מסה על גזרות הניסיון (מתוך "אמנות המחשבה")

 ומה יהא על הניסיון? אני מכין עמו חומר לקריאה. אני הולך למקומות וכותב עליהם. אני נפגש עם אנשים וכותב עליהם. אני אוכל מאכלים וכותב עליהם. אני גומע מי-רפש וכותב עליהם. חרב מונחת על צווארי ואני כותב עליה. פי הגרדום נפער לעומתי ואני כותב עליו. הגרוע מכל לא התרחש ואני כותב על אי-התרחשותו. אני כותב על הכל. הניסיון הוא חומר גלם לכתיבה - יש לי ניסיון משמע יש לי מה לקרוא.

        גורלו של ילוד: השתעבדות לשני יצורים נתעבים וחדלי-אישים. גם אם הם לא ממש שם - הם שם. הם שם. גם אם הם לא אומרים דבר, הם אומרים. הם יאתרו דרך לשעבדך. רוחם מרחפת תדיר בחלל השאלות-הבלתי-פתורות ומכריעה. רצונם הוא רצונך. אתה פרויקט סודי שלהם. אתה מכניקה אורגנית מעשה-ידם. כל הזכויות שייכות להם והם גם רשאים להשמיד אותך. הם רשאים לעשות בך כרצונם. הם ימררו-חייך עד יום מותם (ומוטב שיהא זה היום).                  הנח להם לשחק במנת-חלקם. הרי אין להם מה שיש לך. אין להם דבר מלבד עוד ועוד דופלקציות מכניות. חומצות אמינו, שפתיים נעות, ביציות: הכל מדופקלץ, הכל מדופקלץ. אין שריד לאנוש. ולמה שיהא? זוהי ההיסטוריה-האינטואיטיבית של העת החדשה. הם היו כאן וכעת כאילו לעולם לא היו כאן. הם היו כאן והגלו כמעט את כל התושבים המקומיים. את המסוכנים הם הותירו לסבול כאן. הם היו כאן ועודם כאן. הם שולחים לכאן עוד ועוד נשמות מתות, עוד ועוד כלים ריקים. מחר זה הרי כבר לא יהיה קריא. את שאריות צואתי כבסה החמה. עת נפטון עזר במטבח.

        אשרי היגון והסבל שמדרבנים אותי להיחלץ מאחיזתם, לשאוף אוירפסגות. אשרי הכישלון הצורב והתבוסה המוחצת שמזמינים טרנסצנדנטליות. אשרי האירוניה שמולידה אופוריה.

        יש לתכנן היטב-היטב את פרטי הדרמה. יש לקבוע מראש כיצד להגיב לכל הפרטים. שלא תהא זו המציאות שתקבע. שלא תהא זו המציאות שתקבע. אין להניח לעתיד להלום בנו ברקה! אין להניח לעתיד לחולל את הבלתי-צפוי! התגובה (העצמית-אימננטית) קריטית, לא המעשה. איש הישר בעיניו יעשה ואני אקבע מהי התגובה הראויה למעשיו. כדור הארץ סובב סחור-סחור סביב השמש? נו, זה לא חידוש גדול בעיני, הייתי יכול להיות נרגש-למדי גם ללא ידיעה זו. חשוב לזכור: המציאות החיצונית (הפיסית) היא חומר-גלם-בסך-הכל.

        בהיבט הפרגמטי, החירות האישית קודמת לחירות הלאומית. שחרורי מצה"ל היה הצעד האסתטי וההרמוני היחיד שעשיתי עד-כה בימי חיי. אני צריך להתנצל על שאינני בהמי? אני צריך להתנצל על שאינני מכונת מלחמה? אני צריך להתנצל על היותי אנושי?

        ככל שאתה משקיע יותר יש לך יותר מה להפסיד. לאו-דווקא הישגים. לדוגמא: כל המשקיע דעתו בעניין שהוא ונוחל כשלון, גודל הכישלון כגודל ההשקעה. והלה אשר צובר נכסים, גודל ההפסד והחידלון כגודל הנכסים. עני מפסיד מעט, אבל חי ברפש ובגון-מצולה.

        העיסוק במיניות (פרקטי ותיאורטי כאחד) הוא העיסוק שמוקדש לו הזמן הרב ביותר והוא גם העיסוק הטפל מכל. האם נתמה על כך? לא, הרי האדם נידון לכלות זמנו בעשיית מעשים טפלים. ההבל הוא לחם-חוקה של החיה האנושית. אולי אנחנו מסוגלים ליותר מבוראנו אבל בוראנו כפה עלינו להיות קפיץ-המכניזם של הטבע, להיות שטופי-הבל עיקר ימי חיינו, להיות עקרי-גדולה-של-ממש. לא לא. זה לא מוכרח להיות כך.

        מקור חולשתי בחברה: שוניותי. לא אין בכוונתי להלין על מיקומי במארג החברה. מה שוניותי? רצוני איננו כרצונך. בחברה שמושתת על צרכנות, מסחר, וכו' זה אשר רצונו כרצון קונו - הוא זה שמתפרנס. עליך לרצות לייצר את שקונך רוצה היה לייצר ואיננו יכול. אימפוטנציה והמוניות - אלה הן מילות המפתח. המוכר המוני, הקונה אימפוטנט. ומה אעשה בסחורתי? סחורתי זרה לאנשים. עצמיותי היא סחורתי, לא המוניותי. איש איננו חושב כמוני. מה לי ולקונבנציות? קונבנציות הן עבורי אמצעי בלבד, צורות הנדסיות חסרות תוכן, שעתים אני לועג להן ועתים אני מלהג בהן אבל לעולם מוטלות הן בספק וודאי שאינן מפרנסות אותי. ואתה לא יכול להיות חזק בחברה אם תהיה אתה. אתה מוכרח להיות גוף אמורפי של קולקטיביות סוחפת ודלות מחשבה. כולנו בשביל האחד, שהוא כולם, שהוא לא-דבר. אתה מוכרח לחשוב-כמו ולא ממש לחשוב, לשאוף למכנה משותף עם הזולת-ההמון, שהוא איננו בהכרח נמוך, אבל מובן שאין לו דבר עם עצמיות.

        הכישלון בא בנקל. יש דברים שיש-לעשות על-מנת לא-להיכשל ואם לא עושים אותם - נכשלים. יש לשאת בעול המציאות ולפעול על-פי צוויה המובהקים בעליל.

        קשה לי לדבר עם אנשים שיש להם מה להגיד לי ועוד יותר קשה לי לדבר עם אנשים שאין להם מה להגיד לי (אם נחליף "קשה" ב"בלתי  אפשרי" זה יהיה נכון יותר). אבל לא מדברים כך (כי אם למישהו יש מה להגיד לך, אז דיבורו יאפיל על דיבורך ואם למישהו אין מה להגיד לך, אז דיבורך יאפיל על דיבורו ואגב-אורחה: ספק אם תמצא אוזניים קשובות, שהרי העדר-תוכן-להגדה מעיד על חוסר עניין בך. ובכלל, דיבור זה מאבק על דומיננטיות; כמו כל יחס בין-אישי. מה משיגים ממאבק זה? מנצח. האם בניצחון על הזולת חשקה הנפש? אז ניתן לסכם-שלמעשה הדיבור מיותר בתכלית).

        הניסיון מחנך-את האדם חלוש האופי. עושו לדוגמטיקן, לסוגר-בכוח שאלות שראויות להיוותר פתוחות לנצח, לפותר שאלות שאין ביכולתו של הניסיון לספק-להן מענה הולם. לשוטה גמור. הניסיון מעודד מחשבה אינדוקטיבית מלאכותית, מסלפת, שקרית. אסור ללמוד מן הניסיון, אסור. הניסיון מקרי לגמרי, תלוי באינספור גורמים בלתי-תלויים, באינספור קונסטרוקציות וקונסטלציות שאינן מאוישות באוויר העולם מכוח רצונו (הטוב) הבלעדי של המנוסה. הו, ומה הם החיים האלה אם לא ניסיון? אלוהות. כן, אני שוב מדקטרן.

        נגוס באגס, תפוח בתפוח, ננס חמוקיים, אבקד את היופי. שיר הלל ליופי-הנשי: "האם ידעתי אידיאל-יופי בטרם ראיתיך? וכעת יודע אני. כה בהיר וצלול יודע-אני!" היופי הנשי ממהיר הלמות-לב ומהמם ביופיו מידי-פעם ואז כה-היטב יודע אתה שבכל זאת, למרות הכל, האנושיות לא לגמרי זרה לך.

        מערכת-החיים-הארצית ניזונה מהמוות. לו תהליכים היו נמשכים לנצח, לא הייתה תקווה לשינוי ולא היה שינוי. הכל היה קופא במקום והעולם היה בראשיתי לעד. זה היה יכול להיות עולם שבו כל המשרות מאוישות והמלך לעולם לא מת. על המוות להתקיים כדי לאפשר חיים.

        עדיפות ראשונה; יש אנשים שעבורם טובת המדינה בעדיפות ראשונה, יש אנשים שעבורם טובת משפחתם בעדיפות העליונה ויש אנשים שעבורם (פשוט) טובת עצמם בעדיפות עליונה. אני משתייך כמובן לקבוצה השלישית, זו המיזנתרופית, האגוצנטרית. לא יהיה זה נכון לומר שאין לי רגשי-מחויבות למדינה או למשפחה, אלא שמאפילים עליהם רגשי המחויבות לעצמיותי. פשוט מאוד. מסתבר שיש אנשים שיש להם סדר עדיפויות שונה משלי, אפילו הפוך משלי (!). אני מודה ומתוודה: בשל כך לעולם לא אמצא ראוי להוקרה.

        ללא יחס ביקורתי לחיים, חסרי טעם החיים. עם יחס ביקורתי לחיים, הביקורת מוצאת אותם חסרי טעם. מה עדיף? תמיד עדיף למצוא מאשר להיות.

        מה מר גורלו של חסר הכשרון שפועל מתוך הנחה שיש לו כשרון ונכשל שוב ושוב. הרי זו הטרגדיה של העת החדשה.

        האופטימיות ממגרת חשש לגיטימי. היא תרופה למערבולות מעיים ולטחורים בכבד. היא מונעת הזדהות עם מציאות בלתי-נסבלת. היא מקהה חושים ועושה את החיים ליפים ומטופשים.

        המניע מס' 1 של אנשים-מונעים זה האופורטוניזם. זו מוטיבציית-העל. לאנשים אין מחויבות ראשונית למידות נעלות או ליושר-לב. יש לעצב תמונת-מצב בה יאלצו אנשים להיות טובים כדי לשרוד. ראוי שהבחנה זו תהא צו-מנחה בבואו של אדם להשביח את ההמון. כן.

        ללא טומאה אין טהרה. ללא עון אין חסד. ללא זוהמה אין ניקיון. המים טובים לנפש. לא ניתן לרחוץ את הרחוץ ולהטביל את הטבול. על אנשים לבוא-במגע-עם-מים, להתייבש ולחזור.