אי-הודאות חיוני ליצירה והוא גם חלל העדר השליטה המוחלטת.

        הזמן הוא הסדר. מעתה שניה זה מרחב הזמן בין שיהוק לגיהוק.

        עוד שניה זה כבר היסטוריה ומהי היסטוריה? דבר-מה לא חשוב.

        האופטימיות היא סם-החיים, נספחת לה שמחת-החיים (תאוות הקיום).

        אנחנו קניבלים מעודנים. נעים מאוד. אנחנו מעכלים זה את זה. אבל קודם יש לצוד. הציויליזציה מושתת על מודל מערכת החוקים של הטבע. כאן מגדירים מראש מי יהיה הציד ומי יהיה הניצוד וקדימה. היכון. צא! הנמר צד צבי אחד, לפעמים שניים, לעולם איננו גווע ברעב. הניצוד נמלט פעם אחת, פעמיים, שלוש, ארבע.. עד ששיני הנמר משיגות אותו. מי רוצה להיות נמר? מי לא רוצה? מי שלא רוצה להיות חיה.

        אין איש מאתנו שבן-חורין הנו. כולנו עבדים לגחמות הטבע. כל עוד אין זה מן-האפשר לשתות זרענו ללא גמיעת נוזלים קודם-לכן (קרי, אין אנו מסוגלים להתקיים ע"י הזנה עצמית-אימננטית) אין אנו ראויים להיקרא בני-חורין ולנצח תהא שורה בעולם אטמוספירת שעבוד.

        אל תנסה אפילו לנסות השפיע עלי - אני מגיב רע מאוד לניסיונות השפעה. כן, זה מעודד נקיפות מצפון עזות. קורה שהכוונה תמה והתגובה קשה ולא הוגנת כלל. קורה שאני יודע על כך. קורה. קורה גם שהכוונה רעה והתגובה הולמת. שלא במתכוון. כן, הכוונה היחידה שלי היא שלא להגיב לניסיונות השפעה. אתה יכול אפילו לא להתכוון להשפיע, אבל אני מפרש זאת כניסיון השפעה. כן, זה אולי ילדותי, זה ודאי מונע תקשורת בריאה ומכלה רהיטות דיאלוג וקליחת-דיאלוג. אני בסך הכל לא רוצה שלאיש יהיה חלק ביצירת המופת שלי שהיא חיי. רק אני מסוגל ליצור מופת. ראו כיצד תלויים למראשיכם אותות ומופתים, גם ראשי יהא תלוי למופת יום אחד.

        סוף עידן התמימות חל אצל בעלי-חיים ובני-האדם בעיתוי זהה, אלא שאצל בעל-החיים הוא מסמל את היותו מסוגל-לדאוג-לעצמו-בכוחות-עצמו ואילו אצל בן-האדם זה מסמל את סוף עידן האנושיות ושחר עידן החיתיות. אגב-אורחה: מעניין שטרמינולוגית החיה היא זו שבעלת חיים.

        ראוי לו לאדם שיפיק יצירותיו במו-ידיו באמצעות כוח היצירה הטמון בנימי עצמיותו ואז לבטח ייהנה הלאה שלמה וגמורה לכל אורך ימיו.

        גם לקופים יש מנהגי חברה טפלים. מה פשר אותו ניקוי-כינים מסתורי? ומה על הגירוד ההדדי? אה, זה "מה נשמע?" והצדעה. אבל מה זה אומר באמת? ומי התחיל עם הטפלות הלז? ולמה אנחנו מתנהגים כמו קופים? כל קוף יודע זאת ואני לא? אם-כך זה לבטח לא טפל.

        עדיפה דרמה בלי ניצחון על ניצחון בלי דרמה. יותר מזה; עדיפה דרמה בלי ניצחון על דרמה עם ניצחון. ומה יהא על ההכרעה? עדיפה דרמה בלי הכרעה על דרמה עם הכרעה? כן, ודאי. ועדיפה הכרעה בלי דרמה על  ניצחון בלי דרמה. ומה יהא על התבוסה? התבוסה מתוקה. הכל מהניסיון.