בהשתתפות: אריק איינשטיין, שלום חנוך, להקת "הצ'רצ'ילים", צבי שיסל, יהודית סולה, זאב רווח, ג'וזי כץ, אלונה איינשטיין, אורי זוהר, פופיק, ישראל סגל, צ'ין צ'ין וזכריה באומן; צילום: נורית אביב; מוסיקה: שלום חנוך (מתוך האלבום "שבלול"); עריכה: ענת לוברסקי; הפקה: צבי שיסל; בימוי: בועז דוידזון (עבודת ביכורים; "חגיגה בסנוקר"; "צ'ארלי וחצי"; "אסקימו לימון");
ישראל, 1970

סרט הרוק הצברי היחיד, שנעשה בארץ בהשראת ימי האל. אס. די העליזים. בועז דוידזון, במאי צעיר, חצוף ובעיקר מושפע, שב לישראל מלימודי הקולנוע באנגליה והחליט ליצור כאן גירסה מקומית למה שעושים שם עם כוכבי רוק, בעיקר מה שריצ'ארד לסטר עשה עם ה"ביטלז", כל זאת הרבה שנים טובות לפני שהפך לגורו של "סרטי בורקס". חברת "הגר", אותה הקים דוידזון יחד עם אריק איינשטיין וצבי שיסל, במטרה בלעדית לעשות כל מה שמתחשק במוסיקה, בקולנוע ובאופן כללי, הפיקה את "שבלול", על בסיס אלבום המופת בעל שם זהה מאת איינשטיין ושלום חנוך.

ומיהו אותו "שבלול"? השבלול הוא אריק איינשטיין בכבודו ובעצמו: כוכב רוק מופנם ואהוד, אשר מסרב להפתח לעולם ושוקע בקונכייתו אחרי כל חשיפה קצרצרה. טוב ש"יש לו תמיד חברים שעוזרים לשכוח": שלום, אורי, ג'וזי, שיסל ועוד רבים וטובים. כל אלה, וסצינות ההווי והבידור שלהם, שאריק עומד במרכזן, מרכיבות את הסרט לצד שירים קלאסיים מתוך האלבום: "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "אבשלום", "קח לך אישה", "אל תוותרי עלי", "למה לי לקחת ללב", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "טוב לי" ועוד. התוצאה היא סרט נטול קו עלילתי מוגדר, אלא סוג של סרט מערכונים, עם הרבה אילתור וחפיפניקיות חיננית, המבטא היטב את מהותה של אחת מסדנאות היצירה החשובות והמכריעות ביותר בעיצובה של המוסיקה הישראלית בפרט והתרבות הישראלית בכלל.

בשנת יציאתו של הסרט, לימד המבקר של "מעריב" שלמה שמגר שיעור מאלף בזואולוגיה: "השבלול אינו עשוי לעורר רגשות סוערים - לא לכאן ולא לכאן. אולי רק אצל זוללי שבלולים מושבעים." מאיר שניצר כינה אותו "מאניירה של הפופ הישראלי." מיכאל אוהד, לעומת זאת, קלט את גודל הרגע: "תרגיל מהנה בהשתוללות צברית לפני המצלמה, שופע כשרונות... שופע המצאות... ומהנה דווקא בחוסר הליטוש המחתרתי... הסרט אינו מדבר עברית, אלא צברית."

בין הקטעים היותר קלאסיים ב"שבלול": מאבקו העיקש של שיסל עם הגולם שקם על יוצרו, שיעור קראטה עם נטיות הומוסקסואליות ממדריך דובר אידיש בגילומו הכריסמטי של אורי זוהר, הופעתו הכובשת של זאב רווח בתור אמרגן חרמן, שמנסה לדחוף לאיינשטיין הפקת תקליט שירי רחל בקצב הרומבה ו"פופיק" בתפקיד עתונאי מתעלק, שמשלם, בתיווכם המילולי האדיב של איינשטיין ושיסל, על כל חטאי העתונות הכתובה.

"שבלול" מסמן את תחילת דרכו הקולנועית של אחד הקולנוענים הישראליים הבולטים של שנות ה-70, בועז דוידזון, מי שנקטל שוב ושוב על-ידי מבקרי הקולנוע, אולם הטביע את חותמו על הזרם המרכזי של סרטי הבורקס. אחרי הכישלון הקופתי של "שבלול" והקומדיה ה"אישית" השנייה שלו "חצי חצי", הפך דוידזון לבמאי לפי הזמנה. בשליחות אנשי הכספים, היחידים שאצבעם תמיד נמצאת על הדופק של הפוליטיקה, עשה את "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "לופו בניו-יורק" ו"משפחת צנעני", ארבעה סרטים עממיים, אשר הביאו סוף כל סוף את "ישראל השנייה" למסך הגדול, הפכו ללהיטים גדולים ובישרו את המהפך הפוליטי ב-77'. מעטים זוכרים לדוידזון, כי החל בעצם כ"קולנוען מבטיח", שנכווה קשות מידי הקהל והחליט לעשות את מה שהקהל רוצה, בדרך דומה לזו של אורי זוהר, אסי דיין, דן וולמן ועוד רבים וטובים.

על הקריירה ה"עממית" של דוידזון והאיזון המבורך שמצא בין האישי למסחרי ב"אסקימו לימון" האלמותי שלו עוד נעסוק בהרחבה בגיליונות הקרובים. כרגע, נגדיר את "שבלול" כקלאסיקה יפה, שתדבר בעיקר לחובבי איינשטיין, חנוך והפופ הישראלי בכללותו.

מאמר מתוך תרבות

אז מהו בעצם שבלול? "שבלול" הוא כינויו של אריק איינשטיין בפי שלום חנוך, הבא להצביע על החשש שלו להחשף, גם בפני חבריו הקרובים. האלבום, שזכה לאותו כינוי מצמד המוסיקאים הישראלים המופלאים האלה, הוא שיאה של זריחת הרוקנרול הישראלי בסוף שנות ה-60, תחילת שנות ה-70, שאיינשטיין וחנוך היו מחולליו. קשה להגדיר בדיוק את גדולתו של "שבלול" לעומת שני האלבומים, שהופקו על-ידי איינשטיין באותה תקופה, אלא שדבר אחד ברור לחלוטין: כמעט כל "טראק" של "שבלול" הפך ברבות השנים לנכס צאן ברזל של המוסיקה המקומית, כולל שימוש מאסיבי בפרסומות, מה שמצביע על סוג של הכרה עממית. בזמנו, אגב, התקליט די כשל, כמו גם הסרט שהופק על-ידי בועז דוידזון, שותפם של איינשטיין ושיסל לחברת "הגר", במהלך העבודה.

האלבום עצמו הוא עירוב מאוזן ומלהיב של שירי השתוללות שובבים, דוגמת "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "אני שר" ו"מה שיותר עמוק יותר כחול", עם שירי אהבה מלנכוליים-ליריים, דוגמת "אבשלום", "לילה של כוכבים" ו"קח לך אישה". "למה לי לקחת ללב", השיר המרכזי ב"שבלול", הוא וידוי אישי מעורר התפעלות, שכולל נגינת סיטאר "ביטלזית" לחלוטין ונותן לאיינשטיין הזדמנות להרהר על "שבלוליותו" בעזרתו הנדיבה של חנוך. ההשפעה היא עדיין לנון פלוס מקרטני, בשלבים היותר מאוחרים שלהם.

"הבלדה על יואל משה סלומון" פרי עטו של יורם טהר לב, לעומת זאת, שמסיימת את האלבום, היא כבר רמז מקדים לשלב הבא בקריירה המפוארת של אריק איינשטיין, שזנח את הרוק למען חמישה אלבומים של שירי ארץ ישראל אחרי יצירת המופת הגדולה שלו, "בדשא אצל אביגדור". מיקי גבריאלוב, שותפו של איינשטיין לתקליט העתידי, משמש כאן על תקן בסיסט לצד עוד חברים מתוך להקת "הצ'רצ'ילים" המיתולוגית, רוב הקסלי, חיים רומנו ועמי טרייבטש.