בסוף שנות ה- 50 החלו הממשלות השונות להפעיל לחץ על תושבי הכפר לעזוב את אדמותיהם , בטענה שהכפר ממוקם בחלק משטח 9 ( כלומר שטח צבאי ) . כמובן שסירובם של התושבים היה נחרץ
בשנים הראשונות לקום המדינה הקימה בי"ס בכמאנה ( בשכונת ג'לסה ) בו למדו עד כתה ח' . ביה"ס נסגר בהוראת הממשלה עוד בשנת 1963 , עם סגירת ביה"ס בכמאנה נאמר לתושבים שהמדינה תדאג להסעת התלמידים באמצעות אוטובוסים לבתי ספר בסביבה , אולם בהעדר כביש או דרך גישה ראויה לכמאנה זה לא נעשה , והתלמידים נאלצו ללכת מרחקים ארוכים ללמוד בכפרים הסמוכים , אך זה לא הרתיע את האנשים שהמשיכו להאחז במקום
ב 1965 אושר חוק התכנון והבניה הארצי והכפר כמאנה הוצא מכל המפות הרשמיות של הממשלה , והפך לישוב בלתי מוכר . נאסר על התושבים לבנות ולהציב מבני מגורים אפילו נמנעו מלבנות מבנים מעץ או מפחונים . וזאת תוך לחצים בלתי פוסקים לפנות אותם
ב 1970 הממשלה הכירה בואדי סלאמה ככפר לאוכלוסיה הבדואית באזור , ובין השאר גם לתושבי כמאנה , אך איש מהתושבים על ההר לא הסכים להתפנות לשם, והאחיזה בקרקע היתה מוחלטת . בלית ברירה ובמציאות שנוצרה נאלצו תושבי כמאנה לבנות בתים ללא רשיון . ואם לפני חוק התכנון ובניה נבנו כ- 80 בתים מאבן , הרי מאז ועד לשנת 1980 נבנו כ- 80 בתים נוספים ללא היתרי בניה
הפער הכלכלי , החברתי והפוליטי בינינו לבין האוכ' הערבית בכפרים השכנים הלך והתעצם בשנים אלה , אך עד כמה שרב היה הפער , כילדים קיבלנו אותו כמציאות קיימת ומובנת מאליה , כי לתוך מציאות זו נולדנו ובה גדלנו . אךככל שהתבגרנו השכלנו לדעת כי קיימים בארץ סוגים שונים של אזרחים , ואך אם ערביי ישראל נחשבים כאזרחים סוג ב' הרי שערבים בדואים נחשבים כאזרחים סוג ג' . מאחר ובעוד הכפרים הערבים הסובבים זוכים להכרה מצד הממשלה , ומקבלים את כל השירותים להם זכאי כל אזרח במדינה , הרי שאנו בכפר כמאנה נאלצים לחיות בתנאים שמתאימים יותר למאה אחרת . מכיוון שבכל פעם עלה השם כמאנה , הדבר התקשר תמיד לנושא אחד המשותף לנו ולעוד מספר כפרים ערבים , הוא: " הכפרים הבלתי מוכרים בישראל " – ידענו שמתוקף היותנו כאלה , התשתית לשיפור איכות החיים שלנו בהקמת תשתית ומתן שירותים אלמנטריים על הר כמאנה (כמון ) לעולם לא תגיע .וכשאני אומר תשתית , אני מתכוון למים זורמים בברזים ( ולא שאיבת מים מן הבאר ) , חיבור לרשת החשמל הארצית ( ולא הפעלת גינרטור ) , כביש גישה סלול לכפר ( ולא דרך עפר מפותלת ). וכמובן האפשרות של תושבי ההר לבנות להם ולמשפחותיהם על האדמה השייכת להם כחוק
אולם שירותים וזכויות אלה בוששו להגיע , ולכן לא קשה להבין את גודל התסכול ואולי גם את הזעם שרכשו כאשר בשנת 1980 עלה על הקרקע ישוב קהילתי יהודי (מצפה כמון )שנושק ממש לכפרנו , והישוב "מכמנים" בצד המערבי של הר כמאנה . ומיד זכו שבע משפחות שעלו להתיישב שם בכל השירותים אליהם אנו משוועים ומייחלים שנים רבות כל כך
רבים מתושבי כפר כמאנה היתה זו הפעם הראשונה שבה הם באו במגע עם חברה יהודית , ולמרות שקרבת המצפה חידדה ביתר שאת את ההבדלים בינינו לבין החברה הסובבת אותנו , קיבלו תושבי כפר כמאנה את תושבי מצפה כמון בצורה טובה ושכנות טובה נרקמה בין תושבי בין תושבי שני היישובים השונים זה מזה
השכנות הקרובה לתושבים היהודים של המצפה הולידה לא רקשינוי חברתי אלא גם שינוי כלכלי
כפי שציינתי קודם פרנסתנו העיקרית היתה בגידול עדרים , ומאוחר יותר בשנות המנדט נכנס ענף הפאלחה שהיום הולך ונעלם וענף העדרים שניזון ממרעה באדמות מדינה או או אדמות של הכפרים השכנים הלך והצטמצם מאז שהוחל בהגברת היישוב היהודי בגליל , משום שלנו אין אפשרות למרעה חופשי
מצב זה אילץ אותנו למכור את העדרים ליישוב היהודי במחיר הפסד , ובכך הפכנו מחברה יצרנית לחברה צרכנית . ומכיוון שכך נאלצנו לחפש מקורות פרנסה אחרים . מטבע הדברים מצאנו אותם מחוץ לכפר , בעבודה שכירה כמו תעשייה , חקלאות , הובלות , עבודות עפר ופיתוח ביישובים היהודים בסביבה .
כילד אני זוכר בבחירות לכנסת המבוגרים קיבלו פתק מראש מהמוח'תאר , ואותו שלשלו לקלפי . ואני זוכר ששמעתי מישהו שואל : " למי הצבעת "? והשני עונה: ל "פארס מדירס" כלומר לשמעון פרס . וממשיך בדרכו מבלי לדעת כלל במי מדובר ולמי הצביע .
המוח'תאר שימש למעשה כקבלן קולות למוסד וזה נתן לו את התחושה שאנשי השבט בידיו – ובזה שכרו .
הפוליטיקאים לעומת זאת , נהנו מקולות חינם מפני שהבדואים שנודעו בנדיבותם הצביעו מבלי לבקש תמורה בעד הצבעתם , והרי אין הבדל בקולות בין מצביע מלומד לבין מצביע אנאלפא ביתי
שינוי במעמדו של המוח'תאר והתמורות שחלו בשנים האחרונות בחברה הבדואית , נוצרו בעקבות היציאה של רבים מבני הכפר למרכז הארץ ללמוד באוניברסיטאות . מטבע הדברים המגורים בסביבה והחשיפה למה שהציע השפע העירוני, טלטלו אותנו עזה , והבנו עד כמה קשים החיים בכפר
הנסיעה הביתה קוממה אותנו כל פעם מחדש . גן העדן שממנו באנו וגיהנום אליו אנו חוזרים כשהדבר המפריד בין השנים הוא מספר קילו-מטרים הולידו מחאה פנימית בקרב השכבה האקדמית – ראינו ששנים ארוכות של ציות למוח'תאר לא השיגו עבורנו דבר , ואנו דורכים במקום שנה אחר שנה כשהקידמה פוסחת עלינו . הרגשנו לשינוי מצב זה , והבנו שיש צורך בגיבוש חברתי , שיגדיר מחדש את תפקיד המנהיגות המסורתית , וימקד אותה יותר בעניינים של טקס וכבוד , ואילו ייצוגנו בפני הממשלה , המלחמה על האינטרסים שלנו , והדאגה לתכנון ופיתוח הכפר יהיו נחלת הדור הצעיר האקדמאי , שרוח הקידמה והשוויון נושבת בקרבו
ואכן בשנת 1987 הקמנו את "העמותה לרווחה ושגשוג"- כפר כמאנה , ושמנו לנו מטרה לשים קץ לאפליה , לזלזול, לשתיקה רבת השנים ולתבוע ממשלת ישראל את זכות קיומנו על אדמותינו , והכרה בנו ככפר
אוכ' כמאנה סובלת מחוסר מתן שירותים מוניציפליים , בתחומי חשמל , חינוך , בריאות , תחבורה , ספורט , טלפון , בנוסף למניעת הבניה שהביאה לצפיפות מגורים וגרמה למצוקה ופיגור בתחומים שונים , ובעיקר בתחום החינוך . אין מוסדות חינוך מלבד גן ילדים שהופעל בכמאנה ע"י העמותה לרווחה ושגשוג ואגודת הארבעים מלפני כ- 9 שנים ומזה שלוש שנים הועבר הגן לאחריות המועצה אזורית משגב . וגן נוסף בכמאנה המערבית
התלמידים לומדים בכפרים שכנים , בכפרים :ראמה , נחף ו ואדי סלאמה . יש לציין שיש נשירת תלמידים גבוהה מאוד (מעל 50%) , והישגי התלמידים נמוכים מאוד
