המוות אינו ולא כלום. . . רק עברתי לחדר הסמוך. אני - אני, ואתם- אתם. מה שהיינו זה לזה, אנחנו מהווים עדיין. קיראו לי בשמי הישן והמוכר, דברו אליי באותו אופן נינוח, כפי שתמיד נהגתם. אל תשנו את נימת קולכם, אל תכפו עליה חגיגיות או צער.

צחקו כפי שנהגנו תמיד, לבדיחות הקטנות שמהן נהנינו יחד. התפללו, חייכו, חישבו עליי- תנו לשמי להיות מילה תדירה בין כותלי הבית, כפי שתמיד היה, בטאו אותו ללא הדגשה מיוחדת, מבלי להטיל עליו צל. החיים מלאים באותה משמעות כמו קודם. הם כמו תמיד, ישנה המשכיות לא-מקוטעת. מדוע שאצא ממחשבותיכם, אם אני יוצא מטווח הראייה? אני ממתין לכם, למשך זמן מה, בקרבת-מקום. ממש מעבר לפינה. הכל כשורה.

לירון שרביט

כו' בניסן תש"מ- כו' באב תש"ס

12.04.1980 – 26.08.2000

לירון, קרוי על שם זמרת בשם לירון ניר גד שלשיריה האזינה, פרי, אימו בזמן ההנקה הראשונה בחדר היונקים בבית החולים אסף הרופא שבו הוא נולד, בשבת כו' בניסן תש"מ, 12.4.80 בשעה 13:45, אחרי שני לילות של צירי לידה.

שמו השני של לירון הוא על שם סבא של אביו מאיר, שלמה שרביט.

לירון נהרג בפעולה מבצעית כשהיה בן 20 ו- 4 חודשים – בכ"ו באב תש"ס 26.8.00.

לירון גדל ברמלה ברחוב השלום. בגיל שנתיים ו- 5 חודשים הלך לגן "שירלי" בפעם הראשונה, והיה במחזור הראשון שפתח את הגן. בשנה בה הוא נהרג הגן נסגר. בגן הוא היה ילד ביישן ונחבא אל הכלים, אפילו במסיבות הגן התבייש להשתתף.

שנה לאחר מכן עבר "לגן השלום" ברחוב השלום ובו בילה שנתיים שלמות.

הגננת יאנה הייתה מלאת הערצה לילד הביישן ויפה התואר.

בתור הנכד הבכור למשפחת אדרי היה המוביל בין הנכדים ובגיל 4 ניסה ללמד את רן, בן דודתו, לרכב על אופניים. ללמד את רן הוא לא הצליח , אבל לירון הגיע לביה"ח עם אף וכתף שבורים.

את כיתה א' הוא החל בביה"ס "בן צבי" ברמלה, והמחנכת עשורה לא תשכח את לירון שהייתה מאוהבת בו תמיד. תלמיד מצטיין, ביישן וצנוע אבל מוביל מבחינה חברתית.

בכיתה ג' הייתה האהבה הראשונה, הוא היה החבר של הילדה הכי יפה בכיתה. קראו לה טוני.

בכיתה ה' עבר לביה"ס "נווה יהונתן" שהיה קרוב לבית בנווה יהונתן שאליו עברה המשפחה כשלירון היה בן שש וחצי. לירון מאוד אהב ללמוד חשבון ומולדת.

בשעות הפנאי התאמן לירון רבות בטניס, ספורט שבו עסק מגיל 6 ועד גיל 12 והצטיין בו מאוד.

הוא אהב להסתובב עם חברים ובימי שבת בערב היו יוצאים למרכז הבילוי "תותי-פרוטי".

בסוף כיתה ו' – ב- 26.8.92 עברה המשפחה ליישוב בית חשמונאי הקרוב לרמלה. ללירון היה הסכם עם הוריו שאם תוך חצי שנה לא יצליח להתאקלם בביה"ס החדש "הרצוג", יחזור לרמלה לגור עם סבתא ממה. אך ללירון לא הייתה בעיה וההתאקלות שלו היתה מהירה, בעזרתם של חבריו החדשים שימי, ערן ובן דודתו רן, שגר על ידו.

מיד עם הגיעו לבית חשמונאי הצטרף לירון לקבוצת האיגרוף "מכבי-נשר" וסחף אחריו גם את מרבית חבריו החדשים. גם כשעזב בכיתה י' את האיגרוף סחף את חבריו. כבר אז התגלה בו כושר מנהיגות מדהים.

ללירון היה חוג חברים מצומצם שמאוד העריצו אותו והלכו אחריו. בבילויים לירון היה מחליט לאן יוצאים ודואג לכל הדברים הנלווים כמו הסעות.

בתיכון לירון החליט ללמוד במגמת הקולנוע בבי"ס "הרצוג" והמורה לקולנוע, אשר גל, היה המורה האהוב עליו. רוב המורות והמחנכות העידו על לירון שהיה ילד מאוד ביישן וצנוע, שתמיד ישב בספסל הלימודים ליד שימי והם העבירו את רוב השעות בצחוקים ובדיבורים. זה היה בלתי אפשרי להפריד בין השניים בשיעורים ובהפסקות תמיד ראו שלישייה שכללה את לירון, שימי וערן. מרגע שהגיע מביה"ס הבית תמיד היה מלא בחברים.

בכיתה י' החליט לירון להתכונן לצבא והתחיל להתאמן בפיתוח הגוף במכון הכושר והיה רץ כמעט מידי ערב.

בכיתה יא', במסגרת מגמת הקולנוע, הכין לירון סרטון-קליפ אודות חייל שנהרג (את החייל גילם לירון).

שנת הלימודים האחרונה היתה מלאה חוויות ופעילויות. לירון החליט שסוס זה הדבר שהוא צריך, עבד בערבים וקנה סוס. בילה, השתעשע ובמקביל למד נהיגה.

קיבל רשיון נהיגה, סיים את לימודיו בהצלחה עם בגרות הומנית מרשימה, נסע לארה"ב רגע לפני הגיוס וכשחזר גילה שהסוס נגנב.

לירון התגייס ב- 27.7.98 ובגלל נתוניו הבסיסיים שובץ בגיבוש של סיירת מטכ"ל.

לירון עזב מרצונו את מסלול הגיבוש בשלביו המתקדמים וביקש לעבור ליחידת דובדבן שם הוא התקבל בברכה והחל טירונות ומסלול והוכיח את הפוטנציאל הגלום בו.

ב- 26.8.00 נהרג בפעילות מבצעית בשומרון.

כפי שהוזכר בדפי הפתיחה,לירון נולד בלידת ואקום ביום שבת 12.4.80, כו' בניסן תש"מ בשעה 13:45 והמשקל הראה 3:100 ק"ג.

מלווה קבועה בהריונות המשפחה היא האחות (אחות משמע) מתי. היא נכחה בלידתו של לירון וראתה ראשונה את הרך הנולד (האם שליחות גורל או מה שתרצו, היא היתה הראשונה שידעה על מותו).

שמחה גדולה במשפחה, נכד ראשון (אחרי נכדה) למשפחת אדרי ונין ראשון שנקרא על שם סבא של ... למשפחת שרביט.

גן שירלי נחנך בספטמבר 82' ולירון חנך אותו במחזור הראשון, כשהוא בן שנתיים ו- 5 חודשים ובילה שם שנתיים תמימות.

למותר לציין שגן שירלי סגר את שעריו בסוף שנת הלימודים 2000 קרוב למועד בו נהרג לירון.

מחזור החיים של הגן כמחזור החיים של לירון.

ארבע שנים מ- א' עד ד' כולל למד לירון בבית הספר בן צבי.

באותה תקופה גרו לירון ובני משפחתו ברחב השלום המרוחק מאוד מבית הספר, לכן דאג מאיר, אביו של לירון להסיע את לירון כל בוקר לבית הספר ובגמר יום הלימודים היה לירון הולך ברגל לממה שגרה אז במרחק קצר מבית הספר.

בשנים האלה החל לירון לעצב את דמותו ואופיו.

המורות והמחנכות אמרו עליו, "ילד שקט וביישן". הוא הצטיין מאוד בלימודים והמורה עשורה שהיתה המחנכת הראשונה שלו ואולי הדמות הדומיננטית באותם ימים אצל לירון.

לירון אהב וכיבד אותה וגם היא אותו גם אחרי שנפרד ממנה ומבית הספר המשיך להזכיר את הקשרים הטובים שהיו לו עם המחנכת הראשונה.

עוד במהלך לימודיו של לירון בביה"ס בן צבי עברה המשפחה להתגורר בשכונת נווה יהונתן ולכן מכיתה ה' עבר לירון ללמוד בביה"ס נווה יהונתן.

על אף אופיו הביישן התאקלם לירון מהר מאוד בחברה החדשה ואף החל להראות סימני התנהגות שבו. ולראיה, מקום המפגש של החבורה היה הבניין שבו גרו.

את סימני ההתבגרות התחיל מוקדם יחסית לחבריו וכבר בכיתה ה' נלכד ברשתה של אחת הבנות, ילדה יפה שלמדה איתו בכיתה. מוזר לכתוב על אהבות של ילדים בגיל זה אך מהצד ניתן היה לזהות התנהגות בוגרת של ילד מאוהב.

מסתבר שלאהבות אלו יש כללים אחרים.

אותה ילדה עברה לגור בחולון בסוף אותה שנת לימודים ובתנאים שהתקבלו לאהבה זו לא היה בסיס להמשך.

בסוף שנת הלימודים של כיתה ו' חגגו ללירון בר מצווה, כשהוא בגיל שתיים עשרה וחצי.

את ההחלטה על מועד בר המצווה קיבלו בני המשפחה כחצי שנה קודם. במהלך אותה חצי שנה נפלה החלטה נוספת ומשמעותית והיא לעבור מרמלה ליישוב אחר.

יצא הגורל ובר המצווה והמעבר לבית חדש היו סמוכים מאוד כך שאת מסיבת בר המצווה עשו בני המשפחה על ארגזים ומזוודות.

המסיבה היתה מרשימה מאוד, חתן בר המצווה לירון, התרגש מאוד, אך עמד יפה בקריאת הדרשה.

המסיבה הסתיימה ותוך יומיים הושלם המעבר לבית חשמונאי.

זה היה ביום רביעי בשבוע, 26.8.92 עברה המשפחה רשמית לגור בבית חשמונאי.

המעבר ואולי אפילו טרום המעבר התאפיינו בחששות רבים מצד לירון.

בסך הכל ילד בוגר, שקשור לחברים ולסביבה.

השינוי שנקרא בדיוק בתקופת התבגרותו הכניסה קצת חששות והתמודדות עם מצב חדש.

לאחר שיחות ממושכות בעד ונגד המעבר וכדי לרצות את כל הצדדים הוסכם בין לירון להורים, המשפחה עוברת בשלמותה לבית חשמונאי. הוגדרה תקופת נסיון להסתגלות בת חצי שנה והיה אם יהיו בעיות הסתגלות או כל סיבה אחרת יותר ללירון לחזור לרמלה, לגור אצל ממה.

מסתבר שלא היה צריך לחכות את כל תקופת ההסתגלות, מהר מאוד מצא לירון את מקומו ביישוב החדש ובבית הספר החדש. כבר בימים הראשונים הכיר לירון את ערן באמצעות רן בן דודתו (מתי) שגר סמוך אליו. פרק החברות עם ערן מתחיל כאן ונמשך שנים רבות במסגרת השכונה ובמסגרת בית הספר.

ערן שהיה "ותיק" בשכונה ובבית הספר ליווה בימים הראשונים את לירון בבית הספר ובאמצעותו הכיר את שימי שלימים הפך להיות חברו הטוב ומכאן נוצרה שלישיית חברים שעשו הכל מכל כל ביחד.

ערן, שימי ולירון, שלושה חברים שלא נפרדו מעולם ואילולא קרא האסון הנורא גם לא היו נפרדים. הם היו המשולש שצלעותיו מחברות את השלם. חברות נדירה ביותר, ועכשיו צלע מהמשולש חסרה, לירון.

לירון וערן הלכו ביחד לתנועת הנוער, "הנוער העובד והלומד" שהיתה בבית חשמונאי.

לירון יצא לקורס מד"מים ואף קיבל תעודת סיום. באמצע הקורס חלה לירון ואושפז ללילה בבית החולים ובכל זאת החליטו לתת לו להדריך קבוצת נוער.

המורה לקולנוע יזכור את לירון כמי שהיתה סביבו חדוות יצירה, ובעיקר יזכור את הלקח שלמד ממנו: "אי אפשר לתת ציונים לסרטים."

"הזיכרון החדש ביותר של אשר גל, המורה לקולנוע, מלירון הוא דווקא זיכרון שלאחר מותו. הקליפ שצילמו לירון וחבריו על הבחורה שחולמת שהחבר שלה נהרג נראה לו קיטשי בהתחלה, אך כשהיה למציאות הפך מצמרר.

"אני זוכר שראיתי את הקליפ פעם או פעמיים. זה לא היה חלק מהעבודה. לירון ויתר הקבוצה שעשתה את הקליפ, לא עירבו אותי בזה. הם עשו אותו לבד, ואחר כך הראו לי. אהבתי את הקליפ, כי אני חושב שמבחינה קולנועית, של צילום ועריכה, הוא היה עשוי נכון.

אני לא בטוח שהערכתי אותו מספיק מבחינת תוכן. יכול להיות שחשבתי אפילו שהוא קיטשי מידי. בדיעבד, כשראיתי את הקליפ שוב בטקס ה- 20 לזיכרו, הוא פשוט זיעזע אותי.

רעדתי ובכיתי, והבנתי שאי אפשר לשפוט סרטים רק בעין ביקורתית. יש דברים שהם מעבר לביקורת ולהיגיון. כשראיתי את הקליפ הבנתי, שאי אפשר לתת לסרטים ציונים. אחרי שלירון נהרג, הקלי קיבל משמעות שונה לחלוטין. כנראה שיש דברים שאנחנו לא מבינים, ויכול להיות שזה לא סתם שהוא רצה לעשות את הקליפ. יכול להיות שהוא רצה להגיד משהו לפני שהוא נהרג – שזה סוג של מסר.

הקליפ הדיר שינה מעיני במשך כמה ימים, אחרי שראיתי אותו בטקס. פתאום אנחנו מסתכלים על החיים שלו ושלנו בצורה אחרת לגמרי."

"אני מניח שהוא אהב את המקצוע, כי ההתייחסות שלו אליו היתה מאוד רצינית, והיו לו ציונים גבוהים. הוא היה תלמיד שקט, אם כי לא בנאדם שקט באופיו. הוא היה פשוט רציני ואחראי יותר מבני גילו.

בעבודות המעשיות של הצילומים ובסרטים שהיה צריך לעשות, ראיתי עבודה רצינית. הוא גם מצא את עצמו בקבוצה של תלמידים שאהבו מאוד לעשות קולנוע. אני חושב שהרצינות שבה הוא עשה סרטים בכיתות י'-יא' לא כל כך אופיינית לגיל שבו טיפה מזלזלים במטלות בית הספר. בכיתה יב' הוא צילם שני סרטי גמר כשהיה צריך לצלם אחד בלבד."

"הוא היה מאוד מקובל ומאוד אהוב, בגלל האופי הטוב שלו. הוא היה שקט, לא שתקן, רציני בגישה שלו לדברים, ולכן גם אחרים התייחסו אליו ברצינות. בקבוצות שלירון הופיע בהן, תמיד היתה הרמוניה. תמיד היתה חדות יצירה."

"הוא לא היה חצוף. לא נשמעה אף תלונה כלפיו. מדי פעם הוא היה זורק בדיחות והערות ביניים

ומצחיק את כולם.

יצא לי לפגוש את לירון הרבה פעמים אחרי שכבר התגייס, והוא גם בא לבקר אותי והפתיע אותי.

הוא נעשה הרבה יותר רציני ממה שציפיתי. לא ידעתי מה ייצא ממנו. לא היה מפתיע אותי, אם הוא לא היה מתגייס או היה ג'ובניק. כשראיתי אותו בבית הספר, ושאלתי אותו מה הוא עושה בצבא, הוא התחמק, ולא רצה לספר. אמר "צנחנים". את האינפורמציה האמיתית קיבלתי מחבריו.

כמורה, לא תמיד ידעתי איך לאכול אותו. את זה שהיו בו צדדים רציניים, ראיתי. אבל עד כמה רציני הוא היה, הבנתי רק אחרי שהתגייס. יחד עם זאת, תמיד היה בו גם משהו קליל. לירון היה מסוג האנשים ששותקים ועושים. גם אם היה זורק בדיחות, אף פעם לא ידעת מה הכוונות האמיתיות. הוא לא היה בנאדם פתוח, ותמיד השאיר משהו לעצמו. משהו סגור.

"אני זוכר שנסענו לבסיס הצבאי בחצרים. יחד עם יעל לקחתי אותם באוטו, לצלם את סרט הגמר על טייסות, ובילינו שם יום שלם. לירון אהב את זה מאוד, אני חושב שכבר אז הוא אהב כל מה שקשור בצבא. הוא נכנס לבד אם המרואיינת למטוס, והשקיע הרבה מאמצים למקם את המצלמה. היה חשוב לו מאוד שהכל ייצא טוב."

אני מאוד מתגעגע לחבורה הזו של לירון, ערן ורונן. זו היתה קבוצה של חבר'ה מאוד מצחיקים, שמצד שני התייחסו ברצינות לעשייה של הסרטים שלהם. כשהם התחילו לעשות משהו, ידעתי שיעשו את זה עד הסוף – וטוב.

כמורה אתה משדר להם אנרגיה מסויימת. אצלי זוהי אנרגיה של אהבה. אני אוהב את הילדים האלה, ומקבוצה כמו של לירון הרגשתי שאני מקבל אהבה בחזרה.

התמורה הכי נפלאה למורה היא כשהוא מקבל אהבה בחזרה מתלמידיו. מובן שהם לא באים ואומרים "המורה, אני אוהב אותך", אלא מתייחסים למטלות שלהם ברצינות, מתגאים ומתלהבים ממה שעשו, ואחר כך באים להראות לי בגאווה את פרי יצירתם.

הדמעות של דיקלה, בקליפ של החבר שנהרג זלגו אחרי מאמצים רבים. היום כשהיא צופה בקליפ, אי אפשר לעצור את הדמעות.

במסגרת מגמת הקולנוע צילם לירון קליפ על בחורה, שחולמת שהחבר שלה נהרג בצבא. לירון שיחק בתפקיד החבר שנהרג. דקלה הרוש היתה החברה.

"שנינו רמלאים לשעבר, וההיכרות הראשונית שלנו היתה עוד ביסודי. נפגשנו שוב בתיכון, כל אחד מצא לו את החברים שלו, ואני מצאתי את שלי בכיתה של לירון. הייתי מבלה איתם בהפסקות, וכך הכרתי אותו.

"אני זוכרת שהוא היה בא ומוציא לנו את העיניים עם התמונות שלו מחו"ל. אני זוכרת את הקול שלו כשהיה מתעצבן כשהיה שואל אותי: "מה את אומרת על זה? נכון שאני צודק? נכון, שהוא לא בסדר?

אני זוכרת אותו ילד חמוד, סחבק כזה, תמיד צוחק, עם חוש הומור. דמות חיובית וחיה. אני לא זוכרת שאי עם היה משהו שלא אהבתי. הכל היה בצחוק, בקטע של צעירים חפיפניקים.

הוא לא היה כבד. היה כיף איתו. כשאני חושבת על זה היום, אני מרגישה פיספוס אדיר שלא היה לנו קשר בזמן הצבא או מעבר לבית הספר. אני מרגישה שהפסדתי היכרות עם אדם שאין שני לו."

"כשהוא ביקש ממני לשחק בקליפ, לא היססתי. הסכמתי מיידי. לא חשבנו בכלל על המשמעות שיש לתסריט."

"זה נראה לי כל כך אירוני, שזה אפילו מגוחך. אני רואה את הסרט ונזכרת בתחושות שלי אז. חשבתי רק שהתמונה תצא יפה, ושתיראה אמיתית. היה קטע שהייתי צריכה לבכות, והיה נורא קשר עד שהצלחנו להוריד לי דמעות, כי היינו בקטע מאוד טכני.

עכשיו כשאני רואה את הסרט, אני בוכה בלי סוף. התסריט הפך למציאות, והדמעות יורדות מעצמן."

טניס – לירון החל להתאמן בגיל 6 במרכז הטניס ברמלה והמשיך עד גיל 12. בתקופה זו הגיע להישגים עד שעבר ליישוב בית חשמונאי שם גילה את האיגרוף. במשך 5 שנים היה שייך לקבוצת "מכבי נשר". לאחר מכן גילה את אהבתו הרבה לסוסים ובמשך כחודשיים עבד בעבודות מזדמנות להשגת כסף לקניית סוס.

בד בבת גידל לירון את סער הכלב שגדל אצלו בבית מאז שהיה סער בגיל שישה שבועות ועד היום. במהלך השיבעה היה חשש לחייו של הכלב עד שנלקח לווטרינר שם התברר כי גם הוא מרגיש את אובדנו של לירון.

מאז מותו של לירון הכלב הולך ודועך.

לירון התגייס ביום ראשון ה- 27.7.98. כל בני המשפחה ליוו אותו ללשכת הגיוס בירושלים.

בדרך נשמע ברקע השיר של חיים משה התמונות שבאלבום וניסן, אחיו הקטן של לירון, בכה. כשהבחנו בכך כולם בכו ולירון הבטיח: "עלי אתם לא תבכו לעולם" .

לשים תמונה של הגיוס עם שפיכת מים, תמונה של לירון עולה לאוטובוס ותמונה של כולם ותמונה ראשונה של שבת ראשונה בבית

מרגע גיוסו לצה"ל ועוד בתקופת הטירונות התגבש "צוות" שהיה ביחד לכל אורך הדרך.

אהב את אחוות הלוחמים ורוח הצוות. הדבר בא לידי ביטוי בחופשות ה"חמשושים" וה"רגילות" בהם בילה עם החבר'ה מהצוות שהפכו לבני בית במשפחת שרביט.

לירון אהב מאוד את החיים ובילה כמעט בכל הזדמנות במיוחד בתקופת הצבא אם בטיולים מסיבות והרבה ים. הוא אהב לרקוד וחבריו מעידים עליו שהיה רקדן מעולה.

לשים תמונה של איגלו

בספר שהופק עבור חיילי צוות חמווי, כך הם נקראו, ע"י מנכ"ל הגן הבוטני, מר יצחק איילון, נכתב על לירון:

"מעשה בבחור מפאתי ג'ואריש בהמשך המסלול ובעיקר בלוט"ר

שאת חייו לדיגום האישי הקדיש. הרגיש לירון כל כך מיותר.

לטירונות הגיע יפה ומאושר את קמחי השאיר מעולף וקצת הוזה

שלראשו בלורית ולצווארו שרשר. ולאריאל בשקט אמר: "אנ'לא סגור על זה!"

על חברו שימי הרבה לדבר בריצה "לתקרית" שהיה קצת אפוף

ואת מיטתו רץ ראשון לסדר. קיבל הוא סטרשף ישר לפרצוף.

מוכר הוא לכולם כ"רקדן" וכחפשן פתאום התלונן הוא על ברך וגב.

אך לא נשכח, שכינויו הוא "הסרטן". ובתרגילים,מה לעשות, כלום לא סחב!

בעקבות כישוריו והמקום השני בנשר כן זהו לירון – החתיך של השכונה

הבינות כולם כי מדובר בכולבויניק עשר. עם משקולת ביד ועם בטן לא קטנה

פק"לים לרוב נהג לבנות שצועק כל היום: "מה, את ישנה!"

ואת "הנוקרים לשמן ולנקות.

ביום ראשון ה- 27.8.00 בשעה 5:45 נשמעה דפיקה על דלת ביתם של פרי ומאיר שרביט.

פרי, אימו של לירון, ירדה מהקומה השניה, שואלת את עצמה מי זה יכול להיות בשעה כל כך מוקדמת. כשפתחה את הדלת, ראתה קצינים במדים וצעקה למאיר, בעלה: מאיר, קרה משהו ללירון, רד למטה."

כשמאיר ירד והושיבו אותו על הספה אמרו להורים מייד: "אנחנו מצטערים, לירון נהרג בפעילות מבצעית".

לאחר כשעתיים התבררו פרטי האסון. לירון נהרג בשגגה מירי כוחותינו.

למחרת היום פורסם בעיתון ידיעות אחרונות:

"3 חיילי צה"ל נהרגו, כנראה מאש כוחותינו".

מחיר הכשלון:

ההלוויה נערכה עוד באותו היום, ה- 27.8.00.

לבקשת ההורים נקבר לירון ברמלה בחלקה הצבאית.

החלל הראשון של ביה"ס הרצוג ושל הישוב בית חשמונאי.

אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה.

בדברי ההספד ספדו לו מפקד יחידת דובדבן, סא"ל מיקי וגם חברו לצוות אסף:

"היית מפקד שהייתי מוכן להסתער אחריו בעינים עצומות, הלוחם הראשון שהייתי בוחר שישמור לי על הגב, וחבר שהייתי ניגש אליו בכל עת עם כל בעיה.

הרגשתי בטוח לידך כל כך, ועכשיו הכל מבולבל. אני לא יודע אפילו מה אני מרגיש. כל המילים שאכתוב יהיו ריקות וחסרות משמעות, וכל הדפים בעולם לא יספיקו לי.

אני עדיין מחכה לרגע שבו אפקח את העיניים בבוקר, ואראה אותך עומד באמצע החדר עם התחתונים הלבנים, ואז תגיד בחן האופייני לך: "יאללה סמרטוטים, השכמה".

שוב בלילה, אני חולם עליך, במדי צבא שהיו מדיך ואותם קוצים קטנים שאז לא הספקת לגלח...".

אף פעם לא חשבתי שהשורות האלו יהפכו לחלק מהעולם שלי.

לירון, תמיד זיכרונך והיותך יהיו נצורים בי.

וניפגש בסוף, אתה יודע..."

אסף,

צוות 30

ביום השלושים למותו של לירון נערך במתנ"ס אשכולות הפייס בבית חשמונאי.

מאות נכחו בערב זה. את הערב הנחתה דודתו של לירון, מתי אברהם.

תמונתו של לירון היתה על מסך ענק – מה שנדמה היה כי הוא משמש כ"צופה".

בערב, סיפרו על לירון בני המשפחה, חברים ומפקד היחידה.

שרון, אחותו של לירון:

"רק ביום שלישי לפני האסון דיברנו על מה שתעשה כשתשתחרר מהצבא.

אמרת שתפתח פאב בצפון ביחד עם נועם ובשביל זה צריך רק 60,000 שקלים ואיך תשיג אותם. אמרת שתעבוד שנה. וממה תחיה אז אמרת בשביל מה יש הורים. כל כך מתאים לך להיות איש עסקים. כשהלכת ביום חמישי האחרון מהבית למה לא אמרת לי שלום, למה לא נתת חיבוק ונשיקה, למה לא חיכית שאבקש ממך כמו תמיד שמור על עצמך אחי. לא הספקתי להיפרד ממך.

חודש כבר עבר ואני עדיין מחכה להתעורר מהסיוט הנוראי שלנו שהתחיל ברגע בו הודיעו לנו שלא תחזור עוד.

מאותו רגע נקלט בראשנו גודל האסון. הלב כואב ומסרב להאמין.

זוכר כשהיינו קטנים והייתי הולכת אחריך לכל מקום. לחברים, לחוגים ואפילו של יציאות של שבת בערב לתותי פרותי. ואתה לא התעצבנת לא היית אומר כלום.

כשהיינו חוזרים מהטניס שלך הייתי מבקשת שנהיה אחים הכי טובים בעולם והיית מחייך ומחבק אותי. אני מתגעגעת לחיבוק הזה.

כמה התגאתי בך כשהתגייסת והפכת לחייל בדובדבן. איך הערצתי אותך ולא הספקתי לדבר על האח הגדול שלי. מאז שהתגייסת הפכת לאח אחר, בוגר יותר. המריבות שלנו פסקו ובמקום זאת היינו מדברים הרבה וצוחקים. היית למקור התמיכה שלי.

עכשיו, אתה בטח המלאך הכי יפה בגן עדן כמו שהיית פה באדמה.

היית בא אלי לפני היציאה ושואל: "איך אני לבוש". הייתי שורקת לך ואומרת: "כמה שאתה יפה". אתה כל כך חסר.

היית החייל החזק שלנו, שמרת עלינו.

רוצה לראות את החיוך המקסים שהמיס כל כך הרבה לבבות.

רוצה לשמוע את הצחוק המתגלגל, את: "אישה לכי למטבח מיד".

מלאך שלי, אני מתגעגעת אליך שמור עלינו מלמעלה. אתה יודע מה אומרים: את הטובים ביותר אלוהים לוקח לצידו כי הוא רוצה אותם קרוב.

אני אוהבת אותך אחי הבכור.

שרון, אחותך

ניסן, אחיו של לירון:

"אחי הגדול,

תמיד כשאתה חוזר מהצבא, אני רב איתך מכות, בצחוק כמובן.

וכמו תמיד אני מנצח, למה? כי אתה נותן לי, מה זה שווה.

איך אבא היה מתעצבן שהיית קורא לו זקן.

אבא ואתה, כמעט כל יום שישי, משחקים כדורגל עם כל הצעירים.

אבא זקן אבל הוא יותר טוב ממך בכדורגל ואתה מתבכיין ואומר ש"קרעו" אותך בצבא וזה לא חוכמה. ועם אימא איך אתה צוחק כשהיא רצה אחריך בכל הבית.

אתה יודע שאני שומע כל יום את השיר של הקליפ שלך ואני מז'ה בוכה. כי החיים בזבל בלעדייך. אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לך. חשבתי שאני יבוא לבקר אותך ואת הילדים שלך בעתיד ואתה יודע שאני בוכה בכל יום חמישי ושישי כי אתה צריך להגיע מהצבא וכשאתה לא מגיע כל המשפחה בוכה.

לפעמים כשאני הולך לבית העלמין אני רוצה לבכות ואני לא מצליח אבל כשאני רואה את המשפחה אני רוצה למות. אתה יודע, לפעמים אני חולם שאני משחק איתך כדורגל אבל זה רק חלום.

פעם אחת אמא קמה באמצע הלילה אחרי חלום נורא, וצעקה: "הנה לירון בפתח הדלת" ואבא אמר לה: "זה רק חלום". בבוקר אמא אמרה לי שכל הלילה צעקתי: "לירון, לירון" ואני אמרתי די לשקר. אבל אמא אמרה שזה נכון."

אוהב מאוד, אחיך הקטן, ניסן

ירין, חברו לצוות של לירון, אמר:

"אני עדיין לא קולט שאתה כבר לא איתנו,

לא מבין איך גורל כזה נופל עלינו.

הלוואי שזה היה חלום רע,

ולא היינו כל הזמן תוהים איך זה קרה?

אני כל הזמן שומע את השירים העצובים

המחזירים אותי אחורה אל הימים הנוראים.

רואה את המשפחה, מנסה לנחם

צריך להיות כל כך חזק, חייב להילחם.

חבל שאני כותב לך שירים עצובים

מה אני אגיד, נמאס לי לאבד חברים.

אני יודע שאנחנו חייבים להגן על המדינה

וכמו שאתה האמנת, באותה הדבקות

ולמען אותה מטרה.

זוכר את החיוך שלך,

ואיך נתת את כל הלב לצוות.

חייב להגיד שפשוט היית סמל לתפארת,

עם כרס עגלגלה ותמיד דיגום אישי,

אבל כשהגנו לפעילויות,

תמיד היית מקצועי.

מדמיין אותך פורש כנפיים ועף בין העננים

עכשיו אתה מריץ צחוקים עם כל המלאכים.

מבטיח לך, שתמיד אזכור אותך ואעזור למשפחתך

כמו שאתה עשית, כשהקרבת את נשמתך.

צר לי עליך אחי לירון, נעמת לי מאוד,

נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים.

איך נפלו גיבורים ויאבדו במלחמה.

גאה בך ומתגעגע מאוד."

ירין

צוות 30

כמה שימחה הבאת מיום שהגעת לעולם, בשבת 12.4.80 בשעה 13:45. איך כל הכאבים של שני לילות ושלושה ימים נשכחו בין רגע, כשפקחת את עיני האיילה הגדולות והסתכלת עלי.

בן בכור ויקר לי ולאבא מאיר, איזה ילד מלאך היית. אוכל וישן שעות, כשכל רגע הפרעתי לך לישון, כי הייתי בודקת אותך.

אלף מילים ואלפי ימים לא ישכיחו אותך מליבי. היית משוש חיי ומאור עיני. אמרת לי ביום הגיוס כשרצתי אחרי האוטובוס שלקח אותך לבקו"מ שאפסיק לבכות ולדאוג. הבטחת: "עלי את לא תבכי לעולם". אלה מילותיך.

אבל הגורל רצה אחרת. כמה דמעות אני מזילה היום ועוד אזיל עליך, בן יקר.

אני רואה את אבא, שרון וניסן כואבים את הפרידה ממך בצער וכאב אדיר, ואיננו מוצאים נחמה.

כל המשפחה, הקרובים, החברים, המפקדים מספרים לנו סיפורים עליך, בשקט ובצינעה. איך עשית כל תפקיד על הצד הטוב ביותר, ואני לא מתפלאה. אני אמא שמכירה אותך טוב מאוד, ויודעת ששלחתי גיבור לצבא. גיבור הלכת לתפקיד האחרון וכגיבור נפלת.

לעולם, אבל לעולם לא אשכח אותך, בן יקר שלי.

תמיד אהבתי, אוהבת ואוהב אותך, בן יקר שלי.

אמא

בגן הבוטני בירושלים הוקדשה פינה מיוחדת לזכר שלושת החיילים שנפלו באסון דובדבן לירון שרביט, ניב יעקבי ורועי אבן.

בתחנה להתפתחות הילד בבן גוריון שברמלה הקדישה לו המשפחה על ידי ציור קיר קסום של שלגיה ושבעת הגמדים שנותן הרגשה של המשכיות. לירון היה בין המטופלים בתחנת טיפת חלב זו. הציור צוייר ע"י בת דודו של לירון – טל אדרי.

בבית הספר הרצוג שבישוב בית חשמונאי נחנך קיר זכרון ללירון ואף הוצא עיתון ע"י בית הספר, שהעורכת הראשית שלו היא שרון אחותו של לירון.

ביום 12.4.01 היה זה יום ההולדת ה- 21 של לירון. אך הוא לא היה איתנו לחגוג לו.

בשעה 13:45, בשעה בה הוא נולד הופרחו בלונים בחצר הבית של משפחת שרביט שם התקבצו בני המשפחה, חברים, מכרים והצוות האישי של לירון. על כל בלון נכתב:

"לירון,