מדוע הארי לא דיבר עם הבסיליסק בלחשננית? שאלה טובה. יש כמה פעמים בספרים במקומות שבהם נראה כי הארי מתעלם מהפיתרון הברור מאליו. עוד דוגמא טובה היא כשהוא היה תקוע במדרגה המטעה מתחת לגלימת ההיעלמות שלו, כשהביצה צווחת, והוא מפיל את מפת הקונדסאים. זה היה כמעט בטווח האחיזה והוא לא חשב להשתמש בלחש זימון. למה זאת?

למעשה, יש פתרון טוב מאוד לתעלומה הזאת: הוא רק ילד שמתמודד עם סכנה בלתי צפויה או במצוקה ולחץ גדולים, והוא פשוט לא חושב על כל זה בכלל. בעצם, זה יהיה אפילו פחות ריאליסטי ומציאותי אם תמיד הלחש הנכון היה על קצה לשונו, משהו כמו ג'יימס בונד שתמיד יש לו את המכשיר הנכון באותו רגע המשבר. הארי הוא לא גיבור-על. הוא ילד, שמצליח לשרוד ואף לנצח בהמשך תוך עשיית כמה טעויות והיסוסים מסביב כמו כל ילד (או מתבגר, לצורך העניין).

מה שמייחד את הארי היא תחושת הנחישות והשליחות שלו בחייו. הוא עדיין לא משלים עם זה באמת, אבל זה ברור שבתת-המודע שלו הוא רואה את עצמו כמשהו מיוחד. אני לא מתכוון לזה במובן הרע. אחרי הכל, הארי חש שהכל תלוי בו, שאין לו שום ברירה אחרת מלבד לשים את עצמו בתוך הסכנה. זהו הייעוד שלו, והוא יודע זאת בצורה אינטואיטיבית. נראה שבאמת הכל קורה רק לו. זאת הדרך בה הדברים מתנהלים, והוא יודע זאת.

אבל לו אין עדיין את כל התשובות. הוא עדיין ילד, באימוניו. קוסם מאומן הוא לא רק אחד שיודע את כל הלחשים הנכונים, אלא אחד שזוכר את הלחש הנכון ולהשתמש בו בזמן הנכון. בכל הרפתקאותיו, הוא באמת כמעט תמיד נעזר בדרך לנצחונו. הוא לא חשב על הדרכים להביס את הדרקונית או לשחות באגם. הוא לא היה מסוגל להביס את וולדמורט בדו-קרב מלבד העובדה שהשרביט שלו היה בן-זוגו של השרביט של וולדמורט. יש כאן עניין של גורל, זה נכון, כך שזהו אינו סתם מזל עיוור, אבל זה לא באמת משהו שהארי עשה או החליט בעצמו.

הארי פוטר, אנו מגיעים להבנה, הוא המפתח למשהו גדול. הוא נורא חשוב ומשמעותי לכולם בעולם הקוסמים, גם ל"טובים" וגם ל"רעים". אפילו הקנטאורים שביער האסור יודעים זאת. הוא רק בתחילת דרכו להבין את התפקיד שהוא יועד לשחק בסאגה הגדולה. הוא גם רק מתחיל להוכיח את עצמו כקוסם.